זה היה מהיר ומדויק, תוצאה של ציפייה ארוכת שנים. ב־1 במאי 2011, בשעה 13:25 שעון וושינגטון, נשיא ארצות הברית ברק אובמה נתן אור ירוק להוצאתו לפועל של מבצע חנית נפטון. 26 דקות לאחר מכן המריאו מאפגניסטן ארבעה מסוקי בלאק הוק ועליהם 25 לוחמי יחידת הקומנדו אריות הים שפניהם היו לעבר העיר אבוטאבאד, כ־50 קילומטר צפונית מאסלאמאבאד, בירת פקיסטן.
שעה וחצי אחרי ההמראה המסוקים כבר נחתו מחוץ לבית, וגם התרסקותו של אחד מהם, ללא נפגעים, לא עצרה את הפעולה הכירורגית. אף אחד לא חשב באותו שלב לבטל או לדחות את הביצוע למועד אחר. עברו תשע דקות נוספות עד שאוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור אל־קאעידה, האחראי לפיגוע המחריד במגדלי התאומים בניו יורק, אותר בקומה השלישית של הבניין. ירייה קטלנית מעל לעינו השמאלית סגרה חשבון ארוך ועקוב מדם. בשעה 15:53, שעון ארצות הברית, התקבלה בחדר הסגלגל בבית הלבן הידיעה שאויב האומה חוסל.
"זה אפילו לא היה ברמת מידע שאתה מספק לגדוד בזמן מלחמה, זה היה ברמת הפינצטה", מסביר פרופ' בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור ולשעבר דיקן בית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה. "בית, מיקום, קואורדינאטות, חדרים ומי נמצא בכל אחד מהם. איזה נשקים יש, היכן הפתחים.
כל הנתונים הם תוצר של מודיעין אינטימי שמושג בעבודת נמלים, והדבר השני שחייבים זה עדכניות. לא רק שהמודיעין יהיה טוב, צריך לדעת מה קורה הרגע. אולי הוא בדיוק יצא, אולי דווקא עכשיו הגיעה הכיתה של הבן לביקור. מה עוד שהמבצע לא נערך בסמיכות לארצות הברית, או אפילו לכוחות אמריקאיים. יש שאלה: האם הפקיסטנים ידעו, או האם הם חיפו? שאלות שבעיניי לא פתורות ובהחלט מטרידות".
לקח לאמריקאים כמעט עשר שנים, מ־11 בספטמבר 2001, הפיגוע במגדלי התאומים, לאתר את בן לאדן במקום המסתור. הם ידעו שמותו לא ימגר את טרור האסלאם הקיצוני, אבל הבינו שבקרב מול ארגון ולא מדינה, הלחימה אמורה להיות אחרת וכך גם תוצאותיה.
"חיסול בן לאדן ויותר מאוחר חיסול קאסם סולימאני (מפקד כוח קודס האיראני, 2020 - א"ל) מציגים שינוי באסטרטגיה ובטקטיקה האמריקאית", משוכנע דן מרידור, שהיה השר לענייני מודיעין בזמן חיסול מנהיג אל־קאעידה. "ארצות הברית, במלחמות נגד עיראק ואפגניסטן, הוציאה מיליארדים והפעילה כוחות מסיביים, אבל אם אתה עוצר לרגע את הנשימה ושואל 'האם היא ניצחה?', לא בטוח שתמצא תשובה. לכן פה ישנו שינוי משמעותי. במקום להפעיל צבא גדול, במחיר נוראי של דם וכסף, הפגיעה נקודתית, מדויקת, מבוססת על מודיעין איכותי והפעלת כוחות קטנים ובטח טכנולוגיה מודרנית, זו שאגב אפשרה לאל־קאעידה לפגוע במגדלים".
