הסכם השלום עם איחוד האמירויות היווה בשורה היסטורית לא רק עבור שתי המדינות, אלא גם עבור המזרח התיכון כולו, שמסתמנת בו יותר ויותר שאיפה אזורית לקדמה ונורמליזציה.

“ההסכם הנוכחי רב־חשיבות מבחינת ההשפעה על האזור בשני המישורים העיקריים שבהם מתנהל העימות במזרח התיכון: המאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה הפרגמטי בעולם הערבי”, טוען תא”ל במיל’ יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ”ן ומנכ”ל המשרד לנושאים אסטרטגיים לשעבר, וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

“ישראל כמובן מקורבת לצד הפרגמטי. המהלך הזה מכניס אותה באופן גלוי מובהק לשם. אין צורך להיות זהיר בהתבטאויות כלפי ישראל כי זה כבר על המקפצה. ולכן האיראנים מבוהלים. הרעיון שישראל תהיה נוכחת במפרץ הפרסי כשהיא לצד הפרגמטים, והגבלת חופש הפעולה של איראן כנציגת המחנה הרדיקלי - מדאיגים אותם מאוד. גם טורקיה, שמובילה מחנה רדיקלי של האחים המוסלמים, מודאגת מהתחזקות הפרגמטים. זה מחליש את קטאר, בעלת בריתה. הטורקים רואים במהלך הזה מכפיל כוח מול קטאר, וזה יגרום לתעוזה גדולה יותר של איחוד האמירויות מול קטאר כי ישראל היא כוח מאוד משמעותי”. 

נתניהו מתייחס להסכם עם איחוד האמירויות

רוב מדינות המחנה הפרגמטי, הכולל בין היתר את סעודיה, מצרים, כווית ואיחוד האמירויות, תומכות במהלך בין שבאופן גלוי ובין שסמוי. אבל השחקנית הנוספת שבלעדיה לא היה המהלך מתאפשר היא דווקא סעודיה, וכל שינוי משמעותי כרוך בהסכמתה או לפחות באי־התנגדותה.  

“ברור שהמהלך לא היה מתרחש ללא הסכמה סעודית”, אומר קופרווסר. “אני לא  מוציא מכלל אפשרות שבהמשך גם היא תצטרף להסכם. יש לסעודים עניין לחזק את טראמפ ולחבר את ישראל אליהם, כמשענת יציבה ובטוחה מבחינתם. במחנה הרדיקלי, חיזבאללה, טורקיה ואיראן מאוד מודאגות, אבל אין להן הרבה מה לעשות נגד זה. זה מהלך שחושף את המצוקה הקשה של המחנה שלהן. התעוזה של איחוד האמירויות בביצוע כזה מהלך משקפת את חולשתן, הן בגלל הקורונה, הן בגלל האמריקאים והן בגלל גורמי פנים”.

דובאי, איחוד האמירויות (צילום: gettyimages)דובאי, איחוד האמירויות (צילום: gettyimages)

קבלה ראשונה

משתנה חשוב במשוואה הוא הבחירות שייערכו בנובמבר הקרוב בארצות הברית וישפיעו גם על יחסי הכוחות במזרח התיכון. “כל השינויים תלויים בבחירות בנובמבר בארצות הברית”, מסביר ד”ר עידו זלקוביץ’, ראש התוכנית ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל וחוקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה.

“טראמפ מנסה לקבע מעמד של מדינאי שמביא קבלות ויוצר מהלך משמעותי במזרח התיכון, והוא מצליח במקרה של איחוד האמירויות לייצר קבלה ראשונה. אם יפעיל לחץ והשפעה אמריקאית, ייתכן שנראה פה עוד קבלות כאלה. על רקע המתיחות בין איראן למדינות הסוניות במפרץ, הן נדרשות לחסות ולהגנה של האמריקאים. שינוי מהותי עמוק באזור יהיה הסכם מדיני והכרה בין ישראל וערב הסעודית, שהיא המדינה הסונית המרכזית באזור והמשפיעה ביותר. היא זאת שחשובה ביותר מבחינה כלכלית, ויש לה מעמד סמלי חשוב בעולם המוסלמי כשומרת המקומות הקדושים. כניסה שלה לתהליך מול ישראל תהיה דחיפה עצומה קדימה לנורמליזציה. במקרה כזה הפלסטינים יידרשו להתאים את עצמם לשינויים בשטח ולהבין שהעולם הערבי לא מחכה להם לפתרון הסכסוך עם ישראל ועסוק בדאגה לאינטרסים שלו”.

