היסטוריה. שוב עושים היסטוריה. מועמדת אישה לסגנות נשיא כבר הייתה (ג’רלדין פררו, שרה פיילין). אבל לא מועמדת כהת עור. ועוד: לקמלה האריס, המועמדת שנבחרה שלשום לעמוד לצדו של המועמד לנשיאות ג’ו ביידן ולהיות סגנית הנשיא שלו, יש סיכוי טוב להגיע לבית הלבן, מה שקודמותיה לא הצליחו לעשות. ועוד: יש לה סיכוי לא רע בכלל להיות נשיאה. וזו תהיה באמת חתיכת היסטוריה. נשיאה אמריקאית ראשונה.

ביידן בחר את האריס ביודעו את כל הדברים האלה. הוא ידע שהוא בוחר לעצמו סגנית, אבל גם יודע שהוא בן 78. גיל מתקדם למדי. והוא יודע שהסגנית צריכה להיות מוכנה להיכנס לנעלי הנשיא, אם יתברר שגילו המבוגר עומד בעוכריו. וגם יודע שיש סבירות מסוימת שבעוד ארבע שנים, כאשר יהיה כבר בן 82, אולי לא יתמודד לכהונה שנייה – וגם במקרה הזה סגניתו תהיה בעמדת זינוק טובה להחליף אותו. הנה, יש כבר מי שדוחק בנשיא דונלד טראמפ להזהיר את הציבור מפני “12 שנים של שלטון האריס”. ארבע כסגנית של נשיא בדעיכה, ועוד שמונה כנשיאה בפועל.

ג'ו ביידן, קמלה האריס (צילום: REUTERS/Lucas Jackson)ג'ו ביידן, קמלה האריס (צילום: REUTERS/Lucas Jackson)

שברו כוס

האריס, 55, היא בתם של מהגרת הודית ושל מהגר ג’מייקני. כך שכמו ברק אובמה בשעתו, סיפורה כמועמדת “שחורה ראשונה” הוא לא בדיוק הסיפור המצוי של השחור האמריקאי המצוי. אמא שלה הייתה מדענית שעסקה בחקר הסרטן, אביה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת היוקרה סטנפורד. כך שגם סיפורה כבת למהגרים אינו הסיפור על משפחה קשת יום. היא גדלה בברקלי, אחר כך עברה עם אמה ואחותה למונטריאול, קנדה, שם אמה קיבלה הצעה לעבוד בבית החולים “ג’ואיש ג’נרל”. הוריה התגרשו כשהייתה בת שבע. בתחילת שנות ה־90, לאחר לימודיה, החלה האריס קריירה ארוכה ומרשימה כמשפטנית בקליפורניה. תחילה כעוזרת לתובע מחוזי. עשור וחצי אחר כך, בסן פרנסיסקו, כתובעת המחוזית השחורה הראשונה בקליפורניה.

הקריירה המשפטית שלה תעמוד לבחינה מדוקדקת של העיתונות ושל המפלגה היריבה בחודשים הקרובים. היא תואשם בקשיחות יתר, משום שלעתים הייתה קשוחה. היא תואשם ברכרוכיות, משום שסירבה לתבוע עונש מוות גם במקרה של רצח שוטר. תושבי קליפורניה כנראה חשבו שהיא עושה עבודה טובה. על כן, לפני עשר שנים, בחרו בה לתובעת המדינתית. במועמדותה תמכו שתי הסנאטוריות מקליפורניה, ברברה בוקסר ודיאן פיינסטין, מה שהעיד על יכולתה למצוא פטרונים פוליטיים ולהתקדם גם בסולם ההיררכיה המפלגתית. שש שנים לאחר שבוקסר תמכה בה למשרת התובעת, היא תמכה בה גם למשרת הסנאטורית. בוקסר פרשה, האריס נבחרה.

בין לבין, לפני שש שנים, נישאה לדאגלס אמהוף, פרקליט יהודי, שבזכותה הגיע לביקור ראשון בישראל. חתונתה לא הייתה ממש חתונה יהודית. אחותה של האריס ערכה את הטקס. אבל כדי לכבד את החתן, שברו כוס. ירצה או לא ירצה, בחודשים הקרובים היהודים יאמצו אותו חזק, יזכירו שוב ושוב שהוא משלנו. אולי – מי יודע – הוא יהיה היהודי הראשון בבית הלבן. כבעלה של הנשיאה.

להאריס אלה נישואים ראשונים. בספרה היא כותבת כמה התקשתה לפגוש גברים כאשת מקצוע מצליחה בשנות ה־40 שלה. לא היה לה עניין, אלא אם תמצא “את האחד”. לאמהוף, האחד שלה, היא האישה השנייה. מנישואיו הראשונים יש לו שני ילדים, שנקראים קול ואלה, על שמם של המוזיקאים הדגולים ג’ון קולטריין ואלה פיצג’רלד. את האריס הם מכנים “מומלה” – שילוב של אמא וקמלה.

הדרך אצה לה. כמו אובמה בשעתו, לא חלפו שנתיים מיום שנבחרה לסנאט, והאריס כבר החלה לחשוב על המדרגה הבאה. רבים ראו בה מועמדת שיש לה סיכוי לכבוש את המפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2020. והיא אכן ניסתה. בינואר 2019 הכריזה על המועמדות, ביום הולדתו של מרטין לותר קינג. היא ידעה, וגם זכרה להזכיר, שהיא מועמדת שעושה היסטוריה. יממה לאחר מכן השוותה את שיא התרומות ביום אחד. עשרות אלפי אמריקאים נחפזו לממן את הקמפיין שלה. אבל הוא לא המריא. התמיכה הארצית בהאריס נותרה נמוכה למדי, ולאחר כשנה, קרוב לתחילת המרוץ המעשי, נכנעה למציאות ופרשה.

