בהיסטוריה הארוכה של ועידות מפלגתיות באמריקה אפשר לסמן את שנת 1924, כמעט 100 שנים לאחור, כשנת מפנה חשובה. ציון דרך מתבקש לקראת המפנה שיבוא בשבוע הבא. מהוועידה המשודרת הראשונה בשנת 1924 עד הוועידה הווירטואלית הראשונה ב־2020. כך משנה הטכנולוגיה את פני הפוליטיקה. תודה לווירוס שמזרז הליכים. 

הוועידה הרפובליקנית של 1924 נערכה בקליבלנד, אוהיו. בעיר הזאת נערכו עד היום שלוש ועידות בסך הכל. לא הרבה, אבל גם לא מעט. שיאנית הוועידות היא העיר שיקגו - 25 ועידות, אחריה בולטימור - עשר ועידות, פילדלפיה - שמונה ועידות, וניו יורק בסך הכל שש. ערים רבות לא זכו לארח אף ועידה או אירחו אחת בלבד כבוסטון, אטלנטה ודאלאס. לפני ארבע שנים בדיוק הכתירה ועידה בקליבלנד את דונלד טראמפ למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מי העלה אז על דעתו את תוצאותיה השיגעוניות של ההחלטה ההיא. 

לפני 96 שנה הכתירה הוועידה באותה העיר את קלווין קולידג׳. זה היה קרב קצר וקל. קולידג׳ כבר היה הנשיא המכהן, לאחר שירש את הנשיא וורן הרדינג שמת במהלך כהונתו. הוא גבר בסיבוב הראשון של ההצבעה על שני מתחריו, סנאטורים חשובים מקליפורניה ומוויסקונסין. בהמשך גם נבחר לכהונה שנייה כנשיא. במשאלי היסטוריונים, קולידג׳ מדורג בדרך כלל כנשיא בינוני ומטה, שעשה די מעט. טראמפ ידורג במקום נמוך הרבה יותר.

קולידג׳ לא היה חידוש, וגם לא חדשן. בתקופתו, גם ועידות מפלגה כבר היו מסורת ארוכת שנים. החידוש של 1924 לא היה הוועידה אלא השידור הישיר ברדיו. עשרים וכמה תחנות העבירו את הנאומים והדיונים לקהל מאזינים ברחבי המדינות, והחלו את התהליך ששינה את מטרת הוועידות. הוועידות בעידן שלפני הרדיו נועדו לקבל החלטות. ועידות שיש להן תפקיד מהותי במינוי המועמדים לנשיא וסגן נשיא. הוועידות בעידן שמאז הרדיו, ועוד יותר מזה מאז עידן הטלוויזיה, נועדו בעיקר ליחסי ציבור. פה ושם קורה בהן יותר מזה, אבל בדרך כלל מדובר בלא יותר מכמה ימים של אוויר חם, נאומים, בלונים והתרגשות לצורכי צילום.

ארצות הברית היא פדרציה של 50 מדינות. כל מפלגה מחליטה בכל מדינה לחוד, בבחירות מקדימות, מי המועמד שלה לנשיאות. אחר כך צריך להסכים על מועמד משותף, שייצג את כלל המפלגה. לכן באים נציגים מכל המדינות, אלה צירי הוועידה, ומצביעים. אם יש מועמד שכבר זכה ברוב - הוא נבחר בקלות. ההצבעה היא לפרוטוקול בלבד. אם אין מועמד שזכה ברוב, צריך משא ומתן, מיקח וממכר. לפעמים צריך להצביע פעמיים, שלוש, חמש, שבע. ב־1924, כאשר המפלגה הרפובליקנית בחרה בקולידג׳ בהצבעה בסיבוב הראשון, המפלגה הדמוקרטית התקשתה בבחירה. נדרשו לה 103 הצבעות, ובסופן נבחר ג׳ון דיוויס, מועמד של פשרה. 

מדוע פשרה? היו לא מעט סיבות לקשיי המפלגה הדמוקרטית לאתר מועמד מתאים. אחת מהן, בולטת למדי, הייתה הוויכוח על האידיאולוגיה והשיטות של הקלו קלוקס קלאן - ארגון שהיה בשיא כוחו באותן שנים. אנשי הקלאן, אוהדי הגזענות הלבנה, טרפדו את מועמדותו של מושל ניו יורק, אל סמית, משום שהיה קתולי. הם טרפדו גם את הניסיון לצרף למצע הוועידה סעיף המגנה את הארגון על שיטותיו האלימות. בראש הלוחמים למען סעיף כזה עמד סנאטור מאלבמה, ושמו אוסקר אנדרווד. 

