"חירות עבורי זה מחשבה חופשית, לימודים אקדמיים והנהגת מאבק לזכויות נשים ושחרור האישה באיראן", אומרת פריסה דניאל (39), שנמלטה בקושי רב מציפורני המשטר האיראני ועלתה לארץ. "חלמתי על זכויות, שוויון וחופש ביטוי. חלמתי על ישראל והבנתי שיש לי שליחות. יש לי תפקיד, והוא להילחם עכשיו ולשלם מחיר מצלק, כדי שנשים נוספות ובעיקר הבנות שלי לא יחוו את מה שעברתי".
פריסה עלתה לישראל משיראז שבדרום איראן. זהו ראיון ראשון שלה. "כל הילדות שלי עברה בחרדה גדולה", היא מספרת. "נולדתי לתוך מלחמת איראן־עיראק בצל אזעקות, בכי, רעב ומחסור. חלמתי על הרגע שאגדל ואוכל לשנות את מצבי. וידעתי שאין מחיר לחירות שלי כאישה וכאדם".
פריסה היא בת למשפחה יהודית דתית אמידה. היא נולדה שנה לאחר מהפכת 1979, שבה איראן הפכה ממדינה פרו־מערבית תחת שלטון השאה מוחמד ראזה פהלאווי, לרפובליקה אסלאמית קיצונית תחת שלטון האייתוללה חומייני. היהודים, שפרחו אצל השאה, הפכו נרדפים. הנשים האיראניות נותרו חסרות זכויות.
"אחרי המהפכה נשים לא יכלו לצאת מהבית בלי חיג'אב", היא מספרת. "אסור היה לי לרכוב על אופניים, בניגוד לבנים. אסור היה לבלות עם חברות. למדתי כיהודייה יחידה בבית ספר מוסלמי, נאלצתי ללמוד קוראן ומשפטי נאצה נגד ישראל ואמריקה. נחשבתי טמאה ומצאתי את עצמי תחת חרמות רבים. הילדים קראו לי 'יהודייה טמאה', והמורים העניקו לי יחס מפלה. גם כשהבת שלי הלכה לבית הספר היא סבלה מאותה אפליה. אישה באיראן יכולה להיעצר ברחוב רק מפני שהשיער שלה מבצבץ מהחיג'אב, או בגלל ג'ינס צמוד, איפור או לק. כיהודייה היה קשה יותר, בעיקר כשרציתי להתקבל לאוניברסיטה או לעבוד במשרה ציבורית".
אביה הסכים לשלוח אותה לאקדמיה רק אם תתחתן, וכך מצאה עצמה בגיל 17 נשואה בשידוך לקרוב משפחה. אלה היו חיי נישואים ללא אהבה, עם אלימות וקשיים רבים. במקביל למדה גרפיקה. כאישה נשואה הרגישה עוד יותר נטולת זכויות והחלה להתקומם.
"הבנתי כמה אני חסרת זכויות כאישה, כשנאלצתי להתפנות לבית חולים", היא מספרת. "סירבו לטפל בי. נאנקתי מכאבים אך הובהר לי שרק כשבעלי יגיע, יעניקו לי טיפול, כי זה החוק. היה לי זיהום ונדרשתי לניתוח דחוף ושום דבר לא עזר, לא צעקות ולא תחינות. לא קיבלתי טיפול במשך חמש שעות, עד שהגיע. התקוממתי וצעקתי שאספר לכל העולם שבאיראן נותנים לנשים לגסוס כי הבעל לא מגיע. לאחר מכן, בגיל 21, ביקשתי להתגרש. לא היה לי טוב ורציתי לסיים את הקשר, ואז גיליתי שאין לי שום זכויות ורק הבעל מחליט. בעלי אמר: 'עד שהשערות שלך ילבינו כמו השיניים שלך, לא תקבלי גט'. חלמתי על חיים כאישה חופשייה, אבל במשרד הפנים לא ינפיקו לאישה דרכון ללא אישור מהבעל. הבנתי כמה אני אסורה בידיו וכמה אין לי יכולת להתנגד. עמדתי להתפוצץ. עברתי לילות בבכי והבנתי שהתפקיד שלי הוא להיאבק למען זכויותינו. זו הייתה מחשבה מאוד מהפכנית כמובן. אבל האמנתי בה בכל לבי".
פריסה פתחה משרד פרסום ולימדה ציור במקביל. במשך שנה לימדה בבית הספר בלי לספר מה הדת שלה, עד שהמנהלת ביקשה להגדיל לה את המשרה והיא נאלצה לעבור דרך משרד החינוך. בנקודה הזו החל הרומן האכזר עם השלטונות. "כשציינתי בסעיף ה'דת' שאני יהודייה, הכל הידרדר", היא משחזרת. "מנהל המחלקה זעם על המנהלת שנתנה לי לעבוד במשך שנה, ושלח מורה אחרת. הוא צעק 'לא מספיק מה שאתם עושים לפלסטינים, עכשיו מנסים גם באיראן?', וקרע לגזרים את התעודות והמסמכים שלי. הגעתי הביתה, חיבקתי את אמא שלי ושאלתי בבכי 'למה לא ברחתם? פה לא המקום ולא המדינה שלנו'. זו הייתה נקודת תפנית, הבנתי שאין פה עתיד".
