בין אם יבחר לכהונה נוספת בבית הלבן ובין אם יפסיד ליריבו בבחירות שיערכו בעוד יומיים, נדמה כי זהו זמן טוב לעריכת סיכום קצר בנוגע להשפעתו של דונלד טראמפ על הנעשה במזרח התיכון. מעטים יחלקו על העובדה כי השפעת תקופת נשיאותו בשנים 2020-2016 בכלל ובמזרח התיכון בפרט הייתה חריגה בצורה ניכרת ביחס לנשיאים אמריקאים קודמים. העובדה שדחף לכינון יחסים בין ישראל לשלוש מדינות ערב, חרף הביקורת המסוימת על חשיבותם של הסכמים אלו, היא רק דוגמה אחת מני רבות לאופן השונה בו בחר לנהל את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

מדיניות זו התאפיינה בארבע השנים האחרונות בהקצנת יחסיו, שעל פי רוב התבססו על קשרים אישיים אולי אף יותר משמתבססים על קשרים אסטרטגיים ודיפלומטיים. טראמפ הקפיד לחזק את יחסיו עם המנהיגים במזרח התיכון שעמם ניהל קשרים טובים מלכתחילה, ומנגד התרחק באופן ניכר ממנהיגים שהרגיש שאינם מקבלים את מרותו.

טראמפ מדבר על איראן. צילום: רויטרס

נדמה כי הדוגמה הטובה ביותר לכך הם הסכמי אברהם. איחוד האמירויות ובחריין, יחד עם ישראל בראשות נתניהו, שיכללו לכדי שלמות את הקו בו נוקט טראמפ באזור, כפרגמטיזם טהור על פני כל גינונים דיפלומטיים אחרים. שליטי מדינות המפרץ הקטנות והעשירות, ששיקולים כלכליים והישרדותיים הם הראשונים להטריד את מנוחתם, העדיפו לזנוח את כל קווי הדיפלומטיה הערבית המוכרים באזור מזה שנים ארוכות, ולנרמל את את יחסיהם עם ישראל.

טראמפ ניהל את מדיניותו במזרח התיכון, תוך רצון מתמיד להוכיח לעולם שדווקא הוא יצליח להביא משהו שקודמיו לא הצליחו. במסגרת מאבקו במורשת אובמה, אשר רבים מתחו ביקורת על ההחלטה להעניק לו את פרס נובל לשלום, בחר הנשיא השנוי במחלוקת בקו אחר להצלחה במזרח התיכון. הקו המדיני אותו ביקש להנחיל הדגיש את העבר העסקי שלו, ונדמה כי כל הפעולות המדיניות והדיפלומטיות שעשה באזור, או לפחות רבות מהן, נגזרות מכך. 

בעוד שראש הממשלה נתניהו מרבה להתפאר בסיסמתו "שלום תמורת שלום", האינטרסים של איחוד האמירויות, בחריין וסודאן בנרמול יחסיהן עם ישראל ברורים. רבות כבר נכתב אודות הסיבות להסכמתן של המדינות השונות לצעד המשמעותי מול ישראל, ואין ספק שהן בחרו בו לא רק בגלל חתירתן המתמדת וארוכת השנים לשלום. ההסכמים עם ישראל נועדו מבחינת מדינות המפרץ, בראש ובראשונה, להבטיח את ביטחונן בצל החשש מאיראן המאיימת עליהן. סביר להניח כי בצד ההעסקה הנרקמת בין ממשלתו של מוחמד בן-זאיד לממשל טראמפ לרכישת מטוסי F-35, צפויים האמיראתים והבחריינים לזכות בתמורות ביטחוניות נוספות שטרם שמענו עליהן בישראל.

גם סודאן, שבמשך שנים ארוכות נודעה כמדינת אויב לישראל, ובאופן מובהק תמכה בטרור הפלסטיני נגד ישראל, לא נרמלה את יחסיה עמנו רק בשם ערכיה הטובים והנאורים של ממשלת המעבר החדשה שם. בעוד איחוד האמירויות ובחריין ניהלו במשך שנים ארוכות יחסים חשאיים עם ישראל, לא כך היה המצב מול הידידה החדשה מאפריקה. סודאן היא אחת מהמדינות העניות באזור, והתשורה הכלכלית לה תזכה בעקבות הסרת הסנקציות האמריקאיות ממנה שוות עבורה כנראה יותר מכל אידאולוגיה פאן-ערבית שסיגלה לעצמה בשנים האחרונות. 

