האם נשיא מנוסה יותר, ביום כניסתו לתפקיד, יהיה גם נשיא טוב יותר? ג׳ו ביידן ייכנס היום לבית הלבן מנוסה יותר מרוב קודמיו, אולי מכולם, תלוי איך סופרים. הוא היה סגן הנשיא, הוא היה סנאטור, ועמד בראש ועדות חשובות. הוא עושה את כל זה כבר עשרות רבות של שנים, מאז שנות ה־70, הוא מכיר את וושינגטון על כל סמטאותיה, הוא מכיר כל מנהיג בינלאומי, כל מנהיג לאומי, כל ארגון חשוב. בדומה לריצ’רד ניקסון, ניסיונו הוא בעיקר כפוליטיקאי. לא כאיש מעשה. דווייט אייזנהאואר, שבא למשרה כגנרל מעוטר, היה מנוסה מאוד, אבל בדרך אחרת. ג׳ורג׳ בוש האב היה סגן נשיא, והיה חבר קונגרס, אבל עשה גם תפקידים של ביצוע, משגריר בסין ועד לראש ה־C.I.A. ביל קלינטון היה כמעט חסר ניסיון, מושל של מדינה קטנה. רונלד רייגן היה שחקן קולנוע ומושל של מדינה גדולה. ג׳ימי קרטר היה מושל, כמו גם ג’ורג’ בוש הבן. ברק אובמה היה סנאטור במשך שנתיים. וזה הכל.

ביידן מציג את תוכנית הסיוע הכלכלית למאבק בקורונה בארה"ב (צילום: רויטרס)

האם נשיא מנוסה יותר יהיה גם נשיא טוב יותר? קשה לעשות כאן מבחן סטטיסטי שיש לו תוקף, כי לא היו כל כך הרבה נשיאים, ואת אלה של המאה ה־19, או תחילת המאה ה־20, ספק אם יש טעם לבחון בכלים דומים. אמריקה שלהם הייתה אמריקה אחרת, התפקיד שלהם היה תפקיד אחר. כך או כך, ביידן נכנס מנוסה, מתורגל היטב. הוא יודע איך מפעילים מנוף פוליטי, הוא יודע איך מעבירים תקציב וחוק. זה יתרון, בוודאי בתחילת הדרך, שתהיה גדושה בדיוק בדברים האלה: תקצוב וניהול, צווים וחוקים. 100 ימים של פעילות נמרצת שיש לה שלוש מטרות עיקריות. האחת, להתחיל לטפל במגיפת הקורונה ביתר יעילות. השנייה, לנצל את הטיפול במשבר הקורונה כדי להשיג עוד כמה מטרות ארוכות טווח. השלישית, למחוק את מה שאפשר מהקדנציה הסוערת של דונלד טראמפ. להעלים את צלו הארוך של טראמפ. לפתוח דף חדש.
ביידן יתייצב היום לטקס השבעה מוזר, מדכדך. יהיה קר בוושינגטון, וריק. הרחובות חסומים, אנשי צבא מסתובבים בהם, שומרים על הבתים.

חגיגות לא יהיו. הנשפים ימתינו להזדמנות אחרת. אולי להשבעה של הקדנציה הבאה, אם ביידן, בגיל 82, עוד יהיה מועמד לנשיאות. גם את זה צריך להזכיר: ביידן מנוסה כמו שאף אחד לא היה, אבל גם מבוגר כמו שאף אחד לא היה. להשבעתו היום יבואו שלושה נשיאים לשעבר, קלינטון, בוש ואובמה. שלושתם צעירים ממנו בלא מעט, למרות שכהונתם הסתיימה כבר די מזמן. הנשיא היחיד שהאריך ימים מספיק כדי להיות מבוגר מביידן ביום השבעתו הוא ג׳ימי קרטר בן ה־96. קרטר נכח בכל ההשבעות של כל הנשיאים מאז נבחר הוא עצמו בשנת 1976. זו של ביידן תהיה הראשונה שהוא מחמיץ.

ג'ו ביידן (צילום: SAUL LOEB, GettyImages)ג'ו ביידן (צילום: SAUL LOEB, GettyImages)

כאב הראש האמיתי

על סדר יומו של הנשיא החדש סעיפים כלכליים שאפתניים. בשבוע שעבר פרש את חלקם בנאום מפורט, שהוריד מיד את מדדי הבורסה. ביידן רוצה להוציא, והרבה, ועכשיו. כמעט שני טריליון דולר יש בתוכנית ההמרצה שלו למשק. חלקם יבוזבזו על צ’קים לציבור, מתנה קטנה מהממשל הנכנס. רובם ילכו לתוכניות, שאולי נוגעות לקורונה, ובמקרים רבים לא ממש. הוא רוצה, לדוגמה, לשנות את שיטת הקצבאות לילדים כדי להעלות מעל לקו העוני את השיעור המזעזע של ילדים אמריקאים שנמצאים תחתיו. זו מטרה דמוקרטית ותיקה, שנתקלה בהזדמנות. אם כבר מוציאים כל כך הרבה, אם יש כבר משבר כלכלי, נטפל גם בזה. ביידן יזרים מיליארדים למדינות, לבתי ספר ציבוריים, לעסקים קטנים. הוא יממש בחסות המשבר את סדר היום שמפלגתו מקדמת. יותר מעורבות מדינתית וסיוע לחלשים, מה שמן הסתם יחייב גם יותר מסים על מי שמצבם הכלכלי טוב יותר.

את כל החבילה הזאת יצטרך להעביר לידי המחוקקים, בתקווה שישתפו פעולה. בית הנבחרים יהיה קל יותר, בזכות רוב דמוקרטי סביר. הסנאט יהיה קשה יותר. גם משום שהרוב הדמוקרטי מינימלי, גם משום שבסנאט יש כללי דיון נוקשים יותר, המאפשרים גרירת רגליים וחסימת מהלכים.

