דונלד טראמפ רוצה שני דברים שקל להבין. הוא רוצה לשחוק את כוחה של איראן – והוא רוצה להימנע ממעורבות יתר אמריקאית בניהול העולם. שני דברים שקל להבין. אחד מהם, השני, גם קל יחסית לבצע. רק שהם אינם מתיישבים זה עם זה. העיתון “וול סטריט ג׳ורנל” השמרני, במאמר מערכת לא מחמיא על מדיניותו של טראמפ מול איראן, תיאר זאת כך: ״הוא לכוד בין מטרות נציות לאמצעים יוניים״.

ובמילים פשוטות: הוא רוצה לנצח בלי להתאמץ. להצליח בלי להשקיע. מה שהעיתון מבין, גם שליטי איראן מבינים. וגם, כמובן, ראש ממשלת ישראל. מה שהעיתון מבין אולי גם טראמפ מבין: הוא הגיע לצומת של החלטה, אולי החשובה בקדנציה הראשונה שלו כנשיא. הוא הגיע לצומת שבו עליו לחשוף איזה משני הדברים שהוא רוצה, הוא רוצה יותר. ומה שלא יחשוף – יחטוף.

נתגלגל לאחור. היה הייתה מדיניות אמריקאית שגרסה בערך כך: איראן היא מדינה בעייתית, המקדמת תוכנית גרעינית. ראוי לבלום אותה. הדרך לבלום אותה היא באמצעות סנקציות, שיאלצו אותה לבוא לשולחן המשא ומתן ולהתפשר. ממשל הנשיא ברק אובמה הפעיל לחץ. האיראנים אכן באו לשולחן. ואז שמחו לגלות שממשל אובמה רוצה בהסכם לא פחות, אולי יותר, מהם.

ברק אובמה. קרדיט: AFP

האיראנים התפשרו קצת, ממשל אובמה התפשר יותר. בין השאר, חתם על הסכם שמועד התפוגה שלו קרוב מאוד במושגים של פוליטיקה בינלאומית. בין השאר, חתם על הסכם שמתיר לאיראן להמשיך בכל תעלוליה מלבד קידום פרויקט הגרעין. היו בהסכם גם כמה אלמנטים חיוביים, כמובן. בראשם, פיקוח הדוק המאפשר לעולם לדעת – לפחות בתיאוריה – מה קורה בתוכנית הגרעין.

מלחמה בקלפי

בחירות 2016 העלו לשלטון נשיא חדש, שכבר בשלב מוקדם למדי הודיע שהוא מתנגד להסכם הגרעין. לשבחו ייאמר, הוא אומר ועושה. טראמפ הוציא את ארצות הברית מההסכם. לגנותו ייאמר, לא בטוח שחישב את צעדיו הבאים כאשר החליט לצאת מההסכם. טראמפ פשוט קיווה שמה שלא הצליח לאובמה - יצליח לו. הוא יגביר את לחץ הסנקציות. איראן תיגרר למשא ומתן, והפעם קשוח יותר, מתפשר פחות. הוא יוציא משליטי טהרן את מה שקודמו הרכרוכי לא הצליח. למי שחיפש ראיות לנחישותו, הוא סיפק אותן בסוריה, היכן שאובמה איים להפציץ ונרתע. טראמפ, לעומתו, לא נרתע. הנה נשיא שמאיים ומקיים.

אלא שבצד המהלך הזה, ובצד ההבטחות בנושא האיראני, טראמפ הבטיח עוד כמה דברים. הוא הבטיח להתמקד באינטרס המיידי של אמריקה, ולצמצם את מעורבותה בעולם. ״אנחנו לא פראיירים יותר, חברים״, אמר לחיילי הצבא האמריקאי בעיראק כאשר ביקר אותם לפני חצי שנה. ״ארצות הברית איננה יכולה להמשיך להיות השוטר של העולם״, אמר.

טראמפ הסיג את כוחות ארצות הברית מסוריה ופועל לצמצום הנוכחות האמריקאית בזירות אחרות בעולם. בפברואר האחרון הסביר למראיינת שהבטחתו לסיים את ״המלחמות הבלתי נגמרות״ של אמריקה הייתה אחת הסיבות להצלחתו הפוליטית. כלומר, הוא מן הסתם מניח שגם גורלו האישי תלוי באופן שבו ינהל את הקרב מול איראן. אם ייגרר למלחמה, הוא עלול לשלם בקלפי.

הנה הסבר פשוט למהלך הרגע האחרון של הנשיא – לאשר תקיפה, ואז לבטל. לנקוט לשון חריפה, ואז לסגת מפעולה. טראמפ לא רוצה להשתמש בכוח. הוא רוצה להיראות כמי שעלול להשתמש בכוח. הוא רוצה שתקיפה קלה ופשוטה שאין לה מחיר ממשי – בסוריה – תגרום לאיראנים להרהר באפשרות שיתקוף גם אותם. הוא רוצה שיחשבו מה שחושבים רבים אחרים; שהוא קצת לא יציב, קצת לא צפוי, קצת משוגע.

בינתיים, זה לא לגמרי מצליח. הסנקציות הוחרפו, ואיראן לא נשברה. הן הוחרפו עוד, ואיראן החליטה לבחון את הנשיא. במקום בהלה – פעולה. גם האיראנים יודעים לאיים, לדוגמה בסגירת מצרי הורמוז. גם האיראנים יודעים לגבות מחיר. אפשר לפגוע במכליות, ואם זה לא עושה רושם, אז להפיל מטוס ללא טייס. ואם גם זה לא, ימים יגידו. נכון לשעת הכתיבה, יום ראשון בצהריים, ההימור האיראני משתלם. טראמפ מבטיח עוד סנקציות. כלומר, הפרובוקציות האיראניות נענות בעוד מאותו דבר, ולא בעליית מדרגה בתגובה האמריקאית. הפרובוקציות האיראניות מעוררות את החשד שמשני הדברים שטראמפ רוצה, הימנעות ממלחמה היא הדבר שהוא רוצה יותר.