"הרי הסובייטים הפעילו את הצבא האדום ולא הצליחו במשך עשרות שנים להרוג אמריקאי, ואז בא בן לאדן ובסכום של כמה מיליונים פגע בלב לבה של אמריקה. בן לאדן ואל־קאעידה הציבו אתגר חדש. פעם בצד השני היה צבא גדול, היה מתקיים קרב עד שהיו הורגים ומביאים לכניעה, או להפסקת אש. היום זה ארגון שאין לו גבולות או מחנה צבאי, לכן אתה מחפש דרך אחרת להילחם בו", הוסיף.
עשר השנים שעברו מאז חיסול מנהיג אל־קאעידה קצת השכיחו מי היה הארכי־טרוריסט שהטיל את אימתו על העולם. אל־קאעידה די נדחק מאז לצד, בטח כשדאע"ש מיקד את מרב תשומת הלב, ואישים כמו אבו בכר אל־בגדאדי, שהנהיג את המדינה האסלאמית ונהרג בינתיים, תפס את מקום הנבל.
"ניצב מולנו באותם ימים יריב שהוא סופר־מתוחכם", משוכנע אפרים הלוי, שהיה ראש המוסד בזמן פיגועי ה־11 בספטמבר. "זה כבר לא היה לשים פצצה באיזה מקום ולהרוג מקסימום אנשים. יש פה תכנון, תפיסה אסטרטגית, מטרות אסטרטגיות. זה יריב באיכות אחרת מאשר פגשנו קודם, בטח לא כמו הטרור של יאסר ערפאת, שהוא הרבה יותר פרימיטיבי. יש בין השניים מרחק של שנות דור".
בן לאדן אף פעם לא היה באור הזרקורים כמו ערפאת, הוא גם לא חיפש את קדמת הבמה. הוא נולד במרץ 1957 בסעודיה למשפחה מבוססת, כשאביו מוחמד החזיק בקונצרן בנייה מהגדולים באזור. המשפחה שגדל בה לא הייתה מאוד דתית, אבל היה זה מפגש מכונן עם עבדאללה עזאם, ששינה את התפיסה והכיוון בחייו.
עזאם נולד ב־1941 בכפר סילת אל־חארית'יה, שבצפון השומרון, לא רחוק מג'נין. בסוף שנות ה־60 הצטרף לאחים המוסלמים והיה מהמגורשים מירדן בזמן אירועי ספטמבר השחור. עזאם מצא את עצמו מלמד באוניברסיטה בסעודיה ושם גם פגש את בן לאדן הצעיר.
"הייתה קנאות מוסלמית חזקה באמצע שנות ה־60, שחוסלה ביד ברזל במיוחד על ידי מצרים של גמאל עבד אל־נאצר", מספר פרופ' עמנואל סיון, מחבר הספר "קנאי האסלאם". "בתקופה הזו אנשים ראו את שברי התנועה וחישבו את דרכם מחדש, כשבלט בהם עזאם שאמר 'מוכרחים לקחת את הרעיון לצעדים הרבה יותר נועזים, לצאת אפילו מהעולם האסלאמי ולהשיג אפקט עצום על ידי אלימות'. מבחינה זו החידוש בתפיסה הוא של עזאם והיישום כולו של בן לאדן".
השניים מצאו בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ממש עם הכניסה לשנות ה־80, אפשרות למפגן כוח לאידיאולוגיה שלהם שהבטיחה שאם ארץ מוסלמית מותקפת, חובה על כל המוסלמים לצאת להגנתה. שם החלו לבוא לידי ביטוי שניים מיתרונותיו הגדולים של בן לאדן, התעוזה והכסף, שהביא איתו מהבית.
"הוא היה כריזמטי, דמות מופת לצניעות, ללוחם וחשוב מאוד - היה לו חשבון בנק שמן", מספר ד"ר מיכאל ברק, חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור, במרכז הבינתחומי הרצליה. "הוא מימן הרבה ג'יהאדיסטים, תרם לג'יהאד האפגני, הקים מחנות אימונים כשארצות הברית בהחלט עודדה אז את המגמה. הרי היא תמכה באפגנים, מבלי לדעת שבן לאדן עלול בעתיד להוות איום עליה. אומנם היו אינדיקציות ואמירות אנטי־מערביות מצדו, אבל הם בחרו להתעלם".