למרבה האירוניה, הרגע היחיד שבו פרצה לתודעה הציבורית כמועמדת שיש לה משקל ממשי היה הרגע שבו התנגחה חזיתית בג’ו ביידן – מי שבחר בה כעת לסגניתו. זה היה בקיץ לפני שנה, בעימות הראשון של המועמדים הדמוקרטים לנשיאות. “אני רוצה לדבר על הנושא של גזע”, הכריזה האריס, והפנתה את מבטה לביידן. “אני לא מאמינה שאתה גזען”, אמרה. ומיד היה ברור שיש גם “אבל”.

ביידן אינו גזען, אבל האריס העלתה מהאוב את חטאו בשיתוף פעולה הדוק עם סנאטורים גזענים מהדרום. זמן לא רב לפני העימות, ביידן השתבח ביכולתו לגשר על פערים ולקשור קשרים גם עם מי שחלוקים עליו אידיאולוגית. הוא הזכיר בשמם שני סנאטורים, ג’יימס איסטלנד ממיסיסיפי והרמן טלמדג’ מג’ורג’יה. “לא הסכמנו על הרבה, אבל השגנו תוצאות”, אמר עליהם. ביידן הוא המועמד הפרגמטי. מול טראמפ, זה מה שיש לו להציע. הוא לא מחפש קטטות, הוא לא מחפש עצים לטפס עליהם, הוא לא רוצה לקנטר ולהעליב. הוא רוצה לייצר קואליציות ולהשיג תוצאות.

אלא שהאריס זיהתה הזדמנות. שני הסנאטורים שביידן הזכיר היו מתנגדים חריפים של המהלכים לביטול ההפרדה הגזעית. בין השאר, התנגדו להסעת תלמידים שחורים לבתי ספר מעורבים עם לבנים. “הייתה ילדה קטנה בקליפורניה שהוסעה לבית ספר כל יום. הילדה הקטנה הזאת הייתי אני”, אמרה לו האריס. ביידן לא הצליח להתגונן, נראה מוטרד ומבולבל מול המתקפה שלה. כעסו ניכר. האריס ערערה אותו, ורכבה על גבו לרגע קצר של תקווה שהנה, הנה, המועמדות שלה ממריאה. מי היה מאמין שביידן יסלח לה. מי היה מאמין שדווקא את זו שערערה אותו ייקח אל בין זרועותיו.

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה''ב ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה''ב ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)

לובי חזק

הנה, כך נוהגים פוליטיקאים. כועסים מהר, סולחים מהר. הכל לפי הצורך. ביידן הבטיח בשלב מוקדם במרוץ שיבחר באישה לסגניתו, בין השאר, כדי לממש את תקוות המצביעות של הילרי קלינטון לפני ארבע שנים לשבור את תקרת הזכוכית. בהמשך, עם פרוץ המהומות על רקע גזעי, התברר שהאישה המיועדת לא תוכל להיות לבנה. אחת המועמדות הבולטות, איימי קלובשר, הסירה את שמה מהמועמדות לסגנות וקראה לביידן לבחור “אישה צבעונית”. חברי קונגרס אחרים הצטרפו אליה. לקהילה השחורה יש לובי חזק במפלגה הדמוקרטית. הם מהקבוצות החזקות והמשפיעות ביותר במפלגה, ויש להם סימפטיה לביידן, שלא היסס להיות סגנו של מועמד ונשיא שחור.

מדוע בחר דווקא בהאריס? אפשר למנות כמה סיבות. הראשונה, היא כבר נבחנה בקמפיינים. מדובר בפוליטיקאית עם ניסיון ברמה הגבוהה. סנאטורית נבחרת, מועמדת לשעבר במרוץ לנשיאות, מיומנת בגיוס כספים, בהופעה מול קהל, בניהול מטה בחירות. ועוד: היא נראית מנוסה מספיק, אחראית מספיק, במקרה שתצטרך לקחת את המושכות. ועוד: היא מתאימה לו מבחינה אידיאולוגית. האריס איננה רדיקלית, לא שייכת למחנה השמאלי של המפלגה. טראמפ ינסה מן הסתם להציג אותה כפרוגרסיבית מברקלי, אבל האמת היא שהקריירה שלה מעידה על נטייה למיינסטרים, למרכז.

לכן, הבחירה בה לא תהיה לגמרי קלה לעיכול לחברי המפלגה הנוטים חזק שמאלה. ביידן הוא מועמד של מרכז, כמוהו האריס, וכמותם גם שני הפוליטיקאים הדמוקרטים הבכירים האחרים – יו”ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, ומנהיג המיעוט בסנאט צ’אק שומר (שאולי, מי יודע, יהפוך למנהיג הרוב). ובמילים פשוטות: המפלגה זזה שמאלה, אבל ההנהגה הבכירה נשארת במרכז. מה שמעיד על כך שהדמוקרטים מתכוונים, יותר מכל דבר אחר, לנצח. להזיז הצדה את טראמפ, ורק אחר כך להתפנות למלחמות פנימיות.