כמה עשרות ישראלים הגיעו בשבוע שעבר למרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב, כדי לשמוע את פרופ׳ אלווין רוזנפלד מרצה על ״הסיבות, ההקשר והתוצאות״ של רצח היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג, לפני כמה שבועות. הוא מחברם של שני ספרים על אנטישמיות, ועומד בראש המכון לחקר האנטישמיות המודרנית באוניברסיטת אינדיאנה. וכפי שהוכיח בהרצאתו, הוא גם מתעד קפדן של תקריות אנטישמיות ברחבי ארצות הברית, כשמנה בזו אחר זו שרשרת הולכת ומתעבה של התנכלויות, ביטויי שטנה ואלימות, לעתים עד כדי רצח. אם עד לא מזמן היה ברור לכל יהודי באמריקה שחייו בטוחים הרבה יותר מאלה של היהודי האירופי, כך רוזנפלד סבור, היום כבר פחות ברור. באווירה ציבורית סוערת ובלתי יציבה, קל יותר לבטא עמדות קיצוניות. באווירה כזאת, האנטישמיות משגשגת.

רוב היהודים של אמריקה לא גרים בעיר האוניברסיטאית השקטה שבה רוזנפלד מתגורר. רובם גרים בערים גדולות יותר, ובראשן ניו יורק. ובהחלט, גם הם מרגישים שהאווירה מתוחה, ועמדות קיצוניות מלבלבות. חלקם עסוקים בוויכוחים אינטלקטואליים סוערים על שאלות כמו מה גורם לאנטישמיות, ועד כמה צריך לסבול אותה, והאם היא באה מימין, או דווקא משמאל. חלקם פשוט מקבלים מכות.

ניו יורק היא הבטוחה ביותר מכלל הערים הגדולות באמריקה. אבל בשני סוגי פשיעה חלה עלייה גדולה השנה בעיר הגדולה והבטוחה הזאת: מעשי אונס, ופשעי שנאה. במספר מעשי האונס נרשם זינוק של 22%. במספר ההתנכלויות ליהודים נרשם זינוק זהה – 22% (התנכלויות לשחורים זינקו ב־33%). האם האמריקאים אונסים יותר ומתנכלים יותר? יש מומחים הסבורים שזה ללא ספק המצב, יש המצביעים על כך שאלה שני התחומים שבהם יש משמעות גדולה למודעות הקורבן למעשה, ועל כן ייתכן שמה שמשפיע על הנתונים זו לא עלייה במספר המעשים אלא עלייה במספר הדיווחים. במקרה של קורבנות אונס – כתוצר מתבקש של עליית תנועת MeToo# שהיא המגמה החברתית הבולטת של השנה החולפת. במקרה של קורבנות שנאה – כתוצר מתבקש של המתח והרגישות הנלווים לעידן הפוליטי שהעלה את דונלד טראמפ לשלטון.

השטחים האפורים

האם בטוח להיות יהודי בניו יורק? לפני חמש שנים או עשר, היה קשה יותר לדמיין כותרת כזו בעיתון. אבל לפני חודשיים הופיעה אחת כזאת, ב"ניו יורק טיימס". כבר בפסקאותיה הראשונות נעשה הקישור בין תקיפה אלימה של בחור ישיבה שצעד ברחוב מדבר עברית בטלפון הסלולרי שלו, לבין כתובות ״קדימה טראמפ״ מלוות בצלבי קרס, שהופיע על קירות בברוקלין כמה ימים לאחר הבחירות שהעלו את טראמפ לשלטון.

האם בטוח להיות יהודי בניו יורק? יש הרבה יהודים בניו יורק – כמיליון וחצי אם סופרים את העיר וכמה מפרבריה – ועל כן גם לא מעט הזדמנויות לפגוש בהם ולהטריד אותם. ואכן, היהודים הם הקבוצה המוטרדת ביותר בסביבה. יותר מפי ארבעה תקיפות של יהודים מאשר תקיפות של שחורים. יותר מפי 20 תקיפות של יהודים מאשר תקיפות של טרנסג׳נדרים.

צילום: AFP

קל מאוד לצאת מהרכב ולקשקש צלב קרס על קיר של בית כנסת, או על תיבת דואר באפר ווסט סייד. קל להבין שהיהודים, ביוצאם בבוקר ליום העבודה, יראו את צלב הקרס, יזהו אותו כתקיפה. קל גם לשער שהיהודים של היום ידווחו על האירוע הזה יותר מכפי שהיו מדווחים עליו לפני עשור. האווירה מתוחה יותר, והמחושים זקופים, ערניים, לכל סימן של בעיה. וכמובן, כל אחד והבעיות שהוא מזהה. היהודים הליברלים של אפר ווסט סייד קצת פחות מוטרדים מתקיפות של יהודים בלבוש חרדי בברוקלין – אבל על פי הליגה נגד השמצה רוב התקיפות החמורות יותר מתבצעות דווקא נגד האוכלוסייה הזאת. ומצד שני, יהודים המזהים על נקלה תופעות אנטישמיות בקרב שחורים, או בשמאל האנטי־אמריקאי, מתקשים לפעמים להשלים עם האפשרות שאכן, גם התנועה שהביאה את טראמפ לשלטון נושאת את זרעיה של אנטישמיות בוטה, ארסית, מהסוג שהוביל את הרוצח מפיטסבורג לבית הכנסת.

