השבוע לפני עשור בדיוק התעורר מוחמד בועזיזי, תוניסאי בן 26 מהעיר הקטנה סידי בוזיד, לעוד יום של עבודה קשה והתעמרות מצד השלטונות. לאחר ששוב נדחו טענותיו בפני השוטרים ויתר גופי השלטון המושחתים בתוניסיה, כאשר כל מבוקשו היה לכלכל בכבוד את משפחתו מרובת האחים אך היתומה מאב, הצית עצמו בכיכר העיר. כעבור שבועיים וחצי, ב-4 בינואר, נקבע מותו בבית החולים. סיפורו העצוב נתן את האות לפרוץ אירועי האביב הערבי המפורסמים - שהביאו לגל מחאות נרחב ודרמטי כמעט בכל מדינות המזרח התיכון.

לימים יבחרו רבים לקרוא לגל האירועים דווקא "החורף הערבי", בשל תוצאותיו השנויות במחלוקת, אך אי אפשר להתווכח על הדרמה הגדולה שהביאו עמם. אפשר בהחלט להטיל ספק אם השינויים שהחלו עם סיפור הצתתו של מוכר הירקות הפשוט בתוניסיה הביאו לשיפור בחייהם של תושבי האזור, אולם כנראה שכולם יסכימו שהיסטוריית המזרח התיכון מתחלקת לתקופה שלפני האביב הערבי והתקופה שאחריו.

אחותו של מוחמד בועזיזי עם תמונתו (צילום: Reuters/Louafi Larbi)אחותו של מוחמד בועזיזי עם תמונתו (צילום: Reuters/Louafi Larbi)

סילוק הרודנים

תוניסיה היא המדינה היחידה שמאורעות האביב הערבי לא גררו אותה למלחמת אחים אכזרית ועקובה מדם. 10 ימים לאחר תחילת המחאות הסתלק הנשיא זין אל-עבידין בן עלי לגלות בסעודיה, לאחר ששלט במדינה ביד רמה במשך 23 שנה. המדינה הקטנה בצפון אפריקה אשר נודעת במסורת הפוליטית הטובה והמסודרת שלה הצליחה לקיים בחירות דמוקרטיות ולהתקדם לעבר שנות שגשוג טובות. רבות ממדינות ערב והמזרח התיכון יכולות רק להביט בקנאה במה שקורה שם עד היום.

במצרים מנגד, הדברים לא התנהלו בקלות כה רבה. המחאות במדינה, עם הצילומים הזכורים היטב מכיכר תחריר במרכז הבירה קהיר, החלו ב-25 בינואר 2011 על רקע שלטונו בן 30 השנים של הנשיא חוסני מובארכ. למרמור הטבעי שחלחל בלבבות המצרים מזה תקופה ארוכה הצטרפו שמועות והערכות לא בלתי מבוססות על כוונתו של מובארכ להוריש את השלטון לבנו גמאל. ב-11 בפברואר התפטר מובארכ לקול צהלות ההמונים, אך נדמה שמאז הסיוט רק התגבר. 

חוסני וסוזאן מובארכ (צילום: REUTERS/Goran Tomasevic)חוסני וסוזאן מובארכ (צילום: REUTERS/Goran Tomasevic)

ב-2012, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה המצרית נבחר איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי. תנועת האחים המוסלמים הייתה מוקצית ואף מוחרמת במצרים עוד מימי מהפכת הקצינים החופשיים בהובלת גמאל עבד אל-נאצר בשנת 1952, וזכתה לפתע להרים את ראשה. בכירי הצבא לא אהבו בלשון המעטה את עלייתם לשלטון ובשנת 2013 השתלטו עליו מחדש. מפקד הצבא עבד אל-פתח א-סיסי עבר להנהיג את המדינה בפועל, ותוך זמן לא רב פשט את המדים והתמנה לנשיא - תוך שהוא מנצח במערכת בחירות שהזכירה ימים עברו, עם כמעט 100 אחוזי תמיכה. מאז שולט א-סיסי במצרים ביד רמה, תוך הפרה בוטה ובלתי מתחשבת של כל זכויות האדם והאזרח במדינה. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כינה אותו בחיבה מפוקפקת "הרודן האהוב עלי ביותר", ומעט החירויות שעוד היו במצרים לפניו כבר אינן עוד. הסיפור המצרי הוא כמעט העצוב ביותר, שכן אזרחי המדינה הצליחו להרגיש כיצד הם זוכים סוף סוף בשליטה מחודשת על חייהם, אולם במהרה נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