נשיא ארה''ב דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)נשיא ארה''ב דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

“המהלך הזה חמור מאוד מבחינת הפלסטינים כי מטרתם היא לחסל את הציונות, והעולם הערבי מצהיר בעצם שהוא מוותר על רעיון חיסול הציונות”, מוסיף קופרווסר. “זה מהלך של השלמה עם קיום ישראל כגורם חיובי וחיוני במרחב, שיש רצון לשלבו באזור ולקיים עמו יחסים. אם טראמפ ינצח בבחירות, הפלסטינים ייאלצו לעשות חושבים. במצב זה צפוי שעוד מדינות ערב יצטרפו, וזה דבר שאבו מאזן פוחד ממנו כבר שנים. תוכנית השלום הערבית קבעה שתהיה נורמליזציה רק לאחר ויתור של ישראל וקבלת התביעות הפלסטיניות, ופה יש נורמליזציה בלי יישום התוכנית. זה אסון מבחינתם. הפלסטינים ייאלצו לבחון מחדש את מטרות־העל של התנועה הלאומית הפלסטינית ולשנותן בצורה מהותית”.

האם שינוי הפרדיגמה יגרום לעוד מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל ולחתור לנורמליזציה גלויה?
“ההסכם עם איחוד האמירויות יאפשר לא רק למדינות המפרץ, אלא גם למדינות בצפון אפריקה, לעשות מהלך דומה”, טוען זליקוביץ’. “בשנים האחרונות כבר רואים שהן מחפשות את הדרך לכך, למשל תוניסיה שהפיקה לאחרונה בול רשמי של המדינה עם בית הכנסת היהודי המפורסם בג’רבה, שזה איתות מאוד ברור ליהדות העולם ולישראל שמוכנים לקחת את מערכת היחסים צעד אחד קדימה. במרוקו אנחנו כבר יודעים שיש תיירות ישראלית מבוססת".

"העובדה שהקורונה פרצה כמגיפה כלל־עולמית דוחפת את מדינות ערב המתונות לשדרג את מערכת היחסים שלהן עם ישראל והעולם המערבי כי הן תלויות ברפואה המתקדמת ובטכנולוגיה כדי לספק לתושבים עתיד. הקורונה טרפה את הקלפים מחדש. כיום הערביות החדשה והדומיננטית עברה מהמדינות הגובלות עם ישראל למפרץ הפרסי. יש להן מאפיינים ברורים – הן מדינות שבטיות שתמיד היו בעלות השקפה יותר פרגמטית מבוססת הסכמות וגמישות. אני צופה שבחריין תלך אחר האמירויות כי יש לה כוח צבאי גדול יותר, והיא תחת הגמוניה אמריקאית. טורקיה, לעומת זאת, מושכת את השגריר ומנסה להחזיר את מערכת היחסים בין ישראל לעולם הערבי שני צעדים אחורה”.

דובאי, איחוד האמירויות (צילום: רויטרס)דובאי, איחוד האמירויות (צילום: רויטרס)

לא לעשות טעות

הסכמים כאלה לא נולדים יש מאין, והם לרוב ביטוי לתהליכים רחבים יותר שעובר העולם הערבי זה זמן רב, בעיקר בעקבות מנהיגות צעירה והשפעות הרשת החברתית. “סדר העדיפויות השתנה”, מסביר נזיר מג’לי, סופר ועיתונאי. מג'לי הוא הפרשן המדיני לענייני ישראל בעיתון “א־שארק אל־אווסט”, היוצא בלונדון, וכן פרשן בערוצי טלוויזיה בעולם הערבי.

“יש הרגשה של איום באזור לא רק מצדה של ישראל. רוב מדינות ערב רואות שהמשטרים שלהן בסכנה כי יש כוחות שחושבים להחזיר את ההגמוניה הפרסית או העותומנית על חשבון האומה הערבית והן מחפשות אלטרנטיבה בדמות בריתות כלכליות, מדיניות, צבאיות ועוד. ההסכם הנוכחי הוא ביטוי של השינוי שכבר מתקיים במזרח התיכון. בעולם הערבי יש זרם מתגבר שמאמין שיש צורך לעשות שינוי בחיים וביחסים במזרח התיכון. אותם אנשים מאמינים שהאומה הערבית נמצאת היום בעולם השלישי, אך לא צריכה להיות שם, ועליה לטפס מעלה. הם גורסים שיש כסף, יש אוצרות חומריים ואנושיים, ולא חסר כלום כדי להיות חלק מהציוויליזציה במלוא מובן המילה, כולל מדע, קדמה, טכנולוגיה, זכויות אדם ועוד. מי שגורר את האומה הערבית אחורה הוא הסכסוך, הכוחות האסלאמיסטיים הלאומניים". 