ארגון אל־קאעידה הוקם בקיץ 1988. עזאם היה האב הרוחני, בן לאדן עמד בראש, והמטרות היו השלטת השקפת עולמו האסלאמית הקיצונית, יצירת כוח ג'יהאד נגד יהודים ונגד "הצלבנים", כלומר התרבות הנוצרית המערבית, בראשם ארצות הברית, הפלת המשטרים במדינות האסלאמיות שנתפסו ככופרים, בעיקר בגלל קשריהם עם המערב, ובכלל הכוונה הייתה לסלק כל סממן מערבי.
"בן לאדן יזם, הגה ופיקד על הארגון מתחילתו", מסביר יורם שוייצר, ראש תוכנית המחקר לטרור במכון למחקרי ביטחון לאומי. "בהתחלה הם היו קבוצה קטנה, חמישה חבר'ה, אחרי זה 15. היה להם רק רעיון שבו החליטו שישמרו את הכוח שלחם באפגניסטן וסבב את בן לאדן. הם נשבעו לו אמונים, ואני חייב לציין שהוא לא היה דמות מטילת אימה, כמו למשל רספוטין, וזה גם היה סוד כוחו. כולם ידעו שהוא מיליונר, בן למשפחת מיליונרים, שיכול היה לחיות חיים טובים ונעימים והוא בחר להתנדב למלחמה. התנהלות צנועה, לא כפייתית. זה הקנה לו מעמד מיתי, מעבר לאגדות שרצו סביבו עוד לפני ה־11 בספטמבר".
ברית המועצות עזבה את אפגניסטן בפברואר 1989 עם למעלה מ־14 אלף חיילים הרוגים, כשלא מעט הילה נקשרה לראשם של הלוחמים המקומיים, על חלקם בנסיגה. בן לאדן, שתפס לעצמו מקום של כבוד, שב לסעודיה אחרי ההרפתקה האפגנית, אבל מהר מאוד התנגש עם המשטר המקומי. הוא לא היה יכול לסבול את נוכחותם של האמריקאים בארצו, במיוחד אחרי מלחמת המפרץ.
"הוא הראשון שקם כשהאמריקאים נכנסו לסעודיה ולמפרציות ואמר 'אסור שהם יהיו על אדמתנו'", מסביר ד"ר אלי כרמון, חוקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה. "הוא אפילו ניסה לשכנע את המלך שהם יכולים בעצמם לגרש את העיראקים ואת סדאם חוסיין ולא הצליח, אז הפך לאיש אופוזיציה שבעקבות פעולותיו נשללה ממנו האזרחות. בן לאדן עבר לסודן, שלה יש חשיבות גדולה בהתפתחות אל־קאעידה. הוא הקים שם מחנות אימונים, כולל אנשי חיזבאללה וחמאס שהתאמנו שם בשנות ה־90 המוקדמות, ולמעשה הפך את האזור למרכז ייצוא לג'יהאדיזם לאפריקה ולמזרח התיכון".
ב־1993 עלה שמו של אל־קאעידה לכותרות כשרמזי יוסף, כוויתי ממוצא פקיסטני, החנה רכב פורד מסחרי בחניון מגדלי התאומים בניו יורק כשבבגאז' מטען חבלה מאולתר במשקל 600 קילו בתוספות נתרן וציאניד. זה היה הניסיון הראשון למוטט את מגדלי התאומים. בפיגוע נהרגו שישה אנשים.
"ב־1998 בן לאדן כבר הצהיר שהוא נלחם נגד היהודים ונגד ארצות הברית מלחמת דת", מספר ד"ר ברק. "מלחמה נגד הגורמים שכביכול שולטים בעולם ואחראים על הנעת התהליכים במזרח התיכון כשהוא וארגונו ישמשו כחוד החנית".
