קצת קשה להאמין, אבל בפתחה של מערכת בחירות נוספת באמריקה, נדמה שלסט הקבוע של נושאים העומדים על הפרק – ביטוח בריאות והפלות, מדיניות החוץ ובית המשפט העליון, מיסוי העשירים ואפליה מתקנת – נוסף סעיף חדש: שנאת יהודים. תתי־הסעיפים: מי אשם (טראמפ, ישראל, השמאל), מי יותר (הימין הלבן, השמאל הרדיקלי), מהי אנטישמיות (ומהי אנטי־ישראליות), מה מחוץ לתחום (קריקטורות, מאמרים, פוסטים), למי הייתה פליטת פה אחת ומי נכשל בעבירות חוזרות (חברת הקונגרס אילהאן עומר), מי יגן על היהודים, מי מייצג אותם, ועוד ועוד. האנטישמיות האמריקאית עלתה מדרגה. מעתה – היא נושא לגיטימי לשיח בזירה הציבורית. כמו התחממות כדור הארץ, כמו המועמדויות לטקס האוסקר, כמו מגפת ההשמנה.

המתקפה בשבת האחרונה בבית הכנסת בפרבר שקט של סן דייגו החזירה את שאלת האנטישמיות למרכז הזירה. המתקפה הזאת נגמרה אומנם במחיר דמים מופחת לעומת פעולת הטרור הקודמת נגד יהודים. הפעם אין צורך לדבר על מתקפה חסרת תקדים, או הקטלנית אי פעם. עניין של מזל יותר מאשר תושייה. מעצור בכלי הנשק, יורה פחות קר רוח, נסיבות אקראיות הקובעות את מידת תשומת הלב שתוקדש לאירוע הזה לעומת קודמו.

שיח נוקב. הקריקטורה מ"הניו יורק טיימס"

אבל אפילו בזה יש עניין: המהירות שבה יירד האירוע מסדר היום תלמד משהו על היכולת של כולם להסתגל לשגרה חדשה. אנטישמיות, דיבורים על אנטישמיות, עלייה של הנושא לראש סדר היום, וחזרה לשגרה. כבר לא מדובר באירוע נדיר או דרמטי.

כמה שעות לפני האירוע הזה, החל שיח נוקב על קריקטורה בוטה בעיתון "ניו יורק טיימס". יום לפניו, נזכרו האמריקאים באירועי מצעד השנאה בשרלוטסוויל, לפני שנתיים, כאשר הנשיא טראמפ שב והגן על התבטאויותיו באירוע ההוא (״יש אנשים טובים בשני הצדדים״). ולמה בכלל נזכרנו לפתע בשרלוטסוויל? כי חצי יום קודם היא הועלתה על הפרק בפתיחת הקמפיין של סגן הנשיא לשעבר ג׳ו ביידן, שרוצה להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות הבאות לנשיאות. כלומר, האנטישמיות לא יורדת מסדר היום. לא לגמרי. לא ליותר מכמה ימים או שבועות. זה מצב חדש, שצריך להסתגל אליו. מצב חדש שיהודי אמריקה עוד לא לגמרי הבינו כיצד להסתגל אליו.


הווירוס משגשג

בתי הכנסת של חב״ד פרושים ברחבי המדינה, הן במדינות עתירות יהודים כמו קליפורניה, והן במדינות שבקושי נותר בהן יהודי. לפני כמה שנים, כאשר התברר שבדקוטה הצפונית לא נותר עוד בית כנסת, נשלחו אליה הרב יונה גרוסמן ורעייתו אסתי. הם מאיישים מרכז אחד מתוך כאלף מרכזי חב״ד. יותר מרכזים מלכל ענף יהודי אחר באמריקה.

זירת הפיגוע בבית הכנסת "קהילת עץ  החיים" בפיטסבורג. צילום: AFPזירת הפיגוע בבית הכנסת "קהילת עץ החיים" בפיטסבורג. צילום: AFP

את בתי התפילות שלהם פוקד קהל מגוון, שונה מזה של בתי הכנסת הממסדיים, שרובם רפורמיים או קונסרבטיביים. לא צריך לשלם דמי חבר, לא צריך להזדהות בכניסה. אלה בתי כנסת מזמיני אורחים, שלא פעם קל להיכנס אליהם עם אקדח. אלה בתי כנסת שקל לזהות את האחראים עליהם על פי מראם ולבושם. חליפות של חב״ד, כובעים של חב״ד. לא מעט ישראלים פוקדים אותם. בין השאר, משום שההשתתפות אינה כרוכה בתשלום. לישראלים קל יותר עם מודל של בית כנסת חינמי שהורגלו אליו בישראל. לוקח להם זמן להבין שבישראל המדינה מממנת, ובארצות הברית צריך מישהו אחר.

כך או כך, ליהודי אמריקה אין מנוס מהסתגלות. השנה כבר יצא באמריקה ספר מדובר על אנטישמיות כיום, שכתבה ההיסטוריונית דברה ליפשטאט. בדרך ספר נוסף, שמחברת בעלת הטור הצעירה, הכוכבת העולה של "הניו יורק טיימס", ברי וייס. כותרת ספרה: ״איך להילחם באנטישמיות״. משמע, כבר ברור שהאנטישמיות לא נעלמת. ברור שהמלחמה בה צריכה להימשך.