טקס הסכם השלום (צילום: רויטרס)טקס הסכם השלום (צילום: רויטרס)

עוד דוגמה טובה להבנת מדיניות החוץ הפרגמטית של טראמפ במזרח התיכון בשנות כהונתו האחרונות ניתן למצוא בדינמיקת היחסים עם איראן. כזכור נטש טראמפ בשנת 2018 את הסכם הגרעין שחתם עליו קודמו אובמה בשנת 2015. מעבר לרצון החוזר ונשנה למחות כל זכר למורשת קודמו, גם כאן ראינו דוגמה טובה לניהול יחסי החוץ שלו, כאשר שבר את הכלים בזעם ונטש את היחסים כליל, כאשר הרגיש שהממשל בטהראן רחוק מלהתיישר על פי תכתיביו. ספק רב אם נשיא אחר בנקודת הזמן הזו היה בוחר לנתק כליל את היחסים בין המדינות באופן כה מובהק, כשם שעשה טראמפ מול האיראנים. 

הפתרון שבו בחר הנשיא לדרך התמודדותו עם משטר האייתוללות, שהיחסים המתוחים בינו לבין ארה"ב מאז ומתמיד הפכו לעימות של ממש גם על רקע הגדרתו את משמרות המהפכה כארגון טרור, היה מדיניות "הלחץ המקסימלי". טראמפ, שכאמור מתיימר לנהל את מדיניות החוץ שלו בכלים עסקיים, החליט לפגוע באיראן במקום שבו נדמה שהכי כואב לה ובעצם לכולם - הכיס. רבים מהמומחים משבחים את מדיניות הלחץ המקסימלי של טראמפ נגד איראן ומציינים כי רק באמצעות השפלתה הכלכלית תחדל ממימון הטרור שלה ואף תבלום את פרויקט הגרעין שלה. לעומת זאת, רבים אחרים מותחים ביקורת על התנהלותו ומציינים שחוסר התקשורת המהותי בין טהראן לוושינגטון דווקא מביא אותה לידיים סיניות, רוסיות וטורקיות, ובכך פוגע במטרות האמריקאיות ואף מהוות כישלון קולוסאלי בניהול יחסי החוץ.

שנות שלטונו של טראמפ בבית הלבן גם מסמלות יותר מכל את עליית טורקיה של רג'פ טייפ ארדואן ככוח עולה ומשמעותי במזרח התיכון. קשה להתעלם מכך שבשנות כהונתו בתפקיד נשיא ארה"ב, ומי שעל פניו מופקד על חלק משמעותי מהסדר העולמי, הפך ארדואן לאחד הכוחות הגדולים באזור ובכלל. נכון להיום נלחם צבאו של ארדואן, על חייליו הטורקיים או שכירי החרב שלו, בצפון סוריה, לוב, נגורנו-קראבך, צפון עיראק והיד עוד נטויה. לא פעם בארבע השנים האחרונות התקבל הרושם כי טראמפ משמש כמגנו הדיפלומטי של ארדואן נגד מדינות המערב. 

דילול הכוחות האמריקאים בצפון סוריה, תוך הדגשת סיסמאות רבות בנוגע לחוסר נחיצות המלחמה עבור ארה"ב, סלל את הדרך לכניסת צבא טורקיה לאזור. טראמפ כמעט והגן בגופו על ארדואן לאחר שרכש את מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400, חרף הביקורת הנרחבת על כך בפוליטיקה האמריקאית. הדרך שעשה ארדואן בתקופת שלטונו של טראמפ היא כנראה הארוכה והמשמעותית ביותר שיכל לבקש. יש להניח שכל נשיא אמריקאי אחר, ובפירוש מועמד דמוקרטי כביידן, לא יגלה את אותו היחס כלפיו.

זירת החיסול של קאסם סולימאני. צילום: רשתות ערביות

יחד עם כל זאת, אחד הדברים המובהקים שלמדנו על טראמפ עוד מימיו הראשונים בתפקיד, הוא חוסר היכולת לצפות את מהלכיו. איש אינו יכול להבטיח שהקו בו נקט בכל ארבע שנות כהונותיו הראשונות, ישמר גם בארבע שנים נוספות, אם יצליח לנצח בבחירות הקרבות. באם יבחר שנית, יתכן שבתקופת הזמן הקרובה יניח מעט לעיסוק ביחסי החוץ בכלל ובמזרח התיכון בפרט ויתפנה לעיסוקים פנימיים. בנוסף, אלו בישראל המייחלים לניצחונו והמשך ישיר של סדרת הסכמי השלום עם מדינות ערב בטווח הקרוב, אולי יתאכזבו לגלות שלאחר הניצחון בבחירות יבחר הנשיא לעבור לעיסוקים אחרים. 

איש אינו יכול להבטיח, לאור התנהלותו ההפכפכה והבלתי צפויה, כי כל הקווים המדיניים שהניח בכהונתו הראשונה ימשכו גם לכהונתו השנייה. לא יהיה זה מטורף להניח שבנסיבות מסוימות יחזור טראמפ לנהל משא ומתן עם איראן, לצד הערכות אחרות על המשך הקו בו נקט בשנים האחרונות. אין ספק שבטהראן מחכים לביידן, אבל אפילו הם מבינים שניצחון של טראמפ יאלץ אותם לבצע חישוב מחדש של המסלול עליו הם דוהרים בשנים האחרונות.