אנדרווד הוא שם גדול בפוליטיקה האמריקאית. אולי הוא נשמע לכם מוכר. אבל זה לא בזכותו של אוסקר הנשכח, אלא בזכותו של פרנק הדמיוני. פרנק אנדרווד, הדמות הפיקטיבית שניהלה את הבית הלבן בסדרת הדרמה ״בית הקלפים״, התמודדה גם היא עם ועידת מפלגה קשה. כמובן, גם היא בדיונית. 

קווין ספייסי ורובין רייט ב''בית הקלפים'' (צילום: הוט)קווין ספייסי ורובין רייט ב''בית הקלפים'' (צילום: הוט)


בעונה הרביעית התמודדו בוועידה שתי נשים קשוחות על הזכות להיות סגנית הנשיא. שרת החוץ קתרין דורנט נדחקה הצדה, ולמועמדות נבחרת רעייתו של הנשיא, קלייר אנדרווד (השחקנית רובין רייט). גם בוועידה הדמוקרטית של השבוע הבא תהיה סגנית הנשיא - שזה עתה נבחרה - במוקד העניין. את ג׳ו ביידן כולם כבר מכירים. 

כבר לא פרמטר להצלחה 

בדברי ימי העם היהודי, סמואל רוזנמן הוא דמות שנויה במחלוקת, במקרה הטוב. בדברי ימי הוועידות המפלגתיות, רוזנמן הוא אגדה. 
הוא היה מיועציו הקרובים של הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט. יועץ יהודי. לאחר ליל הבדולח, כאשר רוזוולט התלבט אם לאפשר כניסת פליטים יהודים מואצת, רוזנמן התנגד. הוא לא רצה שתיווצר ״בעיה יהודית״ באמריקה. מאוחר יותר יעץ לנשיא לוותר על פגישות עם רבנים שבאו לבקש פעילות נמרצת יותר לבלימת השואה. מטרתו הייתה לבודד את הנשיא מנושאים רגישים פוליטית ולמנוע אנטישמיות באמריקה, שעלולה להתחזק אם האמריקאים יתרשמו שמדינתם משקיעה ביהודי אירופה יתר על המידה. 

ערב הוועידה שבה מונה רוזוולט להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות - מועמדות שהניבה ארבעה ניצחונות רצופים בארבע מערכות הבחירות הבאות - ניסח רוזנמן את טיוטת הנאום שיישא הנשיא המיועד. רוזוולט חרג מהמסורת המקובלת עד אז, וכאשר התברר ללא ספק שיש לו רוב בוועידה, הודיע שיטוס כדי להופיע בפני הצירים. הוא הבין את רוח הזמן המשתנה, הבין שזו הזדמנות להפגין את כוחו, ב״מופע תיאטרלי״, כפי שכינה זאת ההיסטוריון רוברט דלק. שורה שכתב לו רוזנמן לנאום בוועידה ההיא הפכה למטבע לשון שהגדיר את כלל כהונותיו של רוזוולט. ״אני מתחייב לעסקה חדשה עם העם האמריקאי״, אמר רוזוולט. עסקה חדשה - ובאנגלית ״ניו דיל״. 

אפשר למנות עוד כמה נאומים בלתי נשכחים, לטובה ולרעה, מוועידות מפלגתיות. מה״ניו דיל״ של רוזוולט ל״ניו פרונטיר״ של ג׳ון קנדי. ומשם, לנאומו של ברק אובמה בוועידת המפלגה הדמוקרטית של 2004. הוא לא היה המועמד, הוא לא היה עוד שום דבר חוץ מאיש צעיר שנשמע ונראה מבטיח. מחוקק מקומי במדינת אילינוי עם הרבה אמביציה ולא פחות כריזמה. ברק אובמה קיבל במה, מול קהל מיליונים, ועשה ממנה קריירה. הופעתו ב־2004 סימנה את תחילת עלייתו המטאורית לסנאט (2006) ומשם לבית הלבן (2008). 