לוב ותימן הן המדינות הנוספות שחוו את תהפוכות האביב הערבי ביתר שאת. בלוב הודח הנשיא הבלתי מעורער ששלט במדינה מזה עשורים, מועמר קד'אפי, ואילו בתימן הודח הנשיא עלי עבדאללה סלאח, לאחר 33 שנות שלטון. מאז ועד היום מצויות שתי המדינות הללו במלחמות אזרחים איומות, שגבו ועדיין גובות את חייהם וחירותם של מאות אלפי בני אדם. בשתי המדינות מעורבות רבות ממעצמות העולם והאזור, תוך הבעת אפס הזדהות והתחשבות בערכי חיי אדם בסיסיים. ביחס אליהם, כנראה שהמצרים באמת יכולים להיות מרוצים בחלקם.

המלחמה ששינתה את המזרח התיכון

עד פרוץ אירועי האביב הערבי נחשבה סוריה לאחת המדינות הבולטות והחשובות באזור. על רקע התגברות המחאות במדינות השכנות, התגלה ב-6 במרץ 2011 כיתוב גרפיטי קצר בדרעא, עיר קטנה ולא מאוד חשובה בדרום המדינה: "תורך דוקטור". הכיתוב שהתברר כי נכתב על ידי כמה מילדי העיר, כוון לנשיא המדינה - ד"ר בשאר אל אסד. לאחר גילוי הכיתוב החלו כוחות הביטחון לפעול בעיר וסביבותיה בקשיחות רבה, מה שהוביל להתגברות המחאות בחלקים נרחבים של המדינה.

המלחמה בסוריה היא אחד מהסיפורים העצובים ביותר שנכתבו עד כה במאה ה-21, עם מותם של מאות אלפי בני אדם ומנוסתם של מיליונים נוספים מהמדינה המדממת. המלחמה הנוראית הביאה להחרבת ערים היסטוריות כמו חאלב ותדמור וכן ערים רבות ונוספות ברחבי המדינה, לצד לחימתו חסרת הרחמים של המשטר באזרחיו ללא כל הבחנה של מגדר, גיל ועדה, אשר כללה בין היתר שימוש בנשק כימי. בנוסף, הביאה המלחמה לשינוי בסדר הכוחות של המעצמות הגדולות במזרח התיכון.

הנפת דגלי סוריה בדרעא (צילום: AFP)הנפת דגלי סוריה בדרעא (צילום: AFP)

חולשת התגובה של הנשיא האמריקאי ברק אובמה, שנמנע ככל הניתן מסיכון חייליו במדמנת המלחמה הנוראית, לצד היוזמה הרבה שגילה הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין, הביאו למצב בו דחקה רוסיה את ארה"ב מהאזור באופן משמעותי. הדבר מצטרף לתהליך ארוך וסבוך של הגברת מעורבותו של פוטין במדינות רבות באזור ובכלל, לצד התחזקות מגמת הבדלנות האמריקאית, שנמשכה ביתר שאת בימי שלטונו של הנשיא טראמפ. 

מיליוני הפליטים שנטשו את בתיהם בסוריה ונסו על נפשותיהם הביאו לתמורות נרחבות גם במציאות האירופאית. על רקע שנים של מציאות כלכלית קשה עבור רבות ממדינות היבשת, גלי הפליטים שטפו את המדינות, הביאו לעומסים כבדים על שירותי הרווחה והביאו לעלייה משמעותית בשיעורי האבטלה. בנוסף, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן למד היטב כיצד לנצל את סבלם ומצוקתם של מיליוני הפליטים לטובתו, ובכך לאיים על מדינות האיחוד האירופי בפתיחת השערים ושחרור הפליטים הרבים שיביאו לפגיעה בהן. מאז ועד היום ממשיך ארדואן לשחק בקלף החזק ביותר שלו מול אירופה, ובכך מצליח לקיים את מדיניות החוץ האגרסיבית של טורקיה, שכמותה לא נראתה מאז ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית. 

