בראיון מקיף לעורך "אינדיפנדנט ערביה" עדואן אל־אחמרי, שנערך בארמונו בג'דה ונמשך לא פחות מ־15 שעות, לא חסך הנסיך הסעודי בנדר בן סולטאן את דעותיו בנושאים רבים, ובהם איראן, סוריה, לבנון וכמובן – הסכסוך הישראלי־פלסטיני. 
 
"הנשיא ג'ימי קרטר מסר לנסיך פאהד, יורש העצר בזמנו, כי הוא רוצה לשוחח עמו בנפרד", שחזר בן סולטאן בן ה־69, ששימש כשגריר סעודיה בוושינגטון במשך 23 שנים (בין 1983 ל־2005), את תחילת מעורבותו בניסיון להביא לפתרון הסכסוך. "קרטר תכנן לפתור את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בשיחות ישירות. התוכנית הייתה שהפלסטינים יכירו בשתי החלטות האו"ם 242 ו-338, ובתמורה תכיר ארצות הברית באש"ף כנציגתו הלגיטימית היחידה של העם הפלסטיני, ואף תותיר לו לפתוח נציגות בוושינגטון. פאהד שמח וביקש מקרטר לחזור על דבריו, כשהוא שואל 'האם אתה בטוח, כבוד הנשיא?'. קרטר ענה, 'אני מבטיח לך. בתמורה להכרת הפלסטינים ואש"ף בהחלטות האו"ם, נתחיל במשא ומתן'".
 
לפי בנדר, יורש העצר פאהד התלהב מההצעה, ביטל נסיעה מתוכננת לספרד, חזר לסעודיה ונועד עם אחיו, המלך חאלד. הוא דרש מהנסיך סעוד אל־פייסל ליצור קשר עם ערפאת ולהזעיק אותו לעיר טאיף שבסעודיה. "תפסנו את הראש", שחזר בנדר, "שכן היה בכך שינוי מדיניות של ארצות הברית, שעד אז לא הייתה מוכנה להכיר באש"ף כל עוד הארגון לא מכיר בישראל, והנה הוא מודיע כי עליהם להכיר רק בשתי החלטות האו"ם. קרטר אמר, 'תנו לנו להתחיל'".
 

ערפאת התייצב בטאיף, והנסיך פאהד שיתף אותו בהתפתחויות. "ערפאת קפץ מרוב שמחה. 'אתה שחררת את פלסטין ושחררת את ירושלים', הוא אמר לנסיך פאהד, וזה ענה: 'אם אתה רואה בכך אינטרס של הפלסטינים, אמסור זאת לאמריקאים'. ערפאת הסכים, ופאהד ביקש שיכתוב זאת על נייר. ערפאת שאל למי להפנות את המכתב, והנסיך אמר לו 'למי שאתה רוצה'. אז ביקש ערפאת יומיים. פאהד תהה: 'יומיים? אתה הסכמת'. ערפאת הגיב: 'אני רוצה להגיע לכווית כדי להודיע להנהגה הפלסטינית, ואז אחזור'. פאהד הסכים".

רבין עם קלינטון וערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו. צילום: רויטרס רבין עם קלינטון וערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו. צילום: רויטרס

 
"לבקשתו, ערפאת קיבל מטוס והגיע לכווית", המשיך בנדר. "שגריר ארצות הברית בריאד, ג'ון ווסט, התקשר ללשכת המלך ושאל אם יש בידינו תשובה עבור קרטר. ביקשנו שימתין. חלפו תשעה ימים, ואז הגיע נציג פלסטיני מכווית עם מכתב מאבו עמאר (כינויו של ערפאת – י"ע) לקרטר. נכתב בו כי אש"ף יסכים למהלך בכפוף לכמה תנאים. הבעיה הייתה שעשרת התנאים שמנה ערפאת, היו כאלה שאפילו ברית המועצות בזמנו לא הייתה יכולה להכריח את ארצות הברית להסכים להם".
 
לדברי בנדר, הנסיך פאהד הבין שדרישותיו של ערפאת יקשו מאוד על קרטר. הוא החליט לא להעבירן לאמריקאים. השגריר ווסט נקרא לטאיף, שם נמסר לו כי סעודיה למדה את ההצעה ומצאה שהיא אינה מספקת מבחינת זכויות הפלסטינים, וזאת כדי שאיש לא יאשים את ערפאת. יוזמת קרטר התפוגגה. "לאחר מכן הגיע הסכם קמפ דיוויד", אומר בנדר, "וסאדאת, בגיבוי אמריקאי, עמד על סעיף האוטונומיה בגדה המערבית ובעזה. שנים אחר כך, ערפאת עצמו אמר לי שסעיף זה בהסכם השלום בין ישראל למצרים עדיף פי עשרה על פני הסכם אוסלו. שאלתי אותו, 'אז מדוע לא הסכמת?'. הוא ענה כי 'חאפז אסד איים לירות בי, ואמר 'איך תחתום על הסכם לפני סוריה?'".
 
