האם בכוחם של כלי התקשורת להכריע מערכת בחירות לטובת אחד הצדדים? זוהי אחת השאלות הנצחיות של הפוליטיקה. אין לה תשובה חד משמעית, אבל עיתון אחד בבריטניה, שלא ידוע במיוחד באמינות וביושרה העיתונאית שלו, הצליח לכאורה לעשות זאת בשלוש מערכות בחירות שונות. לקראת ההכרעה בין ג'ונסון וקורבין בחמישי הקרוב, זהו זמן טוב לצלול אל ההיסטוריה.
 
עיתון ה"סאן" נוסד בלונדון בשנת 1964, מה שהופך אותו לצעיר יחסית במדינה בה ישנם עיתונים היוצאים ברציפות מאז המאה ה-18, אך השפעתו בתחום העיתונות הבריטית היא גדולה. הוא יוצא בפורמט "טבלואיד", ונחשב לאחד מאבות העיתונות הצהובה והסנסציונית בבריטניה. בעיר גדולה אחת הוא מוחרם-בליברפול, בעקבות כותרת שקרית שהציגה את אוהדי ליברפול כאחראים לאסון באצטדיון הילסבורו בו נמחצו למוות 96 אוהדים ב-1989, אבל בשאר רחבי הממלכה הוא זוכה לתפוצה רחבה.

מי שעומד בראש העיתון הוא המו"ל רופרט מרדוק-מיליארדר אוסטרלי ששמו נקשר בלא מעט אירועים מפוקפקים, שעומד בראש אימפריית תקשורת רחבת היקף בבריטניה ובארה"ב, ושמרבה להתערב גם בפוליטיקה, בתרבות ובספורט בשתי המדינות. אוהדי מנצ'סטר יונייטד זוכרים אותו כמי שכמעט השתלט על המועדון ב-1999, לפני שמחאת אוהדים נרחבת סיכלה את העניין. הסאן ידוע כעיתון המזוהה עם אידאולוגיה שמרנית. רבים האשימו אותו בצביעות ותהו כיצד השמרנות עולה בקנה אחד עם מנהגו ההיסטורי של העיתון להציג בעמוד 3 נשים בלבוש חושפני, אך את עורכיו לאורך השנים הביקורת לא ממש עניינה. בבריטניה נהוג כי לפני מערכת בחירות, כל עיתון מצהיר על תמיכתו באחד המועמדים לראשות הממשלה, והסאן כמעט תמיד תומך במועמד מטעם המפלגה השמרנית.
 
החורף של 1978-79 היה חורף קשה במיוחד בממלכה המאוחדת. לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל ריבוי השביתות של האיגודים המקצועיים. לימים הוא זכה לשם "Winter Of Discontent", או "חורף אי שביעות הרצון". ראש הממשלה אז היה איש הלייבור, ג'יימס קלגאן, ונראה היה שהציבור מואס בו ובממשלתו שלא מצליחה להתמודד מול ראשי האיגודים. בשיא המשבר, בינואר 1979, מצא קלגאן זמן לנסוע לועידה בינלאומית בגוואדלופ. בשובו מהאי הקריבי, הוא נשאל לגבי המצב וענה לעיתונאים כי הוא כלל אינו סבור שמדובר במשבר, והוא בטוח שרוב הציבור יסכים איתו.

למחרת, הופיעה בשער הסאן הכותרת המפורסמת בתולדותיו: "Crisis? What Crisis?". "משבר? איזה משבר?". העיתון קיעקע את קלגאן כראש ממשלה מנותק וחסר אחריות. כעבור ארבעה חודשים הוא הובס בקלפיות ע"י אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר, שניצחה במערכת הבחירות הראשונה שלה מתוך ארבע. הכותרת המיתולוגית הפכה לימים לשמו של אלבום של להקת סופרטרמפ, וגם לשמו של ספר שעסק בשנות השבעים הסוערות בבריטניה.
 

אם ב-79 עוד ניתן לערער על הקביעה כי העיתון הוביל לבחירתה של תאצ'ר-כי קלגאן גם ככה היה ראש ממשלה לא פופולרי, וכי הפרידו ארבעה חודשים בין הכותרת ההיא לבחירות, כעבור 13 שנה הגיע מקרה בו הקשר הפך ברור והדוק יותר. מדובר בבחירות 1992. שנה קודם לכן תאצ'ר פרשה לאחר 12 שנים סוערות, ובראשות הממשלה והמפלגה השמרנית עמד ג'ון מייג'ור שנחשב לאפור ולא כריזמטי. השמרנים נראו כמי שעומדים בפני הפסד, אולי נקמה של מעמד הפועלים על שנות התאצ'ריזם הקשות. בראשות הלייבור עמד ניל קינוק הוולשי, שכבר היה עם רגל וחצי בבית ברחוב דאונינג 10, אלא שציפתה לו הפתעה.

רופרט מרדוק, צילום: רויטרסרופרט מרדוק, צילום: רויטרס


מרדוק, כך נטען, חשש שאם הלייבור ייבחרו, המדיניות הכלכלית הסוציאליסטית שלהם תפגע בעסקיו. הוא החליט לרתום את העיתון שלו לצרכיו, וניסה להפחיד את הציבור מהעלאת המיסים. בבוקר יום הבחירות ב-9 באפריל, הופיעה בשער הסאן כותרת בזו הלשון: "אם קינוק מנצח, שהאחרון שעוזב את בריטניה יכבה את האור". הכותרת ככך הנראה הצליחה במשימתה, מכיוון שבניגוד לכל הציפיות והסקרים, מייג'ור והשמרנים ניצחו. הם אמנם איבדו מכוחם בפרלמנט, אבל הודות למרדוק הם לא איבדו את השלטון. יומיים לאחר הבחירות, ב-11 באפריל, העיתון טפח לעצמו על השכם כשיצא בכותרת "הסאן הוא מה שהכריע את הבחירות".
 
גם בבחירות שלאחר מכן, ב-1997, הסאן השפיע, אבל הפעם לא לכיוון הצפוי. אחרי כל כך הרבה נזק שגרם ללייבור, החליט מרדוק לתת להם הפעם מתנה קטנה. השילוב בין חולשתו של מייג'ור והרצון לשינוי אחרי 18 שנות שלטון שמרני הביאה לכך שבבוקר ה-18 במרץ, חודש וחצי לבחירות, קוראי העיתון התעוררו והופתעו לגלות את הכותרת "הסאן תומך בבלייר". ואכן, בבחירות הגיע המהפך המיוחל, בלייר והלייבור עלו לשלטון.

אבל לתמיכה ההיא היה מחיר. לאורך שנות שלטונו, מבקריו של בלייר מהצד השמאלי של המפה טענו כי עבור התמיכה התקשורתית, הוא מתחנף לשמרנים ולמעשה מממש את מדיניותם הכלכלית. לימים, כשמרדוק הסתבך בפרשת האזנות סתר של העיתונים בבעלותו, בלייר זומן להעיד בועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט לוינזון, והודה כי היו מקרים בהם חשש להתעמת עם מרדוק ומפעלותיו בגלל כוחו התקשורתי הרב.
 
צירוף מקרים מוזר או שאכן מדובר בעיתון שמצא את דלת הסתרים לליבו של העם הבריטי ויכול להמליך כל מועמד שירצה? מה שבטוח הוא שגם כיום, כשכוחו נחלש מעט והעיתונות המודפסת כולה נמצאת במשבר, אף פוליטיקאי לא ירצה להרגיז את רופרט מרדוק.

פורסם לראשונה בפודקאסט "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" בהגשת מיכל פורת