לא עבר הרבה זמן עד שב־7 באוגוסט 1998 בשעה 10:30 בבוקר, בתזמון מדויק, שתי משאיות תופת התפוצצו ליד שגרירויות ארצות הברית בניירובי שבקניה ובדאר א־סלאם שבטנזניה. 223 הרוגים, כ־4,000 פצועים. ארצות הברית הבינה שאין ברירה והכלילה את בן לאדן ברשימת עשרת הטרוריסטים המבוקשים ביותר.
"אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר הוזמנתי להרצות בבניין המרכזי של ה־FBI בוושינגטון", מספר פרופ' גנור, שבין היתר שימש כיועץ בתחום הלוחמה בטרור למשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. "כשהלכתי במסדרונות, בדרך להרצאה, ראיתי שבצדדים תלויות תמונות טרוריסטים מבוקשים. עצרתי ליד תמונתו של בן לאדן והופיעו שם כל פרטי הזיהוי - גובה, צבע שיער, ואז שמתי לב שכתוב מתחת למקצוע 'לא ידוע'. התחלתי לצחוק, אז מישהו שאל למה אני צוחק, עניתי 'העיסוק שלו מאוד ידוע, הוא טרוריסט במשרה מלאה'. בן לאדן היה איש מקצוע במובן השלילי של המילה. אוכל, נושם וחושב כל הזמן על טרור".
אל־קאעידה פעל עם שלוחות במדינות שונות, תאי טרור, ארגוני טרור בעלי ברית. "דאע"ש, לפני ההקמה, נקראו אל־קאעידה בעיראק, תחת אבו מוסעב א־זרקאווי, שנשבע אמונים לבן לאדן", מספר ד"ר ברק. "בן לאדן בהתחלה אפילו לא הכיר אותו, וזה רק מוכיח את חוזקו ואת ההילה שלה הוא זכה מצד ג'יהאדיסטים".
שלוחת אל־קאעידה בתימן נחשבה למסוכנת ביותר. היא זו שבחודש אוקטובר 2000 שלחה שני מחבלים מתאבדים לעבר המשחתת האמריקאית USS COLE, שבדיוק עגנה בנמל עדן למטרת תדלוק. 15 אנשי צוות אמריקאים נהרגו במתקפה, ואנשי אל־קאעידה לקחו על עצמם את האחריות.
"הוא היה במידה רבה הדמות הפוסקת, אבל חוץ מאסטרטגיה בן לאדן התעסק גם במיקרו־טקטיקה", מספר שוייצר. "הוא היה מעורב בפיגועים במובן של שיבוץ האנשים. הוא קבע את הרכב המתאבדים בקניה ובטנזניה. בפיגועי ה־11 בספטמבר אנחנו יודעים שהוא התעקש שיפגעו בבית הלבן, ואחרי שהסבירו לו שאי אפשר, ביקש שבניין הקונגרס ייפגע. מצד שני, כשהמפקד המבצעי בשטח אמר שזה בלתי אפשרי, הוא התפשר. אנחנו רואים במכתבים ששלח שהתעסק בכל מיני דברים, כולל עצות מיניסטריאליות, כשהיה ברור שמה שייעץ לארגונים הקרובים אליו, זה בגדר הנחיה".
למרות ההבנה של המסוכנות המיידית והברורה של הטרוריסט, אף אחד לא ציפה לרצף הפיגועים המחריד של ה־11 בספטמבר 2001, שגבה את חייהם של 2,977 בני אדם. מהלומה בלתי נתפסת בלב לבה של המעצמה הגדולה בעולם.