המשרד שהקימה שגשג ומנה עשרות עובדים ולקוחות מבכירי המשק. באחת השבתות נתקלה במודעה על בחירות לקהילה היהודית בשיראז והבינה שזו ההזדמנות שלה. "הבנתי שכך אוכל למנוע מהבנות שלי את הסבל שסבלתי", היא אומרת. "כולם צחקו עליי ואמרו - אישה שלא מחזיקה את בעלה, איך היא יכולה לעזור לאחרים. כל המשפחה יצאה נגדי, בעיקר הגברים, ורק אמא עמדה לצדי. בחרו בי ונכנסתי לתפקיד בקהילה שפעלה כמובן תחת המשטר האיראני, היה עלינו לדווח להם על כל צעד. הרבה פעמים נציגי הקהילה יצאו בפומבי נגד ישראל, כדי להוכיח נאמנות לשלטון. ואני שאפתי לשנות את גורלן של הנשים. יזמתי הרצאות ומפגשים שעסקו בהסברה איך נשפר את חיינו. שאלתי את השאלות הכואבות: למה אישה צריכה חתימה של בעלה כדי לצאת, למה היא צריכה אישור שלו לטיול, לטיפול בבית חולים, לגירושים, למה השכר שלנו חצי מהגברים, למה עלינו ללבוש חיג'אב אם איננו מוסלמיות וכו'. נפגשתי עם עורכי דין במטרה לשנות את החוקים והעברתי את המסר הזה להמון נשים צעירות. פעם בשבוע נפגשתי עם נשים, כל פעם במקום אחר, והן שיתפו בקשיים שלהן. ואז הגיע הטלפון מהשלטונות".
משרד המודיעין האיראני האשים אותה בהסתה וחתירה נגד השלטונות ונגד הגברים במדינה, והיא חויבה לחתום על הפסקת פעילות. בדרכה החוצה כבר חשבה על פתרון יצירתי אחר והחלה לכתוב על זכויות נשים ויהודים בעיתון שהוציאה לאור. ואז זומנה שוב.
"הם אמרו לי - 'שוב עשית לנו בלגן. את חושבת שאנחנו מטומטמים? ברור לנו מה המסר שלך, זו הסתה להפלת הממשל'", היא מספרת. "איכשהו, באופן מפתיע, מעולם לא פחדתי מהם. עד כדי כך שהם אמרו לי: 'אף פעם בהיסטוריה של הנשים באיראן ובשיראז לא הייתה לנו אישה כזאת שלא פוחדת ועונה לנו. יש לך תמיד מה להגיד'. והם חייבו אותי להפסיק את הוצאת העיתון. חתמתי שזה יהיה העיתון האחרון ועברתי להדפסת פלאיירים. הדפסתי עלוני מידע, ובלילות פיזרנו אותם בכל הבתים והחנויות. כתבתי על כל העוולות של השלטון נגד הקהילה היהודית, איך הרסו את בית הספר היפה שבנינו והפכו אותו למוסלמי, ולמה אין לנו מוסדות לימוד יהודיים, על גניבת רכוש וספרי תורה, שאלתי איפה הכסף, כתבתי שאני אישה יהודייה כועסת. שאלתי למה נשים באיראן אומללות ונטולות זכויות, למה אסור לנו ללמוד, להתחבר לעולם ולאינטרנט ולמה אנחנו משמשות כמכונות ילודה בלבד".
זה נמשך שבעה חודשים עד שהוזמנה שוב לחקירה. "הייתי אישה שמאוד הפריעה לשלטונות", היא אומרת. "הפרתי המון חוקים שלהם וביצעתי פעילות להפלת השלטון. גזר הדין במקרה זה הוא מאסר ומוות. ומסביב, כל הזמן עוצרים ותולים אנשים על אותה פעילות. ואני מבינה שאני יכולה למות, אבל הכי חשוב לי זה לפעול להסברה בקרב נשים כדי שדור העתיד לא יסבול כמוני. לא הייתי מוכנה שזה ימשיך גם במחיר המוות שלי".
בחקירה הפעם הציע לה בכיר בממשל משרה מפתה במשרד התרבות בתמורה לשתיקתה. הובטח לה שכר של מיליונים ואת חסותו של הבכיר, ומשרד המודיעין יעזוב אותה לנפשה. "כעסתי וסירבתי. אמרתי שמחיר החופש שלי יקר יותר. הוא כעס ואמר לי 'גברת, זה יקרה יום אחד. בדרך הביתה, תעבור מכונית ואת עלולה למות. את רוצה ככה? תמשיכי. יש לך אומץ ואני מעריך אותך, אבל את רוצה מלחמה? בבקשה, לכי. רק תדעי שזה במחיר החיים שלך'. יצאתי משם וחשבתי לוותר, אבל אמרתי לעצמי: אני ממשיכה. לא מפחדת. אמרתי לעצמי: אפילו אם אמות, אמות גאה. זה מוות עם משמעות ושליחות".