משמעות גדולה ונוספת של אירועי האביב הערבי בכלל והמלחמה הקשה בסוריה בפרט היא חיזוק ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון. לצד מדינות נוספות, השיג גיס קודס של משמרות המהפכה האיראניים בהובלת מפקדו הנערץ קאסם סולימאני דריסת רגל משמעותית בסוריה, ובייחוד ברמת הגולן הסורית, בואכה הגבול עם ישראל. התבססות המיליציות השיעיות בסוריה - בין אם איראניות, סוריות, לבנוניות או אחרות הביאה לשינוי משמעותי במיוחד בתפיסת הביטחון הישראלית. ההנחה הרווחת היא כי המערכה הגדולה הבאה תתנהל גם מול אויב מסוריה לצד ההתמודדות מול האויב בלבנון. המערכה שבין המלחמות שהחלה כבר בשנת 2015 (לפחות אז התנהלו הדברים בחשאיות המקובלת), עם אלפי תקיפות של חיל האוויר על מבחר גדול של מטרות איראניות ופרו איראניות ברחבי המדינה, היא העדות הטובה ביותר למגמה הזו.

הריסות בחלב, סוריה (צילום: רויטרס)הריסות בחלב, סוריה (צילום: רויטרס)

אחד הגורמים הצבאיים המשמעותיים ביותר שסייעו לצבא אסד לנצח במלחמה ולהשיב לעצמו את השליטה במרבית המדינה הוא ארגון חיזבאללה הלבנוני. במשך מספר שנים לחמו אנשי הארגון בקרבות סוריה, בהוראת מדינת האם איראן. אמנם ספג הארגון מהלומות רבות ואיבד מאות ואולי אלפי לוחמים, אך לצד זאת זכו מפקדי ולוחמי הארגון לניסיון צבאי עשיר (בניגוד לחיילי צה"ל), וכן גישה לנשק ותחמושת מתקדמים בכמויות גדולות. אין אלא להניח שהניסיון, הידע והיכולות הקרביות שנוספו לארגון יופנו נגד צה"ל במערכה הבאה בלבנון.

הסיוט הנורא מכל

בשל המלחמה הקשה בסוריה, וכן בעקבות אבדן השליטה במדינה השכנה עיראק, חזינו בשנים בודדות שלאחר פרוץ אירועי האביב הערבי לעלייתו של ארגון דאעש - הארגון שהיה לסיוט של רבים מתושבי המזרח התיכון והעולם. ארגון הטרור הסלפי-ג'יהאדיסטי ניצל את התרסקותו של האזור ואת הוואקום המשילותי הגדול והמשמעותי שנוצר בו על מנת לייסד את הח'ליפות הגדולה, שבימי השיא שלטה על אוכלוסייה של כשישה מיליון בני אדם. 

הרעיונות הקיצוניים של חברי הארגון, שלמדו את תורת מלחמת הג'יהאד באפגניסטן, עיראק, צ'צ'ניה ומקומות ידועים לשמצה נוספים, לצד הווירטואוזיות והספקטקולריות של מלאכת הרצח שהפיצו בעולם בעזרת מחלקות המדיה המתקדמות שלהם, קסמו לצעירים מוסלמים ולא מוסלמים רבים ברחבי העולם. עשרות אלפי אנשים ממרבית מדינות אירופה, ארצות הברית וקנדה, לצד מדינות רבות במזרח התיכון, הצטרפו למכונת המלחמה האכזרית. הארגון שהפך לאויב מספר אחת של כל מדינות העולם הביא להתגייסות מרשימה שלהן, לצד גיוס מיוחד של ארגון מדינות נאט"ו להתמודדות עמו ואף הביא לשיתוף פעולה מסוים בין ארה"ב ואיראן. 

דאעש מוציאים נער להורג (צילום: ללא)דאעש מוציאים נער להורג (צילום: ללא)

נכון להיום מצוי הארגון ברגעי שפל, לאחר שהובס צבאית והפסיד את כל מעוזיו הטריטוריאליים בעיראק ובסוריה. לצד זאת, הרעיונות שקידם רחוקים מתבוסה ועדיין מהווים סכנה משמעותית על האזור והעולם. במחנות המאסר הארעיים בצפון מזרח סוריה גדלים בתנאים לא תנאים עשרות אלפי ילדים שלא מכירים דבר אחר מלבד סבל ורצון לממש את חזון הג'יהאד. מדינות העולם נוהגות בסוגיית נשות וילדי דאעש כבתפוח אדמה לוהט ואיש אינו מוכן לתת את הדעת על כך שדור המחבלים הבא של הארגון מתפתח במחנות באין מפריע. במציאות הדינמית וההפכפכה במזרח התיכון בהחלט ניתן להניח שהם יזכו לממש את תכניותיהם האכזריות.