"הייתי אז במקרה בירושלים בישיבה אצל ראש הממשלה אריאל שרון", מספר הלוי. "הכניסו לו באמצע הישיבה פתק, והוא שאל אותי 'שמעת שקרה משהו גדול?'. עניתי שאין לי מושג במה מדובר, אז הוא אמר 'לך מהר למשרד ותתחיל לעבוד'. בן לאדן יזם מבצע שאי אפשר היה להעלות על הדעת שבן אנוש מסוגל להוביל. מכה שלא הייתה כדוגמתה. פעם ראשונה שהיה שימוש מבצעי בפיגוע טרור במערכת האינטרנט. הם ניהלו את התקשורת דרך הרשת מתחת לרדאר של כולם".
כחודש אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר ארצות הברית פלשה לאפגניסטן במסגרת "מבצע חירות מתמשכת", שבמהלכו המדינה נכבשה, הופל שלטון הטאליבן, והכוונה הייתה לנקות כמה שיותר את הנהגת אל־קאעידה ופעילותה.
"הארגון נכנס לבעיה", מספר שוייצר. "האמריקאים התחילו להוריד את המפקדים שלהם אחד אחרי השני, עוד לפני שפגעו בבן לאדן. מדיניות סיכול ממוקד יסודית, מבוססת מודיעין, והם תפסו גם לא מעט קודקודים שנכלאו בגואנטנמו. בן לאדן היה מודע לסכנה ונתן הנחיות מפורשות ממקום מחבואו בדאגה לבני משפחתו ולמפקדים שהיו מאוד מוטרדים ממצבם".
את בן לאדן האמריקאים לא מצאו. בדצמבר 2001 היה מידע שלפיו הוא מתחבא בטורה בורה, קומפלקס של מערות במזרח אפגניסטן, אבל גם אחרי חיפושים קדחתניים וקרב ארוך לא הצליחו לאתרו.
בן לאדן הבין שכל שימוש שלו באמצעי טכנולוגי, כמו מחשב או טלפון נייד, יסייע לאמריקאים לעלות בקלות על עקבותיו, לכן הוא השתמש בשליחים מצוידים במסרים ממקום מחבואו כדי להמשיך להפעיל את הארגון, ובעמדה הקדמית התייצב יד ימינו איימן א־זוואהירי. רק שמהאחוזה הממודרת בפקיסטן היה קשה לשלוט בשלוחות השונות. "א־זרקאווי ניהל משא ומתן במשך שנה עם בן לאדן וא־זוואהירי בדרישה להתמנות רשמית כאמיר של אל־קאעידה בעיראק", מספר ד"ר כרמון.
"לבן לאדן וא־זוואהירי היו תנאים, מאחר שעשרות אנשי אל־קאעידה, כולל בני משפחתו של בן לאדן, היו באיראן. הם דרשו מא־זרקאווי לא לקחת את השיעים כמטרה מרכזית לפעילותו. בסופו של דבר, לבן לאדן לא הייתה ברירה, כי לא היה מנהיג במעמדו של א־זרקאווי והוא מינה אותו. למחרת א־זרקאווי הוציא הודעה מצולמת ואמר 'אני אחראי מטעם אל־קאעידה על ירדן, סוריה, לבנון, עיראק ופלסטין'".
למה באמת פלסטין וישראל נעדרו מהתוכניות המבצעיות של בן לאדן?
"קראתי את מסמכי בן לאדן, ופלסטין מבחינתו הייתה בעדיפות רביעית, אפילו הייתה עליו ביקורת, למה הוא לא נותן לה קדימות. מבחינתו הכי חשוב היה להילחם בהשפעה האמריקאית במפרץ ובאפריקה, והוא לא חשב שפלסטין היא באותו סדר גודל. דווקא אחרי שהאמריקאים החלו להיכנס בארגון ופגעו בו, אז אתה רואה שב־2002 באה סדרת פיגועים והיהודים הפכו למטרה. פיגוע בבית הכנסת בג'רבה בתוניסיה, אחרי זה בבית המלון במומבסה, הם גם ניסו באותה הזדמנות להפיל מטוס של חברת ארקיע. למה זה הופך לנושא מרכזי של אל־קאעידה? זה היה באמצע הצלחת חמאס, בפיגועי ההתאבדות. הם רצו, במידה מסוימת, להתחרות איתם".