שתי הכותבות היהודיות הללו צייצו מסרים לאחר הפיגוע בקליפורניה. של ליפשטאט היה: ״אנטישמיות לא באה מכיוון אחד. היא בימין ובשמאל. אם אתם רואים אותה רק בצד המנוגד מהמקום שבו אתם עומדים פוליטית, אתם עיוורים לפחות בעין אחת, והופכים את המאבק (באנטישמיות) לנשק פוליטי״. של וייס היה דומה במידה: ״אנטישמיות היא וירוס. כאשׁר המערכת החיסונית של חברה היא בריאה, האנטישמיות נשארת תחת שליטה. כאשר המערכת החיסונית נחלשת – כמו שקורה עכשיו – הווירוס משגשג, כפי ששגשג כל כך הרבה פעמים בעבר בכמה מהמקומות שנראו הכי מתורבתים על פני כדור הארץ״.

ייתכן שהמסר המשותף העולה משני הציוצים האלה מלמד על התבגרות מסוימת, התעשתות מסוימת, של החברה היהודית האמריקאית. אם לפני שנתיים או שנה היה ברור לגמרי שתקרית אנטישמית היא עילה מיידית להפניית אצבע ימינה (אם הפוגע גזען ימני) או שמאלה (אם הפוגע פעיל פרו־פלסטיני), היום הזהירות גוברת. לאנשי ימין אין טעם להפנות אצבע למחנה הפוליטי השני – כאשר ברור שפגיעות באות גם מימין. לאנשי שמאל אין יכולת להפנות אצבע למחנה הפוליטי השני – כאשר יכולתם להכחיש מעורבות של שמאל רדיקלי בהפצת סטריאוטיפים אנטישמיים נשחקת עם כל התבטאות נוספת של חברת הקונגרס עומר (התקרית האחרונה: כינויו של יועץ יהודי לטראמפ ״לאומן לבן״).

הזירה הפוליטית

כל זה, כמובן, לא מבטיח שלא ייעשה עוד שימוש פוליטי בנשק האנטישמיות. להפך – זה מבטיח שימוש מוגבר. הנשיא טראמפ ואוהדיו הרפובליקנים ידגישו התבטאויות ורמזים של אנשי שמאל, ויתייגו אותם כאנטישמיות. דוגמה מהזמן האחרון: קביעתו של המועמד לנשיאות ברני סנדרס שראש הממשלה נתניהו הוא ״גזען״ – שוודאי לא מועילה ליהודים המבקשים להזדהות עם ישראל מבלי להיחשד בפשע נגד המוסר האמריקאי. מצד שני, אוהדי המפלגה הדמוקרטית יקבעו כי השיח האנטישמי המתגבר בא במקביל לנסיקת טראמפ, ועל כן אין מנוס מהמסקנה ששני אלה קשורים. ובמילים אחרות: לא צריך את הספר של וייס. כל מה שצריך כדי למגר את האנטישמיות הוא למגר את הנשיא (ואולי גם את נתניהו).

ליהודים מוטב כנראה להתרחק מהשיח הזה. ליהודים יש אינטרס בייצוב המערכת הפוליטית, בהרגעת השיח הציבורי, בהחזרת שד האנטישמיות לבקבוק שממנו הצליח להשתחל החוצה. אבל לא כולם יעמדו בפיתוי. יהיו שיאמרו, ייצוב המערכת מחייב פעילות פוליטית מוגברת. מה שיוביל כמובן להצבתם של פעילים יהודים במרכזו של דיון מקוטב, מה שייתן עילה ליריבים פוליטיים לנגח את היהודים. ושוב, מימין ינגחו את הארגונים היהודים שפועלים נגד סדר היום של טראמפ לחסימת הגבול עם מקסיקו (התירוץ של הטרוריסט שהרג יהודים בפיטסבורג).

משמאל, ינגחו את היהודים הפועלים למען ישראל וביטחונה, שיואשמו בנאמנות כפולה, או בגזענות, או בקולוניאליזם – או כל אלה ביחד. מה צריכים לעשות היהודים – להפסיק להשמיע את עמדתם בנושאי הגירה? להפסיק את תמיכתם הפומבית בישראל? גם זה מחיר שלא קל לשלם. גם זה סימן לחברה שחיה תחת איום של פגיעה וטרור.

הפגיעה בקהילות מתפללות, המזוהות עם יריב אמיתי או דמיוני, היא אכן סוג של וירוס שיש בו סכנת הידבקות. הרוצח מסן דייגו שאב השראה מהפיגוע בפיטסבורג, ומהפיגועים נגד מוסלמים בניו זילנד. רוצחים חדשים יספרו ששאבו השראה מהרצח בסן דייגו כאשר יצאו למסע ההרג שלהם, חמושים באקדח ומותירים מאחוריהם שובל של דברי שטנה ברשת, ושל גופות ברחוב. ליהודים שאינם מעורבים עד צוואר בעשייה פוליטית, תתחדד דילמה שהקשתה על יהודים בכל הדורות ובהרבה מקומות. האם לנוכח הנסיבות יש להוריד פרופיל ולהיזהר. כלומר, לא ללכת לבית כנסת בחגים, כי מסוכן. או לא לחבוש כיפה ברחוב, כי מסוכן. או לא להדליק נרות שבת בחלון, כי מסוכן. בקהילות יהודיות גדולות וצפופות, כמו בניו יורק, יהיה פשוט יותר ליהודים להיצמד למנהגיהם. בקהילות קטנות יותר, מבודדות, הבחירה עשויה להיות מורכבת.