טוויטר

סנאטור ג’וש האוולי כנראה איננו אידיוט. הוא הצטיין כסטודנט להיסטוריה באוניברסיטת העילית סטנפורד. הוא הצטיין כסטודנט למשפטים באוניברסיטת העילית ייל. אחר כך היה עוזר משפטי לשופט פדרלי, ומשם התקדם להיות עוזר משפטי של נשיא בית המשפט העליון, ג’ון רוברטס. כלומר, צריך להניח שהוא יודע דבר או שניים על משפט אמריקאי.

ובכל זאת, לקראת סוף השבוע שעבר שלף מאמתחתו טיעון משפטי מופרך. האוולי עמד לפרסם ספר בהוצאה חשובה, אבל בעקבות מעורבותו הפעילה בשלהוב היצרים על גבעת הקפיטול – האוולי עמד בראש המחנה הקטן של סנאטורים שסירבו לאשרר את תוצאות הבחירות – ההוצאה החליטה לבטל את הוצאת הספר. תרצו, תקראו לזה סתימת פיות. תרצו, תקראו לזה החלטה לגיטימית של הוצאת ספרים מסחרית. כך או כך, המשפטן האוולי הודיע שזו פגיעה בתיקון הראשון לחוקה. זה התיקון שעוסק, בין השאר, בחופש הדיבור.

הסנאטור ג'וש האוולי  (צילום: רויטרס)הסנאטור ג'וש האוולי (צילום: רויטרס)

תומכי הנשיא טראמפ ממהרים לנופף בתיקון הראשון לחוקה בכל עת שנדמה להם שמישהו משתיק אותם. אבל התיקון הראשון לא שייך לעניין. הוא אוסר על המדינה להשתיק את אזרחיה. הוא איננו אוסר על הוצאת ספרים להימנע מפרסום ספר, או על רשת חברתית לסגור חשבון. כן, גם זה קרה בימים האחרונים, ונדמה שטרם הסתיים. טוויטר סגרה לטראמפ את החשבון. אחריה הלכו עוד כמה ענקיות אינטרנט וסגרו אפליקציות המשמשות את אוהדיו של טראמפ.

זה מהלך מובן, ועם זאת מטריד. הוא חושף עד כמה יש למספר מצומצם של מקבלי החלטות בעמק הסיליקון שליטה בשיח הציבורי. ברצונם נתנו, ברצונם לקחו. ברצונם, אפשרו לנשיא לצייץ את דרכו לנשיאות; ברצונם, החליטו שדי להם בציוצים שלו. אגב, החלטה שעשויות להיות לה השלכות כלכליות על בעלי המניות.

טראמפ ואוהדיו יצעקו שהתקשורת עוינת, שהטייקונים של ההייטק עוינים. וייתכן שזה באמת המצב. ומצד שני, בלי הטייקונים הללו, והרשתות שכבר מותר לפקפק אם הן באמת תורמות לשיח הציבורי, לשקיפות ולדמוקרטיה, ספק אם היה בכלל דונלד טראמפ.

הפריצה לגבעת הקפיטול  (צילום: רויטרס)הפריצה לגבעת הקפיטול (צילום: רויטרס)

הדחה

עוד פחות מעשרה ימים נותרו לענישה של טראמפ כנשיא. כמובן, גם אחר כך אפשר יהיה לרדוף אותו בכלים משפטיים, אבל אז כבר יהיה נשיא לשעבר. וזה יהיה קצת פחות מעניין, וקצת פחות מהדהד, וקצת פחות חם.

האפשרויות הן שתיים: הדחה מהירה בהחלטה של סגן הנשיא, מייק פנס. מכיוון שטרם התממשה, אפשר לחשוד, אם כי לא בביטחון מוחלט, שפנס לא רוצה בזה. שהחליט לחכות. אולי אין לו רוב בקבינט. אולי שיגר אזהרה לטראמפ שיתנהג יפה מעכשיו. וטראמפ אכן מתנהג יפה.