כעבור חודש וחצי האיום מומש: פריסה נעצרה בפתח ביתה ומשם נשלחה ל־17 יום בכלא. ללא שיחת טלפון, ללא אופציה לעורך דין ומבלי שמשפחתה יודעת. נעלמה מעל פני האדמה. כשהוריה הלכו לתחנת המשטרה כדי להודיע על היעדרה, הכחישו השלטונות את דבר המעצר.
"הגעתי לכלא שמיועד למתנגדי המשטר", מספרת פריסה. "מבוקר עד ערב חקרו אותי במכות ועינויים - עם מי את עובדת, מי עומד מאחורייך, למה את עושה את זה, מי מממן אותך וכו'. חזרתי ואמרתי שאני לבד ומטרתי היא שינוי מצב הנשים. כל הזמן עניתי, והם היו המומים מכך שאיני מפחדת, והחליטו שיש ארגון מאחוריי. באופן קבוע הייתה מגיעה אישה להכות אותי. באמצע הלילה בועטים בי ומוציאים אותי לסדרת הלקאות. ישנתי על רצפה רטובה בלי מיטה. לא היה אוכל. כל בוקר קיבלתי חתיכת לחם קשה עם קצת גבינה בולגרית או תפוח אדמה מבושל או ביצה קשה - מזון ליממה. הקושי הגדול היה הבידוד בצינוק. והיו גם עינויים שקשה לי לדבר עליהם. החוקרת עשתה בגופי דברים שקשה להעלות על הדעת ולהסביר במילים".
לאחר 17 ימים שוחררה לביתה כשהיא שבר כלי. בנותיה, ששהו אצל אמה, בקושי זיהו אותה. אבל זה היה רק הסבב הראשון: "לקח לי חודש להשתקם מהמכות והרעב. הם הציגו אותי כאישה מתהוללת שבילתה עם גברים ולא נכלאה, במטרה להרוס את שמי הטוב, כדי שהקהילה תנדה אותי. מצבי הפיזי והנפשי היה קשה מאוד. לקחתי משככי כאבים רבים ולא ישנתי לילות שלמים. אחרי חודש הגיעו שוב לעצור אותי ותפרו לי תיק בטענה שביצעתי הונאה על לקוחות וגנבתי כסף. שלושה גברים שלא פגשתי מחיי עמדו והעידו ששילמו לי מיליונים על עבודה שלא בוצעה. המטרה הייתה להחזיר אותי שוב לכלא".
פריסה נכלאה לחודש וחצי. בלי טלפון, בלי עורך דין, כנגד כל אמנות זכויות האדם. בוצעו בה עינויי גוף ונפש קשים שהיא מתקשה לפרט. היא נחנקת בבכי כשהיא נזכרת בסד העינויים שהיה חביב על החוקרים. "הפעם השנייה הייתה קשה יותר, הייתי עם רוצחות וגנבות, בכל לילה לקחו אישה אחרת שלא חזרה", היא מספרת. "אבל לא פחדתי, אמרתי לעצמי שאני עומדת מאחורי הדרך והאמונה שלי. הבדידות הייתה קשה מאוד, אבל בין החקירות הזכרתי לעצמי מי אני, איפה אני, למה אני כאן. ניסיתי לחשוב מה עם הילדות ולא נשברתי".
אחרי חודש וחצי אושרה לה שיחת טלפון לעורך דין, שקיבל סכום כסף עצום, והעמיד כעירבון את כל הרכוש שלה, דירה, רכב וכסף רב. ביום המשפט הוא נעלם ולא הגיע לדיון, כי מנעו ממנו לעיין בתיק, והיא נאלצה לייצג את עצמה. "כעסתי וצעקתי שוב ושוב שאני לא מכירה אותם, ודרשתי שיבדקו את חשבון הבנק", היא נזכרת. "השופט שחרר אותי זמנית ונתן לי 20 יום לחזור לכלא ולהמשיך מאסר של שנתיים. הגעתי הביתה בחצות ואמרתי לאמא שזה נגמר. אני חייבת לברוח".
חלקים גדולים ממסע הבריחה עדיין חסויים. פריסה חוששת מאוד להסגיר פרטים שיערימו קשיים על הקהילה היהודית שנותרה באיראן. בבוקר המחרת העירה את בנותיה, אז בנות 9 ו־14, ושלושתן יצאו למסע רגלי מסוכן וקשה ללא דרכון בחורף מושלג לפני כעשור. "לא סיפרתי להן כלום", היא אומרת. "הכנתי תיק ואמרתי להן 'נוסעים לטיול'. התחלנו ללכת ברגל לכיוון מדינה סמוכה, עליתי על אוטובוסים בשם מוסלמי בדוי והגעתי לגבול. משם המשכנו ברגל וברחנו באמצעות אנשים שלקחו לנו את כל הרכוש - תרופות, כסף, לפטופ וכל מה שבאתי איתו. במשך שבועיים היטלטלנו מכפר לכפר. כל לילה צעדנו מחצות ועד שמונה בבוקר. לילדה הקטנה נקרעה הנעל והיא המשיכה לצעוד בשלג עד שצרחה שאיבדה תחושה ברגל הקפואה. היו איתנו זרים שהרימו אותה. הילדות זוכרות עד היום את המסע ומודות לי כל יום על שברחנו. ביום הסתתרנו בבתים תוך כדי סיכון אדיר. מאוד מסוכן, אבל האמנתי בדרך שלי והייתי בטוחה שנצליח".