הוועידות של 2020 נועדו להיות ועידות משעממות למדי, נטולות דרמה. אין רוזוולט, אין קנדי, אין רייגן, אין אובמה. אין סוגיות גדולות במחלוקת. אין קרבות על מועמדות. במפלגה הרפובליקנית אף אחד לא הציב אתגר לדונלד טראמפ. הוא אומנם נשיא שנוי במחלוקת, גם בתוך מפלגתו שלו. הוא אומנם נשיא שסופג פה ושם ביקורת מבכירים רפובליקנים, כמו הסנאטור מיט רומני מיוטה, שכבר ניסה את כוחו בבחירות לנשיאות והפסיד פעמיים. הוא אומנם נשיא שהסקרים מבשרים שסיכוייו להפסיד גדולים למדי. יש הסבורים שהפסדו כבר כמעט מובטח. ובכל זאת, אף אחד לא קם. אף אחד לא אמר: אני אנסה להחליף אותו. 

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)


זה מלמד משהו על המפלגה שמנהיגיה מתקשים להרים ראש. זה מלמד משהו על שיטותיו האגרסיביות של טראמפ, שהצליחו להרתיע פוליטיקאים בכירים וביקורתיים מהרמת ראש. 

כאמור, נשיאים אינם בהכרח חסינים מהתמודדות פנים־מפלגתית. קולידג׳ היה נשיא ונאלץ להתמודד בוועידה מול אחרים. הוועידה של 1980 הייתה סוערת - ג׳ימי קרטר היה נשיא וכמעט הפסיד ליריבו טד קנדי. לינדון ג׳ונסון פרש מהמרוץ, לאחר שהבין שההתמודדות בתוך מפלגתו תהיה קשה ושסיכוייו לנצח בה אינם גדולים. הוועידה שלאחר פרישתו - הוועידה הדמוקרטית של 1968 - היא אחת המוכרות ביותר בתולדות הפוליטיקה. ועידה של הפגנות סוערות, התנגשות עם המשטרה, אלימות, כאוס. המועמד הרפובליקני, ריצ׳רד ניקסון, קטף את פירותיה של הוועידה הדמוקרטית ההיא. הוא הציג לאמריקאים שתי אפשרויות. חוק וסדר, בראשותו, או מהומות וכאוס, כמו שהדגימו יריביו. הנה דוגמה חריגה לוועידה שהצליחה מאוד - בקידום מטרותיו של היריב. 

בעשורים האחרונים המפלגות נעשו ממושמעות יותר, וכבר לא מקובל לאתגר את הנשיא המכהן. טראמפ עומד לבד בוועידה, כפי שעמדו לפניו, גם ברק אובמה, ג׳ורג׳ בוש וביל קלינטון כאשר התמודדו לכהונה שנייה. גם החלפה של סגן נשיא נעשתה פחות מקובלת. טראמפ ממשיך עם פנס, אובמה המשיך עם ביידן, בוש עם צ׳ייני, קלינטון עם גור. כך שבמפלגה הרפובליקנית, שתעמיד את הנשיא לבחירה חוזרת, העניין היחיד שאפשר לדמיין הוא נאומו של הנשיא, שתמיד מוצא דרך להפתיע גם את מי שחושב שכבר ראה הכל ושמע הכל. 

במפלגה הדמוקרטית אפשר היה לקוות לקצת מתח, לפחות כך היה בתחילת מסע הבחירות המקדימות. ברני סנדרס כבר הוכתר פחות או יותר למועמד הבא, עד שהבוחרים התעשתו, ובסדרה של הצבעות הפכו את הקערה על פיה וקבעו שסגן הנשיא לשעבר, ג׳ו ביידן, הוא האיש המתאים יותר. 

השאלה אם סנדרס ייכנע מהר עמדה על הפרק. לפני ארבע שנים הוא מירר להילרי קלינטון את החיים עד הוועידה ועוד קצת במהלכה, אבל הפעם החליט אחרת. הסכנה של ועידה מפולגת, מסוכסכת, ירדה מהפרק מזמן. העניין בוועידה ירד בהתאם. נותר רק לבחור בסגן נשיא - במקרה של ביידן, סגנית - ולהפריח הרבה בלונים כחולים, במופע ראווה של אחדות ואופטימיות. את החזון הזה הרגה המגיפה. 