היהודים חוששים יותר, אך בשלב זה משקיעים אנרגיה לא מעטה בוויכוחים על סיבות ועל גורמים ועל פוליטיקה. האם הימין אשם, או השמאל אשם. וכיצד ראוי לנהוג כאשר קבוצות שליהודים יש בהן עניין אידיאולוגי מובהק נגררות לשטחים האפורים, המסוכנים, של גילויי אנטישמיות. הסיבוב האחרון, המתוקשר, של הויכוח הזה, נוגע ל״מצעד הנשים״ שמארגנותיו הפרוגרסיביות סילקו מהנהגתו את היהודיות, שבהיותן, ובכן, יהודיות – כלומר, לבנות, פריבילגיות, ואולי אפילו אוהדות ישראל – לא ראויות להנהיג מהפכה של מיעוטים. טמיקה מלורי, אחת ממארגנות המצעד, הסבירה בפשטות ש״יהודים לבנים, ככל הלבנים, משמרים את עליונות הגזע הלבן״.

הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג. צילום:AFPהפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג. צילום:AFP

הם מתווכחים כמובן גם על השאלה האם ראוי להחשיב אנטי־ישראליות לאנטישמיות. בעלת הטור מישל גולדברג התניעה ויכוח נוקב לפני כמה שבועות כאשר קבעה שלא. אפשר – כתבה – להתנגד לקיומה של מדינת ישראל בלי להיות אנטישמי. עובדתית, אין ספק שהיא צודקת. זה אפשרי. אבל, כפי שהעירו לא מעט ממבקריה, מעשית זה כמעט לא קיים. כלומר, קל לזהות שברוב המקרים מי שמתנגדים לקיומה של ישראל הם גם אנטישמים, בגלוי או בסתר.

אמריקה אחרת

הדיונים האלה לא בהכרח טובים ליהודים. הם מתדלקים שיחה בלתי פוסקת על אנטישמיות, שעלולה להוביל לתחושה שזהו, האנטישמיות חזרה לאופנה, כלומר, היא לגיטימית ומקובלת במידת מה בחוגים מסוימים. גם ההקשרים הפוליטיים המובהקים של הוויכוח מעוררים בעיות. כל מתקפה על אנטישמיות בקרב השחורים – בעיה מוכרת, שהנשיא ברק אובמה דיבר עליה בנאום יפה לפני כמה שנים – מולידה תגובת נגד של חלק ממנהיגיהם. לואיס פרחאן, מנהיג אומת האסלאם, בוודאי נהנה לראות את הנשים השחורות של ״מצעד הנשים״ מדירות את אחיותיהן היהודיות מעמדות מפתח בתנועה.

וגם מתקפות על הצד השני – קרי, מתקפותיהם של היהודים הסבורים שהכל אשמתו של טראמפ – מעוררות תנועת נגד. בקרב אנשי הימין הקשה התומכים בטראמפ יש ללא ספק כיסים של אנטישמיות בוטה, גזענית. אלה מזהים במתקפות של מנהיגים וארגונים יהודים על הנשיא עילה נוספת לשנאת יהודים, ותירוץ לצורך לקפד את ראשם.

ובתווך, ניצבים היהודים. לא ראשי הארגונים, לא העסקנים, הפעילים, בעלי הטורים; סתם יהודים, שאנטישמיות באמריקה פוגעת בהם פעמיים. ראשית, היא פוגעת בביטחונם. מראות הזוועה מבית הכנסת בפיטסבורג מלווים לא מעט יהודים המתלבטים אם לבקר בבית הכנסת, ואת השפעתם ארוכת הטווח על נכונותם של יהודים להתכנס עוד צריך יהיה למדוד על פני זמן. אבל לא פחות חשוב מזה, האנטישמיות האמריקאית פוגעת בבסיס הזהות של יהודי אמריקה.

היא פוגעת באתוס המטופח בקפידה של מדינה מסוג אחר, חופי הזהב שאינם מבטיחים רק עושר, אלא גם אושר. אמריקה של היהודים היא היפוכה של אירופה. היא המקום שבו זה לא קרה, וגם לא יכול לקרות. או כך לפחות רוצים רבים מהם להאמין. אלא שהקילוח הדק של התקריות מערער את ביטחונם באמונה הזאת. מחדיר לדמיונם תסריטים שעד לא מזמן העדיפו להדחיק.

הנה, כך כתבה אלכסנדרה שוורץ במגזין "הניו יורקר" לפני חודשיים, כשהיא מתייחסת ליצירה הספרותית הנפלאה של פיליפ רות׳, שבה צייר אמריקה אחרת, שבה עולה הטייס־גיבור־אנטישמי צ׳רלס לינדברג לשלטון בשנות ה־30 של המאה הקודמת: ״במשך זמן רב היתה הנחה נינוחה שאנטישמיות תוצרת אמריקה לא יכולה להיות כאן, שה׳קנוניה נגד אמריקה׳ תישאר הפנטזיה הלא מציאותית שרות׳ התכוון שתהיה. ובכל זאת, סימני האזהרה הולכים ונעשים ברורים״.

אזהרה מפני מה? מפני חלחול של דיבור אנטישמי למיינסטרים האמריקאי. דיבור שכמובן מאיים על גופם של היהודים, שעלולים להיפגע ממעשי התנכלות – אך גם דיבור שמאיים לא פחות על תודעתם.