חודש לאחר מכן פריסה ובנותיה פוגשות נציגות ישראלית שמביאה אותן לארץ, וסוף־סוף היא אישה חופשייה. "קשה להסביר את הרגע הזה, שבו הייתי אישה שקיבלה את החופש שלה לראשונה. לאט־לאט למדתי איך לחיות כאדם חופשי", מספרת פריסה, שהיום מתמודדת עם מחלת הסרטן ומסייעת לנשים נוספות במצבה דרך עזר מציון. "אולי לא הצלחתי לשנות את העתיד של כל הנשים באיראן, אבל שיניתי לפחות את העתיד של הבנות שלי".
ההיסטוריה מלמדת שעל אף השמרנות המגדרית שהושתה על נשים במשך דורות, היו אלה דווקא הנשים האיראניות שנטלו חלק פעיל ויזום במהפכות במדינה. גם במהפכת 1979 הנשים היו כוח מניע בתקווה לשיפור בזכויותיהן, שהתבדתה לבסוף. הן צעדו בכיכרות וברחובות, תמכו במפגינים ועודדו אותם, העבירו מודיעין, ארגנו את פעילות העורף, סייעו בהפצת מסרים והקשו על המשטר. חלקן אף השתתפו בקרבות, נאמו נאומים פוליטיים ונשאו נשק, מה שהוביל למעצרים רבים, עינויים ותנאי כליאה לא אנושיים.
הסיפור של פריסה דומה לזה של אתי ציונית גושן (67), אף שהתרחש במרחק אלפי קילומטרים בטהרן. ציונית ברחה לארץ ב־1989 עם בעלה ושני ילדיה. בגיל 36 חוותה את מלוא כיעורה של המהפכה האסלאמית, כשהיא אם צעירה ובעלת משרה ציבורית מכובדת. חייה התהפכו באחת.
"ב־1979 הגעתי לישראל לביקור, וגם כדי לארגן מסמכים לעלייה. אבל כשחזרתי, כמה שבועות אחרי, המהפכה התרחשה", היא משחזרת. "החרימו לי את הדרכון ואסרו על כל היהודים לצאת את איראן. ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, אבל כשאת בפנים, את לא מרגישה וגם אין מה לעשות עם זה. החלה תחושת פחד, במשרד הרגשתי חרדה גדולה, הכריחו אותנו ללבוש צ'אדור, אסור שאף שערה תבצבץ. קשה לנשום בזה. אסור היה להתאפר ובכל יום בדקו את האוכל שהבאתי במטרה לגלות סימני איפור. אסור היה להתקהל, מסיבות ומפגשים, אסור לאישה לצחוק, לשיר חס וחלילה. סגרו את בתי הקולנוע שהיו בהם לפני כן תרבות מערבית עשירה. בזמן השאה נהגתי והיה לי רכב, אבל אחר כך החלה המלחמה והיה מחסור בדלק, אוכל ותרופות. יכלו לתפוס אותי באמצע הרחוב וכל הזמן חיפשו סיבות למעצר. בעיקר נשים. נולדתי חופשייה וכך גדלתי, ולא הצלחתי לסבול את המחשבה שגוזלים את החופש. הם התערבו בכל היבטי החיים. בגן של בתי הנחו אותם להלשין אם אמא הולכת בלי חיג'אב. נסענו פעם יחד והורדתי אותו כי נחנקתי, והילדה בת 4 התחננה שאלבש אותו בחרדה גדולה. חדרו להם למוח. הכי קשה היה שאני לא חופשייה. זה יושב לך. הכל מוכתב לך. והמלחמה הייתה גם קשה מאוד. כל יום יצאנו מהבית ולא ידענו אם אנחנו חוזרים".
המשטר החדש בנה צבא משלו. תפקידן של משמרות המהפכה היה לאתר ניסיונות חתרנות ואי־ציות לחוקים. הייתה להם סמכות רחבה, והם עצרו אזרחים ברחובות בלי הסבר. "פעם יצאנו למסיבה, תפסו אותנו בדרך וחקרו אותנו איפה היינו, למה אנחנו לבושים חגיגי, למה מסתובבים בשעה כזו וכו'", נזכרת אתי. "בפעם אחרת היינו בחתונה שהמשמרות פרצו אליה, תפסו את החתן והכלה וחלק מהאורחים ולקחו אותנו למעצר רק כי הייתה התקהלות ולא נראה להם. במקרה אחר הילדה משכה לי לרגע את החיג'אב ומיד קפצו עליי וטענו שאני לא צנועה. בכל פעם כזאת עצרו אותנו למספר שעות, וחלק גם קיבלו מכות ומלקות עם שוט מעור. ואת מרגישה בכלוב. רוצה רק לברוח. הייתה להם זכות לפרוץ את הדלת ולהפוך את הבית כאילו יש בו רוצחים. זה היה פחד מוות. והכל מול הילדים, שלא הוציאו הגה מהפה. הילדה שלי הושפעה כל כך קשה שהיא לא זוכרת כלום מהילדות שלה. התייחסו אלינו כאילו הרגנו מישהו. מכות, השמצות, קללות והאשמות. 'יהודים מסריחים, למה אתם במסיבה גברים ונשים ביחד' וכו'. הנשים שנעצרו קיבלו עונשים כמו לשטוף את המתים, ונכלאו או עונו".