הוועידה, שפעם הייתה שלב חשוב בדרך למינוי, נהפכה לשלב חשוב בקמפיין. בעצם, ועידת סוף הקיץ - מופע סוף הקיץ - מסמנת את בואו של קמפיין תחילת הסתיו המוביל את אמריקה לבחירות של סוף הסתיו, תחילת נובמבר. איכותו של המופע והצלחתו נבחנות על ידי המומחים בכלים סטטיסטיים. מטרתו לספק מקפצה ולהרים את המועמד בסקרים. כל ועידה והמועמד שלה, כל ועידה והקפיצה שלה. 

ברוב המקרים, הוועידות מצליחות במשימתן. שבוע של שידורים חיים מעלה את המועמד בכמה נקודות, ואחר כך את המועמד השני. במקרים מוצלחים במיוחד (ביל קלינטון של 1992) הוועידה נותנת דחיפה משמעותית. נאמר, יותר מ־10%. במקרים אחרים, למשל: ג׳ון קרי ב־2004, היא לא נותנת כלום. או פחות מזה. כלומר, ירידה קטנה בסקרים. 

כך או כך, בעשור האחרון ניכרת שחיקה בכוחה של הוועידה לחולל שינוי ממשי בדעת הקהל. ככל שאמריקה מפולגת יותר, מקוטבת יותר, כך לוועידה יש פחות השפעה, משום שהבוחרים מגיעים אליה כשעמדתם כבר מגובשת. לפני ארבע שנים הוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה העלתה את קלינטון ב־2% בסך הכל. הוועידה הרפובליקנית העלתה את טראמפ ב־3%. ארבע שנים קודם, רומני איבד אחוז, אובמה הרוויח שניים. לא הרבה. 

ובעצם, לא לגמרי ברור אם יש תועלת בכל הדבר הזה. אם המופע המושקע מועיל במשהו לסיכוייו של המועמד. ניסיונות להעריך במדויק את משקל הוועידה בתוצאה הסופית מובילים לדרך ללא מוצא. לפעמים קפיצה גדולה בסקרים לאחר הוועידה מלמדת על ניצחון מתקרב. כך קרה לקלינטון ב־1992, כשהדיח את הנשיא בוש שהתמודד לכהונה שנייה. כך קרה לרונלד רייגן ב־1980, כשהדיח את הנשיא קרטר שהתמודד לכהונה שנייה. אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. גם וולטר מונדייל, המועמד הדמוקרטי של 1984, שאב עידוד ממה שקרה בסקרים לאחר הוועידה. שלושה חודשים אחר כך הובס בבחירות. 

העיקר לסמן וי

השנה עוברים לוועידות דיגיטליות. לג׳ו ביידן זה היה קל, המפלגה שלו מאמינה בווירוס. לדונלד טראמפ היה קשה. במפלגה שלו יש לא מעט ספקנים, ולא מעט התנגדות לריחוק חברתי וסגרים. בחודש יוני טראמפ הבין שלא יוכל לערוך ועידה כמתוכנן, בעיר שרלוט שבקרוליינה הצפונית. מנהיגי העיר סירבו לקבל המוני חוגגים ברחובותיהם, נטולי מסיכות וחדורי שליחות. הנשיא כעס. לא צריך, אמר, והעביר את הוועידה לג׳קסונוויל, פלורידה. רק לקראת סוף חודש יולי נכנע. כמה פגישות פורמליות ייערכו בשרלוט. הנאומים ישודרו מרחבי ארצות הברית, כל נואם במקומו. מהיכן ינאם הנשיא עוד לא ידוע. אולי מהבית הלבן. 

