במחקרים פסיכולוגיים רבים נטען כי אנשים אינם נוטים לעזור לאדם זר במצוקה - תופעה שזכתה לכינוי “אפקט הצופה מהצד”. אך מחקר חדש שנערך באירופה מעלה ממצאים שונים בתכלית ומספק הוכחה כי ”אפקט הצופה מהצד” אינו יותר מאגדה אורבנית. על פי המחקר, עוברי אורח כמעט תמיד יעזרו לאדם זר השרוי במצוקה.
ב־13 במרץ 1964 נדקרה למוות קיטי ג’נובזה, בת 27 מניו יורק. אירוע הרצח לא היה חריג במיוחד, אלמלא פרט יוצא דופן שפורסם על האירוע, שלפיו 38 שכנים של ג’נובזה היו עדים לרצח אך לא עשו דבר. האירוע הצית שורה ארוכה של מחקרים בתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, בניסיון להשיב לשאלה כיצד ייתכן שאיש מבין עשרות השכנים לא הושיט יד ומנע את הרצח האכזרי. כך נולד המונח “אפקט הצופה מהצד”, שיצר את המיתוס. על פי המחקרים, קיימת תופעה של “פיזור אחריות”, שלפיה מספר גדול של צופים מהצד מפחית את הסיכוי שמישהו מהם יגיב. בין היתר, כי הם מניחים שמישהו אחר כבר יושיט עזרה.
גם בישראל נרשמה סערה ציבורית, כשב־2009 חלפו דקות ארוכות עד שמישהו נחלץ לעזרתה של יסמין פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה, שהתהפכה עם הקיאק שלה בנחל הירקון. רק אבי טויבין, שחלף במקום, זינק למים והציל את חייה. ברשת 13 משודרת בימים אלה תוכנית הטלוויזיה “מה אתם הייתם עושים?”, שמדמה מצבים של מצוקה של אדם ברחוב ומתעדת במצלמה נסתרת את תגובותיהם של העוברים והשבים. מחקר שנערך בשיתוף אוניברסיטת קופנהגן, אוניברסיטת לנקסטר והמכון ההולנדי לחקר פשע ואכיפת חוק ביקש לבדוק את הנושא הזה.
החוקרים עשו שימוש במצלמות, ובחנו יותר מ־200 מקרי אלימות, שהתרחשו בערים קייפטאון שבדרום אפריקה, אמסטרדם שבהולנד ולנקסטר שבאנגליה. לכל תקרית שנבחנה היו בממוצע 16 צופים. המחקר מצא כי בתשע מתוך עשר תקריות לפחות צופה אחד התערב, כשממוצע המתערבים עמד על 3.8. לא נמצא הבדל משמעותי בין המדינות השונות. למעשה, המחקר סותר את תיאוריית “פיזור האחריות”, כיוון שתוצאותיו מצביעות על כך שככל שהיו יותר צופים כך גדלו סיכויי ההתערבות.
“לשאלה 'אם אדם יעזור לאדם אחר במצוקה' אין תשובה חד־משמעית, אלא הדבר תלוי בנסיבות”, מסבירה מיה בר הלל, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. “זה תלוי בדבר טריוויאלי מאוד - האם אני ממהר/ת או לא. וגם בתשובה לשאלה 'האם ברור שהאדם נמצא במצוקה או לא', כלומר האם המצב הוא כזה שברור שנכון להתערב.
“אם אני עוברת ברחוב ורואה שני אנשים רבים, השאלה היא אם אחד מהם נמצא בסכנה או שמדובר במקרה של ‘אל תדחף את האף’. מה שחשוב הוא איך הצופה מהצד תופס את המצב באותו רגע. כשזה נגמר רע, אנחנו שואלים בדיעבד ‘למה לא התערבת?’, אבל לא תמיד המצב ברור בזמן אמת”. לדבריה, “המין האנושי לא רע כל כך. בסך הכל, הנטייה הטבעית שלנו היא להיות נחמדים ולעזור. אדם נורמלי נולד עם אמפתיה. תינוקות בוכים כשהם רואים ילד אחר נופל ונפגע. אם אנחנו נהיינו אנוכיים, זה רק כי למדנו מתוך ניסיון מר”.