הימים הם ימי מלחמת איראן־עיראק, ובשלב כלשהו מחליט השלטון לגייס צעירים יהודים לחזית. קרוב למיליון איש נהרגו במלחמה, והקהילה היהודית סירבה להקריב את בניה. אתי ובעלה מתגייסים למאמץ אצל קרוב משפחה, שהיה רב מקובל. "לא יכולתי לראות את זה, שמגייסים יהודים צעירים ושולחים אותם למות בשביל המשטר הזה", מספרת אתי. "שני האחים הקטנים של בעלי גם הוזמנו לגיוס ואז החלטנו לסייע בהברחות. החלטנו שהמטרה שלנו היא להגיע לישראל ועוזרים למי שאפשר. כל אזרח באיראן החזיק תעודה שבה מופיעים כל פרטיו מינקות. ובשל הגישה שהייתה לי בעבודתי הממשלתית, התחלנו להנפיק תעודות מזויפות. גנבתי מהמשרד חותמות וניירת, ובבית היינו מחליפים תמונות ושמות מוסלמים, ובעצם יוצרים ליהודים זהות חדשה, מוסלמית. שלחנו את זה בצירוף בקשה לדרכון למשרד הפנים, ומאחר שמדובר באזרח מוסלמי, לאחר שבועיים קיבלנו בקלות דרכון".
מבצע הזיוף נמשך לאורך תקופה שבה סייעו לעשרות צעירים להימלט מאיראן ולחמוק מגיוס. החיים נמשכו כרגיל, עד לרגע שבו זייפו דרכון לאמו של בעלה ולאישה נוספת, שלאחר קבלת הדרכון סיפרה לבן זוגה והוא הלשין לשלטונות. "בסוף 1988, בחורף קפוא במיוחד, פרצו לנו הביתה בלילה עם נשקים שלופים, הפכו את הבית, לא הסבירו מה האישום ולא נתנו אפילו טלפון להתקשר לעורך דין", נזכרת אתי. "קשרו לנו את העיניים, אזקו אותנו וחיפשו מסמכים. ביקשתי לדאוג לילדים, ואחד החיילים בעט בי בעוצמה שגלגלה אותי במדרגות. הילדים היו בהלם ונשארו לבד עד שגיסתי הוזעקה על ידי השכנים. זו הייתה הסיטואציה הקשה בחיי. הגענו לחקירה והפרידו בינינו. הראו לי תמונה של האישה שהפלילה אותנו ואמרתי, 'שמע ישראל, הלך עלינו'. מאותו רגע, במשך 30 שנה, אני אומרת כל בוקר תודה שאני חיה".
אתי ובעלה הואשמו בריגול למען ישראל, עבירה שדינה מוות בתלייה. בחדר החקירות היא עברה שבעה מדורי גיהינום במשך כשלושה חודשים, כשכל הזמן היא מקפידה לקחת את כל האשמה עליה, בלי להסגיר איש. "את שרויה בפחד מוות ודאגה איומה לילדים שנשארו לבד", היא חוזרת לרגעי האימה. "קללות, איומים, מכות, 'יהודייה מלוכלכת שחותרת תחת הרפובליקה'. כל הזמן שאלו מי עובד איתי ומי מפעיל אותי. אמרתי שפעלתי לבד. הכניסו אותי לחדר, ארבעה קירות ללא מיטה, ללא אוכל ושירותים, חושך מצרים וקור כלבים. צעקתי וצרחתי, וכלום. הייתי מבודדת. אחרי 24 שעות לקחו אותי בעיניים סגורות ברכב, ואני מבינה לאן נוסעים, לוקחים אותי לכלא אווין, שהוא בין המפחידים בעולם. שם מתחיל התופת".
את הזוועות שחוותה שם היא זוכרת היטב למרות השנים הרבות שחלפו. "קשרו אותי למיטת עינויים, וכל הגוף שלי נמתח ונמשך בכוח, עד ששומעים את העצמות בגב מתרסקות", היא משחזרת. "הייתי ככה כמה שעות, והתעלפתי מהכאב. מדי פעם התעוררתי כשאני מרגישה שוט, מכות ובעיטות וכל הזמן סד העינויים פועל. איבדתי הכרה כל הזמן וחזרתי לתופת, ראיתי מולי גברים חסונים שצועקים לי 'תגלי את הרשת, מי עומד מאחורייך, מי מממן אותך'. מכות רצח, דם ולא נשארה לי כף רגל כי הכו בה בשוט. הרביצו לי עם שוט בגב, מושכים ומרביצים. איבדתי תחושת זמן. את לא יודעת אם זה בוקר, צהריים או ערב. גם אחרי 30 שנה עדיין סובלת מהנזקים בגב. למזלי, לא הייתה פגיעה מינית, כי הייתי נשואה, ולפי הדת הם לא נוגעים באישה נשואה, אבל לאנוס רווקה זו מצווה עבורם. היו שם רווקות שהצרחות שלהן הגיעו לשמיים".
