אצל אדוארד פיליפ, ראש הממשלה האלגנטי, גבה הקומה והמזוקן שביצע בנחישות ובנאמנות את מדיניותו של נשיא צרפת עמנואל מקרון בשלוש השנים הראשונות של הקדנציה שלו, התגלתה במהלך ימי המתח של מגיפת הקורונה מחלת עור אוטואימונית נדירה, שגרמה לתופעה משונה למדי. במחצית מזקנו המטופח של פיליפ זרקה השיבה, בעוד שהמחצית השנייה נותרה שחורה למשעי. בשבועות האחרונים, כשפיליפ החל לחוש כי ייאלץ לפנות את תפקידו, ניכרה בו יותר ויותר העייפות שהצטברה אצלו בחודשים הקשים האחרונים, קומתו שחה והזקן על שני צבעיו, השחור והלבן, העניק לו מראה כמו של מחצית התמונה של דוריאן גריי, שרק צד אחד בה שמר על נעוריו.

בהחלפת ראש הממשלה גילה מקרון גם את כישרונו הספרותי והדרמטי הלא מבוטל (עם מורה טובה כמו אשתו בריז’יט שנעלמה מעין הציבור בימי הקורונה). בתסריט שלו, המוציא מהסגר הוא שהחליף את מי שהכניס לסגר. אחרי הכישלון הגדול של תנועתו "הרפובליקה בתנועה!" (או צועדת, בצרפתית: La République en marche!) בבחירות המקומיות, ועל רקע הניסיון להתאושש ממשבר הקורונה שהעמיד את צרפת כענייה בפתח המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה המדינה מאז מלחמת העולם השנייה, דרש מקרון וקיבל את התפטרותו של פיליפ שנבחר בשבוע שעבר לראש עיר הנמל לה האבר בצפון־מערב המדינה.

מקרון מינה לתפקיד אדם אלמוני עבור רוב הציבור, את ז’אן קסטקס בן ה־55, פקיד ממשל ותיק, ראש העיר פראד באזור הפירנאים בדרום־מערב צרפת, שמעולם לא היה שר בממשלה, אך כיהן במשרות מפתח רבות. בין היתר שימש קסטקס יועצו של הנשיא ניקולא סרקוזי, שהוא ממשיך להיות ממקורביו, וכיהן כסגן מזכיר הנשיאות בתקופתו. בתפקידו האחרון, היה הממונה על תהליך היציאה מהסגר בצרפת – סגר שהוכרז ונוהל בזמנו על ידי ראש הממשלה היוצא פיליפ. "המשבר הכלכלי כבר כאן. צריך לקבוע סדר עדיפויות, להתאים את שיטות העבודה ולאחד את האומה", הצהיר קסטקס, שמיהר לבקר במפעל בסיכון, במבטאו הדרומי המתגלגל, כשקולו של מקרון מדבר מגרונו. קסטקס הבטיח לבנות מחדש את המשק שנפגע ושהיקף פעילותו ירד, לפי התחזיות, בכ־11%, עם עליית האבטלה הכרוכה בכך, כדי "לחזור ולהגיע לריבונות כלכלית, בעזרת אמצעי חירום ואמצעים מבניים".

ז'אן קסטקס (צילום: רויטרס)ז'אן קסטקס (צילום: רויטרס)

שינוי כיוון

הממשלה החדשה שעל קסטקס הוטל להרכיב נועדה לאפשר למקרון לנהל את קרב ההישרדות הפוליטית שלו בשנתיים שנותרו עד הבחירות לנשיאות. אלא שמקרון הבטיח מהפך אקולוגי (לאחר ניצחון הירוקים בבחירות המקומיות) וחברתי (על רקע המחאה החברתית הנמשכת), בעוד ראש הממשלה החדש הוא איש ימין מובהק, חבר המפלגה הרפובליקנית, שפרש ממפלגתו רק לאחר שמונה לתפקידו, בדיוק כמו קודמו.

