מוחמד (45), תושב רצועת עזה, לא הצליח להתמודד עם הקשיים הכלכליים, שהם נחלתם של תושבי עזה. הוא חש שהוא קורס תחת נטל החובות, שהוא לא יכול לפרנס את משפחתו. מצבו הכלכלי הקשה הביא אותו להתאבד בתלייה בתוך החנות שבבעלותו. לדברי קרוביו, בעבר עבד מוחמד במסגרייה והתפרנס ממנה בצורה מספקת. אבל לאחר שהמצב הכלכלי ברצועה הידרדר, הכנסותיו המצטמצמות לא כיסו את הוצאות המשפחה. כתוצאה מכך, מוחמד נאלץ ללוות כסף מאחרים, עד שלא יכול היה לפרוע את החובות. לאחר שנואש, הוא החליט לשים קץ לחייו.

"שתיתי רעל"

מאז השתלטות חמאס ב־2007, ובתקופה האחרונה ביתר שאת, החיים ברצועת עזה הולכים ונעשים קשים מיום ליום. עוני, אבטלה, הפסקות חשמל, מחסור במים ובדלק, בנוסף לקיצוצים במשכורות שנכפו לאחרונה על עובדי הרשות הפלסטינית, הביאו למשבר פסיכולוגי קשה. תושבי הרצועה מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, בשל הסיטואציה הכלכליות והחברתית הקשה, כמו גם בגלל הסיטואציה הפוליטית, שקשורה לשסע הפנים־פלסטיני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

עדות למצב ברצועה הוא הדוח השנתי על בתי החולים של משרד הבריאות העזתי לשנת 2018. מהדוח עולה כי סך ההכנסות של בתי החולים ברצועה צנח בחדות, להוציא הכנסותיו של בית חולים אחד - בית החולים הממשלתי לבריאות הנפש.

כך למשל, הכנסות בית החולים שיפא, שנמצא בעזה עצמה, פחתו ב־250 אלף שקלים, בעוד שהכנסותיו של בית החולים הממשלתי לבריאות הנפש גדלו והסתכמו בכ־12 אלף שקלים, על פי הדוח. ולא, לא מדובר בטעות; זו ההכנסה השנתית – 12 אלף שקלים. על פי הדוח, הכנסות בית החולים הממשלתי לבריאות הנפש גדלו מדי שנה בשלוש השנים האחרונות. בשנת 2015 הכניס בית החולים 7,698 שקלים, ב־2016 הכניס 10,341 שקלים וב־2017 עמד סך ההכנסות על 11,415 שקלים.

חאלד, בשנות ה־20 לחייו, הוא תושב מחנה הפליטים חאן יונס שבדרום רצועת עזה. לאחרונה התחיל חאלד מסלול שיקום פסיכולוגי, בעקבות שני ניסיונות התאבדות בטווח של כשנה. "בפעם הראשונה שתיתי רעל וכמעט מתתי", הוא משחזר. "ניצלתי בנס. בפעם השנייה בלעתי כמויות אדירות של כדורים, אבל בכל זאת שרדתי".

למה ניסית להתאבד?

"סיימתי את הלימודים באוניברסיטה לפני כמה שנים, חיפשתי עבודה ולא מצאתי. אין לי מקור פרנסה, לא עתיד וגם לא אישה. אני מרגיש חוסר אונים וייאוש, כי אין לי שום אפשרות לשלם על הצרכים של המשפחה שלי". הוא בן למשפחה נזקקת מרובת ילדים, שחיה בבית עלוב של 70 מ"ר. כמפרנס היחיד של משפחתו, הוא הרגיש שאינו יכול לשאת יותר את המצב שבו הוא ומשפחתו נמצאים. והוא לא לבד; רחוק מכך. לפי הסטטיסטיקות, יותר מ־55% מהמשפחות בעזה חיות מתחת לקו העוני ושיעור האבטלה ברצועה, אחד המקומות העניים בעולם, עלה ליותר מ־60%.

אימן, בשנות ה־40 לחייה, ממחנה הפליטים ג'באליה פונתה עם משפחתה - ילדיה החולים ובעלה - מהבית ששכרה, לאחר שלא עמדו בתשלומי השכירות. לאחר שמשכורתו של בעלה קוצצה בעשרות אחוזים כתוצאה מהמצב הפנימי ברצועה, נכנסה המשפחה לסחרור ומצוקה כלכליים ואימן, לדבריה, נכנסה בעקבות המצב למשבר נפשי לא פשוט.