במשך כשלושה חודשים הייתה אתי בחקירות ובעינויים. היא איבדה שליש ממשקלה, לא הצליחה ללכת כתוצאה מהנזק שנגרם לכפות רגליה ורק המחשבות על הילדים החזיקו אותה. "החוקר היה עומד לי על הראש והצוואר עם ספר כבד, דורך עליי כשהראש שמוט מטה, ואומר: 'אני לא מאמין שיהודייה מסריחה עשתה כזה תרגיל לרפובליקה, איך את מעיזה להוציא אנשים מהמדינה?'", היא נזכרת. "חטפתי מכות רצח וכל יום הייתי קוראת 'שמע ישראל' וחושבת שזהו יומי האחרון".
בשלב כלשהו בחקירות היא נזכרה בזהות המוסלמית ובמסמכים שהנפיקה לה ולבעלה לפני שנעצרו, וטענה שהיא מוסלמית. הגיע איש דת לבחון אותה על הקוראן, ולמזלה היא עברה את הבחינה. בתגובה, השליכו אותה לצינוק ובידוד עם פרוז'קטור עצום שפועל 24 שעות. חודש שלם הייתה שם, בלי מקלחת, עם מעט מזון ואור ששורף תאי מוח. "הייתי מבולבלת, מותשת וכואבת. בקושי שרדתי", היא מספרת. "לא זיהיתי את עצמי. באחד הימים דיברתי עם אלוהים. שאלתי למה כל המבחנים האלה. הייתי מלאה בדם ומעולפת. אחרי חודש פתחו את הדלת ואמרו לי 'הולכים'".
הסוף של בני הזוג גושן היה יכול להיראות אחרת לגמרי אלמלא שכן קרוב של אחיה, שהיה חוקר ראשי בכלא, התערב והעביר אותם לכלא אחר, שם נאלצה לישון בעמידה חמישה לילות בשל הצפיפות הרבה. לאחר שאחיה שילמו מיליונים ורכוש רב, הם שוחררו בערבות עד המשפט שנקבע לחודש שלאחר מכן. אחרי שלושה חודשים בכלא, רזה וכואבת בכל גופה, חזרה אתי לבית מפורק. הילדים בקושי זיהו אותה. היא ובעלה החליטו לברוח. "ארזנו את מה שנשאר בשתי מזוודות ונתנו כסף למבריח, והוא לקח את הכסף וברח. נעלם", היא מספרת. "אספנו שוב גרוש לגרוש מהמשפחה, ויצאנו לנדודים ברגל ובמשאיות בקר. עם ילדים קטנים, שהיו רוב הזמן בהלם ולא הוציאו הגה. היינו שבועיים בדרכים עד שהגענו לאפגניסטן ומשם לפקיסטן, שווייץ וארץ ישראל. כאן הוכרנו כאסירי ציון. הנקודה שבה הייתי מוכנה למות ולא יכולתי לשתוק, הייתה כשהבנתי שלקחו לי את כל החירויות. לא יכולה להסתובב, למסיבות, לחברים, לצחוק, להתלבש, בבתי ספר הכל מוסלמי, הילדה שלך בת 5 קוראת קוראן ולבושה חיג'אב, חששתי שהם ילכו לאיבוד. וזה הניצחון שלי, שהענקתי חיי חופש לילדיי. הרגע הכי קשה ומפחיד היה על מיטת העינויים. שם השארתי הרבה מעצמי. אבל לא הייתי עושה שום דבר אחרת. באותו רגע חשבתי שזה הדבר הכי נכון לעשות. גם כיום אני לוחמת בהם - דרך הרשת".
שירלי שמסיאן הייתה בת 4 כשהתחלף השלטון ובת 11 בלבד כשנעצרה. היא זוכרת את אביה בוכה ומסביר לה שכעת החל הרס איראן ורק בעוד 40 שנה יבינו את זה. "זוכרת מהומה. לא יצאנו מהבית שבוע", היא משחזרת. "היו הפגנות ופחדנו מאוד. תלו אנשים וגם יהודים שהכרנו. להורים שלי היה מאוד קשה. אבא, שהיה מעמודי התווך ואדם עשיר מאוד, לא פתח את עסקיו. הייתה לי ילדות מאושרת ומלאת חופש עד לרגע הזה. פתאום נאלצנו ללבוש כיסוי ראש, אסור ללמוד באוניברסיטה, אסור איפור, ולקחו מהנשים את החופש לבחור את חייהן ולהתבטא. המעמד המגדרי השתנה לרעה. אחד הזיכרונות שלי כילדה בת 6, שטיילנו בכיכר חדשה והייתה התקהלות, וכיסוי הראש שלי זז. לפתע הגיעו חיילים, עצרו את כולנו, כ־200 איש, סגרו את עיניי עם סמרטוט מסריח וזוכרת את היד של אמא שלא עזבה ואמרה כל הזמן - אל תפחדי, יהיה בסדר. רק למחרת בבוקר שחררו אותנו עבור שוחד כספי. אחרים נשלחו לכלא. זוכרת את הפחד התהומי ואת הריח הנורא מכיסוי העיניים. לילה שלם, מאות אנשים, ילדים בכו ונבהלו. זוכרת שלקחו אישה צעירה ונתנו לה 50 מכות שוט, היא חזרה מפורקת ורועדת. במקרה אחר, כשהייתי בת 9, חזרתי הביתה ומישהו רדף אחריי ברחוב וכיסוי הראש שלי נפל. הגיעו משמרות המהפכה ועצרו אותי. שותקתי מפחד אבל אזרתי אומץ והקמתי מהומה, צעקתי עליהם שבמקום לעצור את הבחור הם רודפים אותי על כיסוי ראש. השכנים יצאו מהצעקות וכך ניצלתי".