ממילא, נותרה האפשרות השנייה: הליך הדחה מהיר מאוד בקונגרס. לוח הזמנים יקשה על מהלך כזה, שדורש הגשה של מעין כתב אישום, הצבעה בבית הנבחרים, ואשרור בסנאט. טיוטות כתב אישום כבר מסתובבות. בבית הנבחרים, שבשליטה דמוקרטית, אפשר להתקדם מהר. אבל אז יבוא מכשול: הסנאט. עד שקמלה האריס תיכנס לתפקידה כסגנית הנשיא, יש עוד כמה שבועות של שליטה רפובליקנית בסנאט.

ועוד: צריך ששני שלישים מהסנאטורים ירצו הרשעה. כלומר צריך שלא מעט סנאטורים רפובליקנים (17) יחליטו להדיח את הנשיא ממפלגתם. ובמילים אחרות: ננסי פלוסי והדמוקרטים מבית הנבחרים יעוטו על השלל, ויקבעו תקדים היסטורי – נשיא שהוגשו נגדו הליכי הדחה פעמיים בכהונתו. מיץ’ מקונל והרפובליקנים בסנאט יעמדו מול דילמה לא נוחה: האם להדיח את נשיאם או לגרור רגליים ולהיחשף לביקורת של יריביהם על כך שאינם מגינים על הדמוקרטיה? כנראה שיגררו.

מה יקרה אחרי שהאריס תיכנס לתפקיד? כאן כבר יש ויכוח משפטי. ייתכן שהקונגרס יכול לממש את דיוני ההדחה גם אחרי שטראמפ כבר איננו בתפקיד. במקרה כזה, המטרה תהיה להרשיע כדי למנוע ממנו להתמודד שוב על התפקיד. מצד שני, לרוב הקטן של הדמוקרטים בסנאט תהיה הרבה עבודה בשבועות הראשונים של ממשל ג׳ו ביידן. הסנאטורים יתבקשו לאשר מינוי של שרים, מן הסתם יידרשו לדון בחבילות סיוע לנפגעי המגיפה. אם יעסקו במשפט של טראמפ, ובניסיון לשכנע רפובליקנים לתמוך בהרשעה, לא יעסקו במה שחשוב באמת לממשל הנכנס. בקיצור, טראמפ כנראה לא יודח, אלא אם. הוא לא יודח כל עוד יקבל בהכנעה את שבוע השתיקה וההשפלה שעוד נותר לו.

דונלד טראמפ (צילום: SAUL LOEB/GettyImages)דונלד טראמפ (צילום: SAUL LOEB/GettyImages)

רפובליקנים

כמה בעלי טורים ואקטיביסטים נזכרו השבוע במאמרו של ההיסטוריון הישראלי־אמריקאי גיל טרוי משנת 2016. “בשבח נטישת מפלגתך” הייתה כותרת המאמר ההוא, ונערכה בו ההשוואה בין מצבה של המפלגה הרפובליקנית תחת טראמפ לבין מצבה של המפלגה הוויגית האמריקאית באמצע המאה ה־19.

המפלגה הוויגית קרסה זמן לא רב לאחר שמינתה לעמוד בראשה גנרל מעוטר, וגם בעל עבדים, זכארי טיילור. הוא היה נשיא מעניין, שלזכותו כמה הישגים חשובים. אבל כמה קבוצות של ויגים לא יכלו לקבל כמנהיגן את הדרומי תומך העבדות. הם פרשו, ובמהרה קמה לוויגים המתחרה שחיסלה אותה – המפלגה הרפובליקנית. מפלגה שמתנגדת לעבדות.

אחד מאלה שנזכרו השבוע במאמר ההוא – בעל הטור דנה מילבנק מ”הוושינגטון פוסט” – הציע לרפובליקנים ללכת בדרכם של הוויגים. זו כמובן לא הצעה של ידיד, אלא של יריב לעומתי. אבל הסנטימנט שהיא מבטאת אינו לגמרי מופרך. במפלגה הרפובליקנית, שתמיד היו בה קבוצות שונות עם סדרי יום מתחרים (כך גם במפלגה הדמוקרטית), יש היום לא סתם מתח פוליטי בריא, אלא עוינות מרה בין שני מחנות שערכיהם מנוגדים ממש.