השידור הטלוויזיוני יתקיים כמקובל, אבל בלי קהל. בלי התלהבות של קהל. בלי תהלוכות ססגוניות ברחובות, בלי בירה וחטיפים, בלי כובעים מגוחכים. כמו ליגת האלופות בלי קהל. כמו ה־NBA בלי קהל. אלופים יהיו, התרגשות פחות. ומכיוון שבמקרה של הוועידות המפלגתיות האלופים, ביידן וטראמפ, ידועים מראש, בהיעדר התרגשות לא נותר כמעט כלום. רק הצורך לקיים את הטקס, להתקדם בפרוצדורה, לסמן וי. 
כמו לא מעט הסדרים פוליטיים שנקבעו במאה ה־19 או ה־20 ונמתחים לימינו, גם על הוועידה שורה רוח של מוסד שאולי עבר זמנו. אבל מוסדות לא קל לבטל. יש שקשה לבטל בגלל הסדרים חוקתיים (כמו האלקטורל קולג׳, שהדיון עליו מתחדש בכל מערכת בחירות וגווע לאחריה). יש שקשה לבטל בגלל חשש מתוצאות לא רצויות. וגם אם אין ודאות שהוועידה מביאה תועלת כלשהי, למי יהיה האומץ לבטל אותה, תוך סיכון מסוים שהביטול יעלה בנזק שלא נחזה מראש? 

ובכל זאת שווה להזכיר: ועידות לא באות בחינם. לפני ארבע שנים הן עלו כ־100 מיליון דולר. זה כסף שאפשר לעשות בו דברים אחרים, אולי מועילים יותר. ועידות כבר לא ממנות מועמדים. הפעם האחרונה שבה נערכה ועידה שהציגה תחרות ממשית על התפקיד, שלא היה ברור מראש מי יהיה המועמד, הייתה ב־1952. גם מצעי מפלגות, שפעם נחשבו למסמך בעל משמעות, נעשו, בסך הכל, לדבר מיותר למדי. הקרבות שמתנהלים על ניסוח הם קרבות על כלום. מטרתם העיקרית - הצהרה סימבולית (מצד אקטיביסטים) ומניעת נזק תדמיתי (מצד המועמד). 
בהקשר הזה - וכמובן, רק בהקשר הזה - אפשר לזהות במגיפה מידה של תועלת. היא מאפשרת, ובעצם מאלצת, לבחון מחדש הסדרים ישנים. היא מאשרת לזירה הפוליטית לבחון פרוצדורות מקובלות. עד כמה חשוב, לדוגמה, לדפוק על דלתם של בוחרים? זה מנהג קבוע בכל מערכת בחירות. אולי נחוץ, אולי כבר לא. השנה לא ידפקו, ואם ידפקו, לא יהיה מי שיפתח. אולי יתברר שזה לא משנה את התוצאות. 

ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)ג'ו ביידן (צילום: רויטרס)


עד כמה חשוב לכנס עצרות גדולות עם המועמדים? לא תמיד הפוליטיקה התנהלה כך. בראשיתה של הרפובליקה האמריקאית, מועמדים נשארו בבתיהם ומדי פעם דיברו למי שהתכנס בסביבה. העיתונות העבירה את המידע הלאה. אולי גם במאה ה־21, כאשר המועמד יכול לדבר מביתו לביתו של כל אזרח חמוש ברשת החברתית, כבר אין צורך בהתכנסות מאובקת וצפופה? ומה עם הצבעות? האם באמת עוד צריך להתייצב בקלפי, או שאפשר לעבור לדואר באופן סופי ולוותר על כיתות הרגליים והעמידה בתור? 

גם את שאלת הוועידה אפשר לבחון מחדש. השנה היא תהיה דיגיטלית. אפשר יהיה לבחון כמה זה משנה, האם הקהל עוד צופה בנאומים, ובאיזה מהם. האם התרומות זורמות כרגיל. האם הסקרים קופצים כך או אחרת. האם ראוי להפוך את הזמני לקבוע, את האילוץ הזמני לבחירה קבועה. לפני ארבע שנים צעדתי בפילדלפיה עם חבורה מאוהדיו הצעירים והאנרגטיים של ברני סנדרס. יאיר נתניהו היה מכנה אותם חייזרים.

אולי קצת בצדק. חמושים בדגלים, מכוסים בכתובות, צרודים ועייפים, הם באו להזכיר לכל באי הוועידה שגם להם יש מילה, שגם בהם צריך להתחשב. היה חם ברחובות ההם, היה לח, היה צפוף. משעשע לרגעים, וגם ארוך ומייגע. בקיץ הזה אני בבית. ועידות בחסות הקורונה, ובחסות המזגן. ועידות שיעלו את התהייה אם הוועידה ההיא, בפילדלפיה, הייתה האחרונה.