היא גדלה בבית ציוני. אהבת הארץ הייתה חלק משולחן השבת והשיח המשפחתי. בכל ערב נאספו להקשיב לדיווחיו של מנשה אמיר ששידר בקול ישראל בפרסית, וכילדה, ספגה את ישראל בנימי נפשה. "כבר כילדה מה שהפריע לי הכי הרבה זה שמכריחים אותי לעשות מה שאני מתנגדת לו", היא מספרת. "מגיל קטן אמא קוראת לי מהפכנית קטנה. לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ולא מסכימה לעשות מה שלא רוצה, זה היה האופי שלי. אף פעם לא שתקתי להם. צעקתי על משמרות המהפכה ברחוב, התלוננתי למה צריך כיסוי ראש. ברגע שהכריחו אותי, אז גדלה ההתנגדות והמרד גדלה בתוכי. וכמובן שרק במזל זה נגמר בטוב".
כשהייתה בכיתה ז' הוחלפה המנהלת היהודייה של בית הספר במוסלמית קיצונית. בכל בוקר עמדו במסדר לבדוק את החיג'אב והלבוש, אם אין איפור או ספרים מערביים בתיק, או חלילה דיסק. המנהלת הודיעה שמעכשיו ילמדו גם בשבתות, דבר שלא היה נהוג מעולם בקהילה היהודית. "באחת השבתות המורה קראה לי ללוח וביקשה שאכתוב: 'בשם אללה הגדול והרחמן'", היא מספרת. "כמובן שסירבתי. במקום זה, כתבתי: 'בשם אלוהים' בפרסית ובעברית 'בשם השם'. היא כעסה מאוד. הסברתי שאני לא ערבייה, אני איראנית יהודייה ושהיא לא יכולה לדרוש ממני לכתוב בערבית. תגובתה הייתה סטירת לחי אדירה שהעיפה אותי לדלת. ומשם נשלחתי למנהלת. היא אמרה שהיא יודעת שאני מצטיינת ויש לי הרבה כוח וטענה שזה מרד. ואז ויתרתי".
אבל כיו"ר מועצת התלמידים היא לא יכולה הייתה לוותר, ולאחר חודשיים התרחשה תקרית גורלית, במה שהיא מכנה "המסדר השחוק של יום ראשון". "המנהלת הגיעה והכריזה שיש לה בשורות טובות עבורנו, ושמהיום נקלל את השטן הגדול, אמריקה, והשטן הקטן, ישראל, כמו כל בתי הספר באיראן", מספרת שירלי. "היינו בשוק. ניסו לקחת מאיתנו את כל סממני היהדות. התאספנו, כל הילדים, ולא הסכמתי בשום אופן לקלל את ישראל. חלקם פחדו ואמרו שיהרגו אותנו, ואנחנו בסך הכל בני 11. עלה לי רעיון והצעתי שנחליף את המילה 'מוות' במילה דומה. וכך במשך חודש וחצי אמרנו 'עלה' במקום 'מוות'. חשבנו שאנחנו גאונים עד שתפסו אותנו וזומנתי שוב למנהלת. היא צעקה עליי ששוב אני עושה מהפכה. עניתי לה שהיא לא יכולה לצפות ממני לקלל את אבותיי, וזה כמו שהיא תקלל את מוחמד. בתגובה היא החליטה שאני אעמוד בראש המסדר כל בוקר, ואכריז: 'מוות למדינת ישראל הציונית'. אני חושבת שבאותה שנייה מתי קצת. הרגשתי את המוות ברגע הזה. וזה הכי שבר אותי. כי כבר לא ידעתי מה לעשות. לא הסכמתי. והיא אמרה שאין לי דעה בעניין ואני כנראה לא מבינה כמה חמור מצבי".
המנהלת הזמינה משטרה ופצחה בסדרת מכות וקללות: "יהודייה מסריחה, אני אהרוס לך את החיים, אקבור אותך, את הולכת למות בגלל הדעות שלך", כך היא בעטה בילדה בת ה־11, מטיחה את ראשה בקיר ומכה אותה בכל גופה. "כאב לי מאוד, אבל בכיתי בשקט כי לא רציתי שתראה אותי חלשה", מספרת שירלי. "הכי חשוב היה לי שהם לא ישברו אותי. ואמרתי לעצמי - את לא תישברי. היא רוצה לראות אותך שבורה ומתחננת ואת לא תיתני לה את זה. לא יודעת מאיפה הבאתי כוחות".
