בניו יורק, סבור יופה, הדברים מורכבים יותר. "הממשל מגיב באיטיות", הוא אומר. "דה בלאזיו מקיים ומטפח יחסי ידידות עם המגזר החרדי־אורתודוקסי ואי אפשר להאשים אותו באנטישמיות, אבל מדוע הוא לא היה תקיף יותר? אני חושב שזה מבטא חוסר יוזמה, וגם חוסר רצון מצדו להודות שהאנטישמיות יוצאת מהצל. זה לא שראש העיר עוין את היהודים. אבל כמו רבים אחרים, כולל יהודים, הוא עיוור ומשוכנע שאנטישמיות כאיום ממשי היא תופעה ששייכת לעבר".
מהשיחות, במיוחד עם רבנים בשכונות, מופנות גם אצבעות מאשימות נגד הממסד היהודי והארגונים היהודיים בשל חוסר המעש והיעדר תוכנית פעולה לבלימת אנטישמיות. הרב צבי אוטנר, פעיל בקהילת ברוקלין, טוען כי "יש להבדיל בין ההתפרצות לבין המניע. ההתפרצות היא תוצאה טכנית של אנטישמי אחד שמרים ראש, ואחרים רואים ששום דבר לא נעשה. תגובותיו של ראש העיר ושל הנציגים היהודים עלולים לגרום להתפרצות להתרחב. כל תקרית שאין עליה תגובה מזמינה את התקרית הבאה. הפתרון הוא התארגנות יהודית לשמירה והגנה עצמית. כשהתוקף הבא יחטוף אז אפקט הדומינו יעבוד הפוך. התוקף הבא כבר יחשוש יותר".
התרעות פיקוד העורף