ולמרות הבטחות מקורביו של הנשיא שראש הממשלה היוצא הסכים לעסוק בגיבוש "רוב נשיאותי" בפרלמנט סביב מקרון לקראת הבחירות לנשיאות, מקרון חושש גם חושש מהפופולריות של פיליפ, הגבוהה בהרבה משלו עצמו, גם אחרי משבר הקורונה, שעלולה לסמן אותו כיריב בהתמודדות על הנשיאות, שיגבש את הרוב הנשיאותי של עצמו. פיליפ נראה לציבור אחראי יותר מהנשיא, שגילה תחילה נטייה לזלזול במגיפה המתקרבת ותמך בהמשך החיים הרגילים בכל מחיר. מקרון הסתייג גם מאזהרותיו ומהתבטאויותיו המחמירות של פיליפ, אבל הסקרים הראו שהציבור הצרפתי, שבאופן כללי לא היה מרוצה מהטיפול במגיפה על ידי הרשויות ולא התלכד סביב הדגל, נתן יותר אמון בראש הממשלה מאשר בנשיא. 

בנאום הכתרתו כראש העיר, שהפך באופן יוצא דופן לאירוע מתוקשר שמצביע על הציפיות ממנו, בחר פיליפ בנימה ממלכתית שחורגת מההיבט המקומי. "ניתן לקבוע את האינטרס הכללי אחרי ששומעים הרבה אנשים וחושבים הרבה. אבל הוא אינו יכול להסתכם בקולם של אלה שמדברים הכי חזק או בהסכמה כללית", הזהיר. "צריך לקבוע כיוון ולהיצמד אליו". ימים יגידו מהו אותו כיוון שאליו נצמד פיליפ. מינויו של מדינאי אלמוני הופך את מקרון לראש הממשלה בפועל ואת קסטקס לפקיד ההוצאה לפועל שלו, גם אם האחרון טען בראיון עיתונאי שמי שמכיר אותו יודע שאי אפשר למצות את אישיותו כסתם "עובד" של הנשיא. ובינתיים, לפיליפ תהיה תעסוקה, פרט לניהול עירו לה האבר. הוא, בחברת שר הבריאות הנוכחי אוליביה וראן וקודמתו בתפקיד אנייס בוזן, יעמדו בפני בית הדין של הרפובליקה, המוסמך לחקור את בכירי הממשל, בעקבות תלונות של ארגונים ומשפחות נפגעים על ניהול משבר הקורונה. מקרון ניצל מהחקירה כי האחריות הביצועית מוטלת על הממשלה.

בתחילת יוני, באחד מנאומיו הארוכים, הכלליים מדי והלא ממוקדים שנשא מקרון לעמו בטלוויזיה במהלך המשבר (שזכו, עם זאת, בלית ברירה, לצפיית שיא) הוא הבטיח "להמציא את עצמו מחדש". יש שסבורים, כמו מנהיגם המנצח של "הירוקים" יאניק ז’אדו, שההמצאה מחדש של מקרון היא חזרה לפוליטיקה הישנה בצורה יותר גרועה, אבל רבים עוקבים בעניין אחרי צעדיו הבאים של מי שהוכיח את עצמו כגאון פוליטי והבטחה גדולה כשכבש את השלטון לפני שלוש שנים בצורה חסרת תקדים, שבעצמו כינה אותה "תאונה היסטורית", בראש תנועה שיצר יש מאין.

הבעיה היא שתנועה זו לא הצליחה מעולם להפוך למפלגה של ממש, ובאחרונה, בגלל פרישות ופילוגים, איבדה את הרוב המוחלט בפרלמנט. התקופה שנותרה עד הבחירות לנשיאות מהווה עבור מקרון סיכון וגם סיכוי. הפעם ההחלטה לא הייתה שלו והמצב מכתיב לו את תנאיו. מקרון נהג לומר לאנשיו כי "פעולותיו הן הקמפיין שלו". התוצאה הייתה שלוש שנים סוערות של ניסיונות לכפיית שינויים כלכליים וחברתיים מהותיים, ובראשם הרפורמה בחוקי הפנסיה, שרובם גררו מחאה אלימה ובלתי פוסקת.

עכשיו יש לו פחות משנתיים לשקם מדינה במצב של הלם, לחדש את קשריו עם אלה ששלשלו פתק עם שמו לקלפי לפני שלוש שנים, וכיום אינם מהססים להביע את אכזבתם. הוא היה רוצה "לקפוץ מעל" ולשכוח מהר את התוצאות הקשות של הבחירות לרשויות המקומיות  – מעבר כל הערים הגדולות לשליטת ה"ירוקים" ובמיוחד שיעור ההימנעות ההיסטורי – שמצביעות על כישלון האסטרטגיה של פנייה אישית לכל הצרפתים, של הנווד שדופק על כל הדלתות במקל הנדודים והתרמיל על כתפו, תוך עקיפת מוסדות הביניים המקובלים. האסטרטגיה הזאת לא עבדה במהלך תקופת הסגר.