חלקי המל"ט שהופל. קרדיט: רויטרס

כל זה לא אומר כמובן שלא תהיה מלחמה, או פעולה אמריקאית נחרצת. נשיא שעולה על מסלול של עימות לא תמיד יכול לרדת ממנו. נשיא שבנה לעצמו תדמית של שובר מוסכמות נועז לא תמיד יכול לוותר. בחודשים האחרונים ניכרת במפרץ פעילות שמעלה את הסיכון בעימות צבאי. לפני קצת יותר מחודש הודיעה ארצות הברית על תגבור כוחותיה במפרץ, בתגובה למה שפקידים בכירים תיארו כאיום ממשי ומיידי מאיראן. ״התקפה על אינטרסים אמריקאיים או אלה של בעלי בריתנו תיענה בכוח בלתי מתפשר״, הודיע אז היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, ג׳ון בולטון, הנמצא כעת בביקור בישראל. בולטון ידוע בעמדותיו הנציות בנושא האיראני, ולידו משמש בעל ברית חשוב מפקד כוחות ארצות הברית במפרץ הפרסי, הגנרל קנת׳ מקנזי.

מקנזי הוא הגנרל שביקש לתגבר את הכוחות, והוא גם מי שמעצב במידה רבה את עמדת הצבא מול איראן. כך, בין השאר, משום שטראמפ התקשה לאייש כראוי את משרת שר ההגנה מאז פרישתו מהתפקיד של ג׳ים מאטיס, שגישתו לעימות עם איראן הייתה מרסנת. בנאום שנשא לפני כמה חודשים שיתף מקנזי מקצת מתובנותיו: ״האיום החמור ביותר, ארוך הטווח, על יציבות במזרח התיכון הוא איראן, והשאיפות השליליות, ההגמוניות לרוחב כל הזירה ובעולם כולו, של המשטר האיראני״. מקנזי הזכיר כי ארצות הברית כמובן אינה ״רוצה במלחמה״, אך גם הזהיר שחשוב כי האיראנים לא ״יבלבלו את הגישה המדודה שלנו עם חוסר רצון לפעול״.

האם הם מבלבלים? למול ה״לחץ המקסימלי״ שעליו הודיע ממשל הנשיא טראמפ, האיראנים מפעילים לחץ משלהם. בתוך כמה שבועות הם או שליחיהם תקפו צינורות נפט, הציבו מוקשים מתחת למכליות והפילו מטוס שתפקידו לנטר נתיבי תעבורה ימיים.

תגובתו של טראמפ בטוויטר הייתה קשה, תגובתו המעשית רכה. זה זיכה אותו בלא מעט שבחים ממי שמתנגדים לפעולה נגד איראן וסבורים, למעשה, שמוטב היה לחזור להבנות אובמה. ״ממשל הנשיא אובמה לא הגדיר מטרות ברורות או ריאליות ששימוש בכוח צבאי נגד איראן ישרת אותן״, כתבו שני אנשי משרד החוץ לשעבר, ארון דיוויד מילר וריצ׳רד סוקולסקי. ״איראן גדולה מדי וחזקה מדי מכדי להיות מופלת, ואין אופוזיציה חזקה ומאוחדת שיכולה להוביל להתקוממות ציבורית שתביא להדחת המשטר לאחר מתקפות צבאיות אמריקאיות״.

זה זיכה את ממשל טראמפ, במקביל, גם בגינויים. ״אחרי שברק אובמה נכשל במימוש הקו האדום שמתח בסוריה ב־2013, יריבים מיהרו לנצל את ההזדמנות", הזהיר ”וול סטריט ג׳ורנל”. "ולדימיר פוטין חטף את קרים מאוקראינה ונכנס לסוריה, סין העמיקה לים סין הדרומי, ואיראן הרחיבה את המלחמות שלה במזרח התיכון״.

ארסנל התגובות

מה צריך לעשות הנשיא? בשלב זה הוא לא מוריד אופציות מהשולחן, אבל קודם כל מממש את הראשונה: להגביר את לחץ הסנקציות. זה מה שתכנן להיום. אופציה שנייה: עוד כוחות למפרץ, בתקווה שהאיום הגובר ישכנע את איראן שגם אם ויתר הפעם, הוא לא בהכרח יוותר בפעם הבאה. האופציה השלישית – על פי הספירה שערכה רובין רייט במגזין “ניו יורקר” – היא זאת שבינתיים לא מומשה: תגובה מדודה, אבל צבאית, לכל התגרות איראנית. מי שחושב שלטראמפ יש קושי לבחור בתגובה ״לא מידתית״, יגלה במהרה שההתבטאות הזאת הייתה פליטת פה סטנדרטית, ולא הודעה מסודרת על מעבר של אמריקה למדיניות התואמת סטנדרטים של האו״ם.

וכמובן, גם האופציה של מלחמה על השולחן. לא רצויה, אבל לא בלתי אפשרית. או כך לפחות טראמפ רוצה שנאמין, ובעיקר, שהאיראנים יאמינו. שהרי אחרת, כל האופציות האחרות צפויות לכישלון עוד בטרם נוסו.