חלפו שעות, הוריה הגיעו עם בן דודה ודיברו על לבה של המנהלת בניסיון לרככה ולהוכיח נאמנות למשטר. הסכנה בהתעקשותה של שירלי הייתה גורפת גם עבור המשפחה המורחבת. במרד שיצרה, היא העמידה למעשה את כל המשפחה בסכנה.
"הוריי ניסו לשכנע אותי לרדת מהעץ, בן הדוד שלי צעק עליי ואפילו הכה אותי בשלב כלשהו והאשים אותי שאני מסכנת את כל המשפחה ואני ילדה אנוכית ומשוגעת", היא מספרת. "אבל עמדתי בסירובי ולא זזתי. היה ברור לכולם שהלכתי נגד החוק והמדינה ואני עלולה להיתלות על זה. אמא בוכה ומתחננת, ואבא אומר 'אל תהרסי לכולנו את החיים', אבל אני בשלי. הם הבינו שהם לא יכולים עליי, ובן הדוד נתן לי סטירה חזקה וצעק: 'תתעוררי! כולם ייענשו בגללך!', אבל פעלתי מתוך הערכים שספגתי. לימדו אותי מגיל קטן שאת מדינת ישראל לא קיבלנו על מגש של זהב. שכל מטר מהאדמה מעורבבת עם דם לוחמים, ולא הייתי מסוגלת להוציא את המילים האלה. אין לי הסבר רציונלי. במשך שנים לא דיברתי על זה וזו הפעם השנייה שאני מספרת, מלבד לילדיי. סיכנתי את חיי הוריי ומשפחתי, אבל לא הייתי מסוגלת. כילדה, באמת חשבתי שאם אקלל, בישראל ימות חייל. אין בזה היגיון".
שוטרי המהפכה הגיעו, ושירלי נעצרה לעיני כל ילדי בית הספר למען יראו וייראו. הרב הראשי בקהילה סיפר את סיפורה ואמר שילדה קטנה הקריבה עצמה כדי שכל היהודים יתעוררו, וכולם צריכים להתגייס למענה. בינתיים היא הושלכה לתא מעצר כאחרונת העבריינים, לבד, בפחד איום, כשסביבה חיילים ושוטרים. "הרגשתי כמו ילדה מתה. הייתי מבוהלת ומפוחדת", היא מעידה. "הדבר האחרון שראיתי זה את אמא בוכה. ונורא פחדתי. זוכרת שישבתי בפינה בחדרון וחיבקתי את הרגליים והייתי כאובה מהמכות ואומללה. אבל לרגע לא הרגשי חרטה. עד היום. לא גאה בעצמי אבל לא מצטערת. זה מי שאני וזה מה שהייתי צריכה לעשות. זה מה שאני".
העונש על תמיכה בציונות הוא תלייה או מאסר עולם. וכולם סביב הבינו זאת, כולל שירלי עצמה. היא לא זוכרת הרבה מאותו לילה במעצר. העומס הרגשי על ילדה קטנה באירוע קרוב למוות, הפעיל אצלה מנגנוני הדחקה. למזלה, הוריה שיחדו את אחד מאנשי החוק במיליוני ריאלים, מאות אלפי דולרים של ימינו, והיא שוחררה בבוקר המחרת. "מיד הסתירו אותי", היא מספרת.
"נשלחתי לכפר מרוחק ליד טהרן. ואז החל התכנון של הבריחה. הוריי התייעצו עם רב בית הכנסת ונציגי היהודים בממשל, ושילמו את כל ממונם ורכושם העצום כדי לשחד גורמים שיאשרו טיול לטורקיה. אבא אולץ להישאר באיראן כעירבון לחזרתנו. הוא ויתר על בתים וחנויות רק כדי שאני ואחיי נצא. ברחנו בלי כלום. אבא נשאר שם וברח לארץ לאחר שנה. אני זוכרת שאחרי כל מה שעברנו, פה בישראל הילדים כינו אותי פרסייה מלוכלכת, וזה היה שבר גדול עבורי. חשבתי לעצמי איך אני, שהייתי מוכנה למות ולסכן את המשפחה כדי לעלות לישראל, מקבלת יחס שכזה? וזה אולי הזיכרון שכאב לי יותר מכל האירועים באיראן".
המאבק של פריסה, אתי ושירלי לא הסתיים. הוא רק צבר תאוצה. שלושתן תומכות מרחוק באזרחים האיראנים ומתווכות בינם לבין העולם החופשי. פריסה משדרת מדי יום בטלוויזיה הפרסית הישראלית לעיני מיליוני צופים באיראן ובעולם, שירלי מנהלת קהילות פייסבוק פעילות בשפה הפרסית, ואתי מנהלת עמוד פייסבוק עם עוקבים רבים. ספריה של אתי, ובראשם הספר "תפוח אדום" המהווה אוטוביוגרפיה, נחלו הצלחה גדולה. פריסה עומדת לקראת הוצאה לאור של ספרה הראשון "הדרך השלישית". העובדה שהן כיום נשים חופשיות מציבה על כתפיהן אחריות ושליחות להשמיע את קולם של האזרחים באיראן.