האביב הערבי 2.0

בשנתיים האחרונות אנו עדים לעלייה מחודשת של תנועות המחאה ברחבי המזרח התיכון. בשנת 2019 עלו על הגל מדינות שלכאורה לא התרחש בהן בדבר בגל האירועים של שנת 2011, ביניהן עיראק, לבנון, אלג'יריה וסודאן. לא יהיה זה מופרך לקבוע שתנועות המחאה שהחלו במזרח התיכון בשנת 2011 נתנו אותותיהן גם במדינות אלו, בהן נדרשו כנראה מספר שנות התבשלות על מנת להוציא את תחושות ההתקוממות אל הפועל.

בשנת 2019 הודחו עבד אל-עזיז בוטפליקה ועומר אל-באשיר באלג'יריה ובסודאן בהתאמה. השניים היו רודנים קשים ואכזריים ששלטו במדינותיהם ביד רמה מזה כמה עשורים. מחאות עממיות גדולות ונרחבות בהשתתפות מאות אלפי בני אדם הביאו לנפילתם של הרודנים, וספק רב אם היה הדבר מתאפשר ללא אירועי האביב הערבי. עדיין מוקדם לקבוע, אבל יש לקוות שיש בכך צעד משמעותי של המדינות הללו לעבר קידום ההליך הדמוקרטי בהן. בהקשר זה חשוב לציין כי הסכם נירמול היחסים בין ישראל וסודאן, תוך הוצאתה מרשימת המדינות תומכות הטרור, כנראה לא היה מתאפשר תחת שלטונו של אל-באשיר אשר קידם בברכה את ארגוני הטרור השונים.

שתי מדינות נוספות החוות אירועי מחאה מטלטלים החל משנת 2019 הן לבנון ועיראק. בשתי פרצו גלי התקוממות לפני מעט יותר משנה, על רקע השחיתות השלטונית ושירותים ממשלתיים עלובים למדי. די מהר נכנסו לתמונה גם הקריאות לצמצום שליטתה של איראן במדינות - הפועלת בהן באמצעות כוחות שלוחים דוגמת חיזבאללה בלבנון וגדודי חיזבאללה וארגונים נוספים בעיראק. תהליך ההתפשטות האיראני באזור שהתקדם משמעותית כאמור בשל הלחימה בסוריה, הביא לשליטה עצומה שלה, באופן עקיף, בבגדד ובביירות. 

הפגנות המחאה בבגדד (צילום: Reuters/Saad Shalash)הפגנות המחאה בבגדד (צילום: Reuters/Saad Shalash)

כיכר השהידים בביירות וכיכר תחריר בבגדד התמלאו יום אחר יום באלפים בני אדם במחאה נגד השלטון, עד שנפסקו מעט בשל מגבלות הקורונה החמורות. בתקופה האחרונה ניתן לזהות את חידוש המחאות בשתי המדינות. לא בטוח שכדאי לבנות על נפילת המשטרים שם, שכן נדמה שהמפגינים עצמם אינם יודעים מה הם רוצים להשיג. אין להניח שאיראן תגלה רצון טוב ותסתלק ביוזמתה, וגם אין להניח ששינוי פרסונלי בעמדות השלטון יביאו לשינוי מהותי במדינה. 

אירועי האביב הערבי שהחלו לפני כעשור הביאו לשינוי מהותי ודרמטי במזרח התיכון כפי שהכרנו אותו עד אז. התהליכים שהונעו בשל גלי המחאות והמהפכות עדיין רחוקים מלהסתיים ומעניין יהיה לראות כיצד הם מתקדמים ברבות השנים. התנועות שהתעוררו בשל מצוקה ודיכוי אמיתיים שחוו האזרחים במדינות השונות הביאו לפרץ גדול של תקווה וחזון. במקומות בודדים כאמור בהחלט נרשמה הצלחה, אולם ברבות ממדינות המזרח התיכון התחלפו התקווה והאופטימיות בנהרות של דם וייאוש עצומים.

למרות זאת, אולי עדיין לא הגיע הרגע לומר נואש, שכן המזרח התיכון הוא האזור הדינמי והמשתנה ביותר בעולם. לצד המלחמות הקשות אפשר לזהות את יונת השלום מגיעה מהמקומות הכי פחות צפויים. נקווה שהיא כאן כדי לסמן לנו את בוא האביב הבא.