אדואר פיליפ (צילום: AFP)אדואר פיליפ (צילום: AFP)

המשימות הדחופות

מקרון לא מצא את מקומו, ומכאן גם חלק מההסבר על הכעס שלו על ראש הממשלה שקטף בקלות את הפירות שעל גידולם וטיפוחם טרח מקרון בשקדנות כה רבה. "לא הצלחתי למצוא נאום שילכד את כולם", הודה מקרון באוזני מקורביו. השאלה של עתיד המחנה הפוליטי שיתייצב סביב הנשיא, ושבלעדיו אין סיכוי להישרדותו של נשיא הרפובליקה החמישית, היא האם להמשיך ולנסות להפוך את מחנה "הצועדים" איתו, שלא הצליח (וגם לא ניסה) להצמיח אישים ומנהיגים בולטים וחלק גדול מציריו נותרו באלמוניותם, למפלגה פוליטית עם דמוקרטיה פנימית שיש לה מה להגיד פרט לאמירת "הן" לנשיא, או לנטוש את המסגרת ולנסות ליצור פדרציה חדשה של מפלגות וחלקי מפלגות מבוססות שעשויה לתמוך בו?

מקרון עצמו צייץ ערב הרכבת הממשלה החדשה (שהצליחה להיות מצומצמת יותר מזו שהוקמה לא מכבר במדינה המוכרת לנו היטב באגן המזרחי של הים התיכון) כי נשאר נאמן לתוכניותיו שבזכותן נבחר לנשיאות, אבל תקופת המשבר והזעזועים הבינלאומיים מחייבים אותו ואת ממשלתו לפתוח ב"דרך חדשה".

בצד ביסוס מחנהו הפוליטי, אלה המשימות הדחופות שעליהן יצטרך מקרון לתת מענה, אם ברצונו לשרוד מעבר ל־2022: להתפייס עם הגורמים המקומיים שמתייחסים אליו כאל טכנוקרט פריזאי, להשתחרר מהביטוי "בו בזמן" (בצרפתית: En même temps) שהפך לסמל מדיניותו ולבדיחת חובה בפי התקשורת והפוליטיקאים, ולהשלים עם כך שקשה עד בלתי אפשרי לתמוך בו בזמן בדברים ובהיפוכם – בשמאל ובימין, בעשירים ובעניים, בעובדים ובמעסיקים, במפגינים ובשוטרים, בבדלנים וברפובליקנים, בחילוניות ובקהילות האתניות והדתיות – חלום "המרכז הקיצוני" התנפץ אל סלעי המציאות.

עליו לגשר על הפערים ולהנמיך את המתחים החברתיים, לשקם את התעשייה הלאומית המפוארת של פעם שיצאה לרעות בשדות זרים ברוח הגלובליזציה, ושציד המסיכות, ערכות הבדיקה והתרופות בקצווי העולם בתקופת הקורונה היווה תזכורת מכאיבה להתפרקותה. כמו כן, על מקרון למצוא את הדרך והאמצעים ל"מהפך הירוק הגדול" שהבטיח, מעבר לסיסמאות קוסמיות, נועזות ועוקצניות כמו זו שהטיח מול טראמפ – “Make our planet great again”. בתחום יחסי החוץ, עליו להתקדם בהצלחה היחסית היחידה שרשם לזכותו בימי הקורונה, כולל ההתקדמות לעבר אירופה מדינית וריבונית. 

האיחוד האירופי אכזב בתחילת המשבר וניכר הקרע בין מדינות הצפון העשירות לדרום שנפגע יותר במגיפה. כל אחד דאג לעצמו. התהליך שהחל עם פרישתה של בריטניה נראה בלתי נמנע. מקרון הצליח לשכנע את הקנצלרית אנגלה מרקל, המתקרבת לסוף כהונתה, לשבור את הטאבו הגרמני על שמיטת החובות ולהגיש סיוע בעת הצורך ולא הלוואות. בדרך מצופות עוד תוכניות “מקרוניות”, כמו חזית אחידה בנושא ההגירה, ההרמוניזציה של המיסוי, המס על ענקיות האינטרנט וצעדים נועזים בנושא האקלים. אם יתקדם אפילו בחלק מהמשימות הללו, מקרון יתרום להחזרת גדולתה של צרפת, ובמקרה הגרוע, אולי יבטיח לעצמו את הנהגת האיחוד האירופי, אם זו של צרפת תישמט מידיו.