היו כבר לא מעט שהספידו את אל־קאעידה, אמרו שזה סופו, אבל אז, בדצמבר 2010, החל בתוניסיה והתפשט למדינות ערביות אחרות "האביב הערבי". בוצעו הפיכות במצרים, בתימן, מלחמת אזרחים התחוללה בסוריה.
הרי המטרה, אולי העיקרית, של אל־קאעידה, הייתה הפלת המשטרים המקומיים שנחשבו מבחינתו לכופרים, והנה באו אחרים ועשו עבורו את העבודה. "'האביב הערבי' היה מתנה מבחינת אל־קאעידה", משוכנע ד"ר ברק. "ברגע שאין שלטון מרכזי ונפלו המשטרים השנואים עליהם, נפתחה דלת רחבה לחיזוק התשתיות והקמת שלוחות חדשות באותם מקומות נעדרי משילות. תראה מה שקורה עד היום במאלי. שם זו קטסטרופה, אל־קאעידה נחשב לכוח רציני הודות לבריתות שנכרתו עם ג'יהאדיסטים אחרים".
רק שבן לאדן לא זכה לראות את תוצאות האביב הערבי. כחצי שנה אחרי שפרץ, האמריקאים עלו על עקבותיו, והוא חוסל באותה פעולת קומנדו נועזת בפקיסטן. "יש שני רכיבים שהם פרובלמטיים בפעולת סיכול כזו - האפקטיביות שלה והמוסריות", אומר פרופ' גנור. "האם החיסול אפקטיבי? יש כאלה שיגידו שסיכול מייצר את מה שאנחנו מכנים בספרות המקצועית 'אפקט הבומרנג'. אתה מעלה את המוטיבציה של הטרוריסטים לנקמה. ראינו את זה עם 'המהנדס' יחיא עיאש, שאחרי חיסולו היו מספר פיגועי התאבדות כנקמה ברורה, או אם תרצה חיסול מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי ב־1992, שבתוך זמן קצר אירע פיגוע גדול בשגרירות ישראל בארגנטינה, פיגוע שכנראה לא היה מבוצע אלמלא החיסול".
"אגב", הוא הוסיף, "עולה עוד שאלה בתוך שאלת האפקטיביות, 'מי יהיה היורש?'. אין ספק שחיסול מוסאווי, מוצדק ככל שיהיה, הביא ליורש הרבה יותר מסוכן ומיומן, וזה חסן נסראללה. אלה שאלות שכנראה נידונו על ידי האמריקאים לפני חיסול בן לאדן. בדיעבד, בראייה רטרוספקטיבית, אנחנו רואים שלא היו פיגועי נקמה, כי כנראה שחיסול בן לאדן בוצע בנקודת שפל של הארגון. אל־קאעידה רצה לבצע פיגועים ולא היה מסוגל עוד לפני מות מנהיגו, אז על אחת כמה וכמה אחריו. אנחנו גם רואים שא־זוואהירי, יורשו, לא ממש נכנס לנעליו. לכן התשובה הייתה שהחיסול היה אפקטיבי".
עולות גם שאלות של מוסר?
"טענת נגד אומרת שמדובר בעונש מוות, ועונש כזה צריך לתת בבית המשפט ולא בהחלטת מנהיג. תשובת הנגד היא שזה לא עונש מוות, אלא פעולה מבצעית שנועדה לסכל פיגועים עתידיים ולא להעניש על מה שנעשה. אני לא חושב שהאמריקאים כל כך מתחבטים בשאלות המוסריות האלה".