כיום, היא הולכת אחת לשבוע לתוכנית בריאות הנפש לקהילות בעזה (GCMHP), כדי לפגוש את הפסיכיאטרית שלה. "אני מתמודדת עם מצב נוראי שבו אני והמשפחה שלי מצאנו את עצמנו ברחוב", היא מספרת. "אין לי איפה לגור, כי אין לנו כסף לשלם. הילדים שלי זקוקים לתרופות באופן קבוע, מכיוון שהם חולים. אני עלולה להזדקק לטיפול נפשי במשך חודשים, והבושה שאני עלולה להביא על המשפחה היא גדולה, מכיוון שאני לוקחת כדורים נגד דיכאון".

ב־2017 הצביע סקר קליני של ה־ GCMHP על עלייה מדאיגה ברמת הדיכאון, בעיקר בקרב נשים וילדים. באמצעות שלושת מרכזיה הפזורים ברחבי הרצועה, סיפקה תוכנית בריאות הנפש שירותים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ל־2,804 מטופלים, ובהם 1,184 גברים בגירים, 990 נשים, 270 ילדות ו־396 ילדים. על פי סקר שפרסם ארגון זכויות אדם אירופי בשנת 2017, 55% מתושבי עזה סובלים מדיכאון ו־50% מילדי עזה נזקקים לטיפול פסיכולוגי. סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, אונר"א, חשפה נתונים שלפיהם 1.2 מיליון בני אדם ברצועת עזה סובלים מהפרעות חברתיות ורגשיות. לאור המצב הכלכלי ברצועה, סביר מאוד להניח ששיעור הסובלים מדיכאון והנזקקים לטיפול פסיכולוגי ברצועת עזה עלה מאז בשיעור ניכר.

ייאוש ואובדן ברחובות

גופי הביטחון בעזה, הנשלטת בידי ממשלת חמאס, מחשיבים את שיעורי הפשיעה, ובפרט את מקרי ההתאבדות שרבים מהם אינם מדווחים. בחמאס טוענים כי "הם (מקרי ההתאבדות) אינם מהווים איום אמיתי, מכיוון שבמדינות אחרות מדווחים על מקרים רבים הרבה יותר". לעומתם, מרכזי זכויות אדם בעזה סבורים כי המציאות הקטסטרופלית ברצועה הופכת את הסיטואציה לחמורה בהרבה מזו שגורמים בשלטון מנסים לצייר.

הפסיכיאטר פדל אחמד טוען כי הצעירים בעזה, בטווח הגילים שבין 20 ו־35, שמהם נשלל כמעט הכל – עבודה, נישואים, כסף ועתיד – הם הקבוצה שנמצאת בסכנת התאבדות במידה הרבה ביותר. לדבריו, אין לאנשי המקצוע כלים מספקים על מנת לטפל בבעיה. "עזה סובלת ממחסור בתרופות לטיפול נפשי, עקב התרבות מקרים המטופלים בששת מרכזי בריאות הנפש שמפוזרים ברחבי הרצועה", הוא אומר.

לאור המחסור בתרופות, מוקמת בימים אלו ועדה מיוחדת על ידי משרד הבריאות העזתי, שתדון בחלוקת התרופות למטופלים כך שתהלום את רמת הביקוש ההולכת וגוברת. אבל ברצועת עזה נדמה כי התושבים נואשו. כבר אין להם תקווה לפתרון למצב שבו הם שרויים. מי שיצעד ברחובות עזה ויסתכל בפניהם של אנשי הרצועה, יראה רק ייאוש ואובדן. במפגשים חברתיים, העזתים מדברים אך ורק על המצב ושואלים את אותה שאלה: עד מתי נסבול גורל שכזה?

"עד מתי נסבול גורל שכזה?": מספר הזקוקים לעזרה נפשית ברצועה מזנק

הכנסות בתי החולים צנחו, מלבד בית החולים לבריאות הנפש, שבו מספר המטופלים עלה. העוני, האבטלה, המחסור במים ובחשמל והמצב הביטחוני הם הגורמים העיקריים