אם הסנאטורים יהיו עסוקים במשפט הדחה של טראמפ – מה שעומד על הפרק, ולא ברור כיצד יוכרע – תהיה להם סיבה, או תירוץ, להודיע שהם עסוקים. לגרור רגליים עוד קצת. ביידן יבקש מהם להתחשב בממשל חדש ולתת לו קרדיט. אחרי שש כהונות - כל כהונה בסנאט היא של שש שנים - הוא מכיר את הבית הזה טוב יותר מכל מי שיושב בו כרגע. וגם בעניין הזה יש כללים לא כתובים: סנאטורים מקשיבים לסנאטורים. כלומר, לביידן אמור להיות יתרון יחסי במגעיו עם הבית הזה. גם סגניתו, קמלה האריס, באה מהסנאט. ולסנאט היא חוזרת, כשוברת שוויון במידת הצורך.

הוא ירצה לאותת מיד בראשית הדרך שימיו של טראמפ נגמרו. בזירה הפנימית יעשה זאת גם באמצעים רטוריים, קריאה להתכנסות למרכז, לאחדות, להרגעת הרוחות הסוערות, וגם במהלכים נשיאותיים ממשיים: הוא מתכוון לבטל את האיסור על כניסה מכמה מדינות מוסלמיות, הוא מתכוון להקשות על פינוי כפוי של דיירים שלא שילמו חובות, הוא מתכוון – עצרו את הנשימה – לחייב עטיית מסיכה נגד וירוסים בכל מתקן של הממשל הפדרלי. כלומר, לא בכל ארצות הברית (מה שהוא לא יכול לעשות), אלא בכל מקום שחלה עליו סמכותו באופן מלא.

ביידן ימהר לאותת גם לשאר העולם שעידן טראמפ היה ואיננו. כבר ביום הראשון, כך פורסם, יחזיר את אמריקה להסכם האקלים. זה יהיה מהלך קל. מהלכים אחרים יהיו מסובכים יותר. בתחילת פברואר צריך לקבוע אם וכמה להאריך הסכמי בקרת נשק גרעיני עם רוסיה. ממשל טראמפ ניהל שיחות עם הרוסים, ולא הגיע להסכמות. ממשל ביידן יצטרך לקבוע אם ועד כמה ועל מה להתעקש בשיחות עם פוטין, בין השאר, בגלל שברור הצורך לצרף להסכם גם את סין – שבינתיים מסרבת, או מעכבת. לטווח בינוני וארוך, האתגר הסיני הוא כאב הראש האמיתי במדיניות החוץ, והעובדה שממשל ביידן דוהר להעמקת החוב הלאומי, וכנראה גם לצמצום מערכת הביטחון כדי שיהיה מהיכן לשלם על כל תוכניות הסיוע החדשות, רק תדגיש את מורכבותו של האתגר הזה. אמריקה חייבת לסין כסף רב. אמריקה מנסה לבלום את ההתפשטות הזוחלת של ההשפעה הסינית ברחבי העולם. אמריקה עסוקה בבעיות פנים חמורות, כלכליות וחברתיות. כל זה מצטבר לנקודת פתיחה קשה לנשיא הנכנס.

דונלד טראמפ נפרד (צילום: Al Drago/Gettyimages)דונלד טראמפ נפרד (צילום: Al Drago/Gettyimages)

הוא הממסד

הנה, עוד דרך לנסות ולייצר השוואות על מצבו של ביידן מול זה של נשיאים קודמים. כבר שאלנו אם הוא מנוסה יותר, עכשיו נשאל אם עמדת הפתיחה שלו מורכבת יותר. כמו אובמה והמשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם, ביידן נכנס ברגע של מצוקה כלכלית גדולה. כמו קרטר ושנות ה־70 המדכדכות, הוא נכנס ברגע של שפל בינלאומי. כמו לינדון ג׳ונסון, הוא נכנס ברגע של סערה חברתית. ההיסטוריונית דוריס קרנס גודווין הלכה רחוק יותר, אולי קצת רחוק מדי, והשוותה את מצבו לזה של פרנקלין רוזוולט – שנכנס בשפל הכלכלי הגדול, ושל אייב לינקולן – שנכנס עם פתיחתה של מלחמת אזרחים. ולביידן צריך להוסיף גם מגיפה, מה שלא היה במקרה שלהם.

כמובן, אלה השוואות שיש בהן כדי להדאיג את מי שמביט באמריקה, אך לביידן הן מייצרות הזדמנות. נשיאים גדולים נולדים במשברים גדולים. מהלכים גדולים נולדים באירועים גדולים. לינקולן גייס צבא, ניצח במלחמה ושינה את אמריקה לנצח. רוזוולט גייס את הממשל, טלטל יסודות כלכליים וחברתיים, ושינה את אמריקה לנצח. זה בדיוק מה שהנשיא מקבל בזמן משבר גדול – את הכוח להפעיל את הגוף היחיד שיש לו עוצמה מספקת כדי לטפל במשבר גדול: הממשל. לטראמפ היה קשה לעשות את הדבר הזה, משום שכל מהותו הייתה התנגדות לממשל; התנגדות לממסד. ביידן הוא הממסד. הוא מכיר את תורת ההפעלה שלו. הוא מינה קבינט ששריו ושרותיו מנוסים, גם הם אנשי ממסד. הוא בא לתפקיד עם הרבה תוכניות, ומעט ציוצים. אם יצליח במהלכיו ואם לאו, בארבע השנים הבאות זאת תהיה אמריקה אחרת.