ארגון אל־קאעידה לא התאושש ממותו של בן לאדן. א־זוואהירי, היורש, התגלה כחסר כריזמה, רחוק מאוד מהמגנטיות שהייתה לבן לאדן, מה שיצר ריק שאליו נכנסה שלוחת אל־קאעידה בעיראק עם מנהיגה אבו בכר אל־בגדאדי.
דאע"ש, המדינה האסלאמית, שונה במהותו מאל־קאעידה. אם ארגונו של בן לאדן מאמין בגיוס שלוחות במדינות שונות, דאע"ש מאמין בטריטוריה, בכיבוש שטחים. "דאע"ש, גם בפרסומיו, ממשיך לומר שבן לאדן היה דמות הרואית שדבקה בג'יהאד הטהור, אבל היום, לטענתו, מה שקורה תחת שלטון א־זוואהירי זה בכלל לא אותו ג'יהאד", מסביר ד"ר ברק. "דאע"ש רתם את דמות בן לאדן כדי לנגח את ההנהגה הנוכחית של אל־קאעידה, שכביכול סטתה מהדרך ומוכנה לשתף פעולה אפילו עם הטאליבן באפגניסטן, שנמצאים במשא ומתן עם ארצות הברית, ולכן זו כפירה. דאע"ש פונה לתומכי אל־קאעידה ואומר 'היום אתם נלחמים תחת הנהגה מושחתת שלא מעוניינת לקדם ג'יהאד'. הם משתמשים בבן לאדן כחלק מפולמוס דתי ותחרות שהם מנהלים עם אל־קאעידה".
רק שגם שיאו של דאע"ש כנראה נמצא מאחוריו. הוא איבד את מרבית כוחו וגם אל־בגדאדי מצא את מותו באוקטובר 2019 באידליב שבסוריה, שם חיילי כוח דלתא האמריקאים חיסלו אותו. דווקא א־זוואהירי, מנהיגה חסר הכריזמה של אל־קאעידה, עדיין בחיים, למרות פרס בסך 25 מיליון דולר שמוצב על ראשו כבר שנים. אף שהארגון לא הוציא פיגועי ענק במערב בשנים האחרונות, הוא עדיין חי ובועט במיוחד ביבשת אפריקה.
"אחרי ההתנקשות בבן לאדן, א־זוואהירי חישב מסלול מחדש וכחלק משיקום כוחו הוא נקט במדיניות יותר פשרנית כלפי ארגוני ג'יהאד אחרים, כי היה מעוניין לחזק את הבסיס", מספר ד"ר ברק. "ב־2013 הוא הוציא מסמך מכונן שנקרא 'קווים כלליים לג'יהאד', מעין קוד לחברי אל־קאעידה המדריך איך להתנהל כלפי האחר, וזה יכול להיות פלגי ג'יהאד שגם הם נלחמים נגד השלטון המרכזי ולא מזוהים עם מטרות אל־קאעידה".
"א־זוואהירי אמר 'אין לנו בעיה, אנחנו מוכנים לשתף פעולה, מאחר שיש אויב משותף'. פעם אל־קאעידה היה אומר 'או שאתה איתנו, או שלא'. א־זוואהירי מנסה להראות פנים מחייכות לשחקנים אחרים במרחב כדי להרחיב את התמיכה בו. הוא אפילו מפלרטט עם האחים המוסלמים, שזה משהו שלא היה בעבר. באותו מסמך נכתב 'אל תפגעו בשיעים ולא בנוצרים, אלא אם כן הם נושאים נשק ונלחמים בכם'. א־זוואהירי, אחרי בן לאדן, מנסה להיות ממוקד מטרה ולא ליצור אנטגוניזם אצל קבוצות אחרות, כשהמטרה המרכזית היא הפלת המשטר המקומי, 'האויב הקרוב', בעגה שלהם. בתקופת בן לאדן הייתה התמקדות גם באויב הרחוק".
רחוק?