"ביצע פשע בעניין הפלסטיני"

במשך 23 השנים שהעביר בנדר בוושינגטון, הוא הפך לפניה של סעודיה במערב, ולדבריו, "לפחות 60% מהעבודה שלי כשגריר הייתה למען הסוגיה הפלסטינית". הוא גילה כי הצליח להשיג הסכמה מהנשיא רונלד רייגן למה שהתחיל אצל קרטר בעניין הפלסטיני, כולל הכללתו של סעיף זכות השיבה על פי החלטה 194 של האו"ם.

"התקשרתי למלך פאהד (שירש את כסאו של חאלד ביוני 82' – י"ע), והוא ביקש ממני להגיע לתוניסיה ולהודיע על כך לערפאת. כאשר ערפאת ראה את הנייר שעליו חתם רייגן, הוא עמד והתחיל לרקוד 'פלסטין השתחררה'. הוא ביקש להגיע למלך ולהודות לו על מאמציו. הודעתי לו כי 'המלך ביקש שתגיע לירדן כדי להקים משלחת משותפת עם הירדנים, בהתאם לטיוטת ההסכם, וכי מדובר בהזדמנות גדולה וחשובה שאסור שתחמוק מבין ידיהם של הפלסטינים'. ערפאת אמר לי 'אין לי מטוס', ונתתי לו את המטוס הקטן שהיה ברשותי כדי להגיע לפלגים הפלסטינים. אחרי זה, במשך יותר מחודש הוא הסתובב בין עדן לבגדד ולדמשק – ולא ראינו אותו לאחר מכן".
 
"הישראלים השתגעו משינוי המדיניות של רייגן בעניין הסוגיה הפלסטינית ב־180 מעלות. גם דעתו של מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ נטרפה עליו, והוא טען כי סעודיה רימתה את הנשיא. הוא הורה שרק ה'דסק אופיסר' יקבל את פניי במשרד החוץ, ולא ראיתי בזה בעיה. רציתי ששולץ יבין שאין לי בעיה לפגוש כל פקיד כדי להגשים את מה שרציתי".
 
אבל ערפאת, סיכם הנסיך, אכזב את סעודיה: "הממלכה הופתעה מכך שהוא המעיט מהמאמצים שלנו. המלך המנוח חוסיין התקשר למלך פאהד וביקש ממנו לשלוח את נציגו לשיחה, ולאחר מכן שטח בפניו את התנהגותו של ערפאת ושל המשלחת שלו. ערפאת ביצע פשע בעניין הפלסטיני".
 
למרות זאת, ועל אף המחלוקת בין סעודיה לאש"ף בשל עמדת ערפאת בעניין מלחמת המפרץ והפלישה העיראקית לכוויית, ריאד ניסתה לפתור את הסוגיה הפלסטינית גם בתחילת שנות ה־90'. "אף שהיחסים עם ערפאת נותקו, קראנו לנציג שלהם בממלכה והעברנו לו את המסרים שהועברו על ידי האמריקאים, או דרך המצרים. זה נמשך עד 1994, אז החלו שיחות השלום ביוזמת הנשיא קלינטון".
 
על חתימת ההסכם המפורסמת בין ערפאת, רבין ופרס בנוכחות קלינטון, סיפר כי "המלך פאהד תקף אותי מכיוון שלא רציתי להיענות לדרישת קלינטון ללחוץ ידיים לישראלים. העדפתי לפעול במסתור. הוא שאל אותי 'השתגעת? איך אבו עמאר ילחץ יד להם ואתה לא? מה שמותר לאבו עמאר מותר גם לך. תלחץ ידיים כמו כולם'. גם אבא שלי, הנסיך סולטאן, הסכים שאני אלחץ ידיים לישראלים".
 

לדבריו, קלינטון שוחח איתו בשעת לילה מאוחרת לפני החתימה, והעביר לו שתי בקשות: "'שערפאת לא ינשק אותי, כי אני אפסיד את הבחירות; והדבר השני - בחרתי פסוק מהתנ"ך ופסוק מהברית החדשה לגבי השלום, ואני רוצה פסוק מהקוראן'". ואז, הוא סיפר, בחר האחראי על ענייני הדת בשגרירות סעודיה בארצות הברית בפסוק מהקוראן, וקלינטון הקריא אותו במעמד חתימת ההסכם.