אם תרצו, תוכלו להשוות את מצבה לזה של הליכוד על פי פרשנותו של גדעון סער. מצד אחד, רפובליקנים לעומתיים, קונספירטיבים, טראמפים. מצד שני, רפובליקנים ממלכתיים, ממסדיים, שגם אם קיבלו בהכנעה את טראמפ, מעולם לא היו מאוהדיו.

האם צפוי פיצול של המפלגה? קצת מוקדם לבשר על מהלך כזה. לא במקרה צריך לחזור עד הוויגים של אמצע המאה ה־19 כדי למצוא דוגמה למפלגה שקורסת באמריקה. שתי המפלגות העיקריות שינו צורה, שינו סדר יום, התרעננו והשתנו, אבל לא התפרקו. פה ושם עמדו מול ניסיונות לטלטל את השיטה. כך בימיו של טדי רוזוולט והפרוגרסיבים (בחירות 1912); כך בימיו של רוס פרו (בחירות 1992).

מפלגות שלישיות השפיעו על תוצאות הבחירות, אבל לא הצליחו לנצח בהן. הלקח שלמדו רוב המועמדים והסיעות היה פשוט: מוטב להיאבק מבפנים על נשמתה של המפלגה, ולא לעזוב אותה ולהקים גוף מתחרה שסיכויי הצלחתו נמוכים.

הפריצה לגבעת הקפיטול  (צילום: רויטרס)הפריצה לגבעת הקפיטול (צילום: רויטרס)

טראמפיזם

פתחנו בסנאטור ג’וש האוולי ממדינת מיזורי. יש החושדים שהוא רואה בעצמו את יורשו של טראמפ בהובלה של תנועה טראמפיסטית. יכול להיות. אבל לפני כן ראוי לשאול: מהי בדיוק תנועה טראמפיסטית, והאם תיתכן ללא טראמפ עצמו? האם התנועה היא תנועה המחפשת מנהיג, או שהתנועה מותנית בנוכחותו של מי שיצר אותה – טראמפ? וכרגיל, בעניין הזה יש ויכוח.

טראמפ הוא ללא ספק נשא של רעיונות שאפשר להגדיר. פופוליזם כלכלי, התנגדות להגירה, לשינוי חברתי מרחיק לכת, לאוניברסליות, לסדר היום של האליטות. הרעיונות האלה הסתובבו באמריקה לפניו ויסתובבו גם אחריו. עוצמתם תלויה, בין השאר, במדיניות שינקוט ממשל ביידן, במצב הכלכלי, בתחושת הניכור של אוכלוסיות שנותרו מאחור.

אלא שהאהדה לטראמפ חורגת בהרבה מעולם הרעיונות ושייכת לעולם הרגשות. חלק ניכר ממצביעיו פשוט אוהבים אותו, את האופן שבו הוא מדבר, את החוצפה, את הבוטות, את ההתעלמות מקונוונציות חברתיות. יש לזה כמובן חסרונות: הפוליטיקה של פולחן אישיות היא מסוכנת, שטחית, בעייתית באלף צורות. אבל יש לזה גם יתרונות. טראמפ הוא איש כריזמטי, וכריזמה אי אפשר פשוט לקחת ולהעביר ליורש.

כמו שהמועמד (והנשיא) ג׳ורג׳ בוש האב לא היה יורש של הנשיא רונלד רייגן – בלי קשר להבדלים במדיניות; כמו שהמועמדת (שהפסידה) הילרי קלינטון לא הייתה יורשת של הנשיא ברק אובמה – בלי קשר להבדלים במדיניות; כך קשה לראות את הסנאטור האוולי, או כל מועמד רפובליקני אחר, תופס את המקום של טראמפ.