“זה לא אומר שהם ויתרו על העניין הפלסטיני, אלא חושבים אחרת על הנושא”, מוסיף מג’לי. “ולמרות שזה לא מוצא חן בעיני הפלסטינים, הם מאמינים שיחסים עם ישראל יעזרו לתהליך השלום. זרמים אלה לא מוכנים לחכות עד שהפלסטינים יסתדרו עם הישראלים, כי הם בקושי מסתדרים עם עצמם פנימה. הם מרגישים בסכנה ממשית ורוצים לנווט את האינטרסים של האומה הערבית בדרך אחרת. אני חושב שבחריין, עומאן, סודן ואולי מרוקו יהיו במשחק וינסו להקים ברית לתיקון היחסים עם ישראל. 

“יש פה מהלך היסטורי שהחישובים בו הם לטווח הארוך וישנו את פני האזור”, מוסיף מג’לי. “כמובן שהרבה מאוד תלוי בישראל. אם ישראל תצא במסע פרובוקציה כמו התנחלויות חדשות כדי לרצות את הימין, היא עלולה לירוק בפני איחוד האמירויות, ואסור לעשות את הטעות הזו. כל דבר פנימי בישראל משפיע על העולם הערבי. היום הוא מכיר בקיומה, והיא חייבת להגיב בצורה שתשקף מהלכי שלום של בעלת ברית אמיתית, ולא על גב הפלסטינים. הכוחות האנטי־ישראליים בעולם הערבי יעשו הכל כדי שהתהליך לא יתרחב. מצד שני, אם ישראל תתנהל נכון, עוד ועוד מדינות יצטרפו כי הן רוצות מזרח תיכון חדש ועולם ערבי משגשג”. 

יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן (צילום: רויטרס)יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן (צילום: רויטרס)

ההסכם עם איחוד האמירויות, כידוע, הינו הסכם השלום השלישי עם מדינה ערבית בתולדות המדינה לאחר אלו שנחתמו עם מצרים וירדן. “מצרים, שחתמה עמנו על הסכם שלום ב־1979, הייתה פורצת דרך ששברה שורות וחרגה מהקו הערבי”, אומר ד”ר נמרוד גורן, ראש “מיתווים”, המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית, ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. “כתוצאה מכך, הורחקה מהליגה הערבית כמעט עשור והוחרמה, וזה פגע במעמד שלה בתוך העולם הערבי. אבל בטווח הארוך היא הפכה לשחקנית הכי חשובה. היו לה קשרים עם ישראל וארצות הברית, וזה ומיצב אותה על הקו המערבי.

ההסכם עם ירדן נחתם אחרי חתימת הסכם אוסלו עם אש”ף והיה חלק מתהליך שינוי אזורי משמעותי. הוא הוביל לנציגויות של מדינות ערב בשנות ה־90 כמו מרוקו, תוניסיה, קטאר. ראינו כיצד פריצות הדרך האלו אפשרו למדינות האזור להתקדם בצורה אדירה בסוגיות של מים, היו ועידות כלכליות גדולות, אנשי עסקים הגיעו לישראל. אם ההסכם עם האמירויות היה מתנהל בהקשר של המשא ומתן הפלסטיני, יותר מדינות היו לוקחות חלק במהלך. חלק מהן לא מוכנות להפנות עורף לתהליך מול הפלסטינים. יש פה הזדמנות לשנות את מערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי, אבל כדי לממשה, נדרשת התקדמות בתהליך השלום הפלסטיני”. 

“ההסכם עם איחוד האמירויות הוא שלום הרבה יותר חם מאשר עם מצרים וירדן”, מסכם קופרווסר. “פה יש סיכוי גדול יותר לנורמליזציה עם הרבה מדינות בעולם הערבי, וזה פתח גדול מאוד. אפילו נשיא לבנון לא פסל אפשרות להסכם עם ישראל. המחנה הפרגמטי הולך צעד גדול נוסף, וזה משמעותי מאוד. המהלך הנוכחי לא היה מתאפשר אלמלא היה שלום בין מצרים וישראל. המחנה המתנגד להסדר עם ישראל יצא מכל המהלך הזה מגוחך. כל אלה שטענו במשך שנים שזה בלתי אפשרי להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב - התגלו כמי שניסו למכור לנו איומים מפוברקים”.