"ארצות הברית, ישראל, המערב. הרי אנחנו כבר לא רואים פיגועים גדולים כמו פעם, אבל זה לא אומר שהם לא ממשיכים לנסות עם פיגועי זאב בודד במערב. אתה רואה את זה בתעמולת אל־קאעידה בפלטפורמות השונות, כי הם יודעים שמוסלמים שחיים במערב מכירים את השפה, התרבות, המקום. אין להם בעיה להיטמע והם יכולים להוציא פיגוע התאבדות, או פעולת ירי. א־זוואהירי הצליח במידה מסוימת לחזק את הארגון באזורים מסוימים, אבל לא בכולם".
בשנים האחרונות נראית רוחו של בן לאדן אצל אלפי המתנדבים שעזבו את ביתם ויצאו להילחם לצד דאע"ש במלחמת האזרחים בסוריה. "נכון שיכולת הפעולה של הארגון, בזמן מותו, הייתה מצומצמת, אבל הוא עדיין השאיר מורשת חיה בדמות שני מגדלים שקרסו, מורשת שצעירים מתחנכים עליה", מסביר פרופ' עמנואל סיון. "ארץ קטנה כמו תוניסיה, שקיבלה אלמנטים של דמוקרטיזציה, מגיעים ממנה יותר מ־3,000 מתנדבים לדאע"ש. המורשת היא זיכרון אצל חלק מהאנשים שאומרים 'ננסה לעשות כמוהו', הם רק לא מסוגלים".
אף אחד בממשל האמריקאי לא חשב שהטרור המוסלמי הרדיקלי ייעלם עם מותו של בן לאדן. המנגנון הזה יודע לנפק כל פעם מנהיג חדש.
"טרור מודרני הוא סוג של לוחמה פסיכולוגית", מסביר פרופ' גנור. "טרוריסטים יכולים לנצח או להפסיד לא על ידי כמות הפיגועים שהם מבצעים, ולא לפי כמות האנשים שהם הורגים. כל הדברים האלה הם אמצעי כדי להשיג מטרה גדולה יותר והיא פחד, ערעור הביטחון האישי והלאומי. תיאורטית אתה יכול להיות במצב שאתה סובל מטרור, אבל כשהציבור שלך בעל חוסן, אז לא תפסיד וההפך, אתה יכול להיפגע מפיגוע קשה אחד והכלכלה תקרוס והתיירות תקרוס והביטחון העצמי והבורסה, ואז הטרוריסטים בעצם ניצחו. בשיקולי לוחמה בטרור ישנה הבנה שזו מלחמה מורלית ופסיכולוגית. חיסול בן לאדן היה גם בבחינת להראות לציבור 'אתם יכולים לחזור לחיים נורמטיביים, ראש המפלצת רוצץ'. זה כמובן לווה בהערת אזהרה, כי המפלצת הזו יודעת לגדל ראשים חדשים".
מבצע החיסול מלפני עשור נחשב כהצלחה?
"האמריקאים צריכים להיות מאוד מרוצים מהתוצאה. לא חושב שמישהו השלה את עצמו שזה ימגר את הטרור. אל־קאעידה באותו זמן כבר היה במדרון אחורי, לא הצליח להתאושש ממכות שקיבל, והחיסול תרם לדרדר אותו עוד יותר. נכון שאל הוואקום והאנרגיה השלילית נכנס דאע"ש, ואגב כעת הוא באותה סיטואציה, משום שגם הוא במדרון אחורי מעל לשנתיים. הפך מארגון טרור היברידי, ששולט על טריטוריה, לארגון טרור קלאסי ולא מצליח להתאושש. השאלה שכל המומחים וחבריי שואלים: מה יקרה עם המוטיבציות והאנרגיות? אף אחד לא חושב שהאסלאם, הרדיקלי, הטרוריסטי נגמר. הוא ימצא לעצמו טריטוריות חדשות, או פעילים בכירים וארגונים חדשים כדי להמשיך לפעול דרכם".