בפתחה של ועידת האקלים בגלזגו, פעילים, דיפלומטים ועיתונאים כמוני בוודאי שאלו את עצמם אם מי שאינו מסוגל לארגן ועידה בינלאומית גדולה ורבת משתתפים - מסוגל להציל את העולם? את התשובה נדע כנראה רק בעתיד. עם זאת, יש לציין שכותב שורות אלה כבר סיקר מלחמות, חדר לשטחי אויב, שהה באזורי אסון, נלחם לעתים על חייו, אבל מעולם לא עבר חוויה משונה כמו זו שעבר בגלזגו.

זה החל באווירת המתח והפחד שיצרו מארגני הוועידה: אלה הזהירו בפתיחת הוועידה כי גם הטפסים והמסמכים הרבים שמילאו המשתתפים וגם בדיקות הקורונה שעברו - כלל אינם מבטיחים כניסה ל"מתחם הירוק" של הוועידה, שייתכן שיגיע לקיבולת מלאה. זה גרם לי להרהר איך מי שאינו יכול לחשב שטח ביחס למספר המשתתפים המוזמן, יוכל לעשות חישובים קצת יותר מסובכים של התחממות ופליטת גזי חממה.

רבבות המשתתפים בוועידה, שסירבו לוותר על הסיכוי שלהם להציל את העולם, התייצבו בגבורה בקור ובגשם ונדחקו סביב הגדרות של מתחם הוועידה. פרט לראשי המדינות שזכו בכניסה משלהם, הוענק לממתינים בתורים האינסופיים טיפול אסרטיבי למדי מצד צוותי האבטחה שגויסו, כנראה, משמירה על משחקי כדורגל.

מי שכבר הצליח לעבור את הגדר הראשונה, נתקל בכניסה נוספת שאליה הופנו כל הממתינים, שם המתינו שוב בתור מבולגן, אינסופי ונטול ריחוק חברתי, שהעמידה בו נמשכה לפעמים שעות. כל זה הפך את המאמצים ליצירת ריחוק, שבאמצעותם הצדיק האו"ם את המחדל באיגרת ההתנצלות שלו למשתתפים, לבדיחה של ממש. ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון הצליח להפיח בנו רוח צ’רצ’ילית כשהפך את הקשיים הארגוניים למעשה הקרבה בקנה מידה של הפינוי בדנקרק, והזהיר כי "עכשיו דקה לפני חצות בשעון האפוקליפסה, וילדינו לא יסלחו לנו אם ניכשל".

אבל היה גם היבט חיובי למהומה. מבחינת אנשי התקשורת לפחות, היא אפשרה גישה ישירה לראשי המדינות והבכירים שהסתובבו בשטח ולפעמים הלכו לאיבוד במרחב כשיצאו ממשרדי המשלחות או מאולם הקייטרינג האקסקלוסיבי שלהם מאחורי הבמה המרכזית. כך יכולתי, למשל, להיות נוכח רגע לאחר הפגישה הראשונה פנים מול פנים של נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש הממשלה נפתלי בנט. מקרון לחץ את ידי בחום ואמר לי שהפגישה הייתה מוצלחת, והכל יהיה בסדר. העברתי הערכה זו לבנט, שנסחף בזרם אחר, וזכיתי בתודתו.

כך יכולתי גם לפנות לראש ממשלת לבנון נג’יב מיקטאי, רגע לפני שנחיל כתבים יפנים רצו אחוזי תזזית אחרי ראש ממשלתם וכמעט העיפו אותו הצדה. מיקאטי, איש חסון למדי, גם אם לא צעיר כבר, התיישר מיד. "האם יש סכנה להידרדרות אלימה עם ישראל?", הספקתי לשאול אותו, והוא ענה שבמצב הנוכחי הכל אפשרי, וזו סיבה נוספת לשיחות הדחופות עם גורמים שיכולים לסייע למדינה, כמו צרפת, וגם הקהילה היהודית. יותר כבר לא יכולתי לשמוע מראש ממשלת לבנון, כי משלחת אפריקאית, עטורת מדים נוצצים, דחקה אותנו איש לשוליו.


מפגינים בזמן ועידת האקלים (צילום: gettyimages)מפגינים בזמן ועידת האקלים (צילום: gettyimages)


ההיבט הפסיכולוגי

נשיא סרביה אלכסנדר ווצ’יץ’ אמר בשיחה ראשונה עם כתב ישראלי שהיחסים הטובים עם ישראל יימשכו למרות התחושה הקשה אחרי ההכרה בקוסובו. "מה הייתם אומרים לו הכרנו בפלסטינים? אבל אנחנו פשוט אוהבים יהודים", הוא הסביר.

יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רפאל גרוסי, אמר שיש לדחוף לשימוש באנרגיה גרעינית, גם אם פעילי איכות הסביבה המסורתיים נרתעים מכך. הוא תולה תקוות בדור הצעיר שהוא, לדעתו, נטול תסביכים. בינתיים הוועידה מיהרה להודיע בתרועה על הסכמים שכבר נחתמו בין כמה מדינות כמו על שמירת היערות או הגבלת פליטות גז המתאן.

כששככה קצת המהומה מחוץ למתחם הירוק, נכנס אליו איש מבוגר, שהתקשה למצוא לעצמו מקום. זה היה לורן פביוס, היום נשיא מועצת החוקה הצרפתית, אבל לפני שש שנים, בוועידת האקלים האופורית בפריז, בתפקידו כשר החוץ, הוא היה האיש שדפק בפטיש על השולחן כדי להודיע על אימוץ ההחלטות ההיסטוריות שאותן באו, כידוע, להציל בגלזגו.

פביוס אמר שמצא כאן אווירה אופטימית יותר מאשר לפני כמה שבועות, וההיבט הפסיכולוגי תמיד חשוב. אבל, לדבריו, "הוועידה הזאת תישפט על פי שלושה דברים. ראשית, ספר הכללים, המטרות והרגולציה. זה מזעזע שאחרי שש שנים אין עליו עדיין הסכמה. השני, המימון, שהינו מסובך יותר, אבל חייבים לכבדו. ולבסוף, האמביציה, השאיפות. יש לאמץ את היעד של התחממות של מעלה וחצי - אם לא יעד שאפתני יותר, אז בכל מקרה לא פחות. אי אפשר לסחוב זאת עד לוועידה הבאה".