הנה סיפור קטן על מאחורי הקלעים של הראיון הזה. כשהגיע החומר למערכת, חשבנו לקיים אותו אי שם בסוף חודש ינואר, לקראת יום השואה הבינלאומי. אבל מכיוון שחלק גדול מהזכאים - בעיקר אלה שזכאים לפיצוי ניכר, שיכול להגיע גם לעשרות אלפי יורו - נדרשים להוכיח שנולדו לפני 1928, כלומר בני 94 ומעלה, החלטנו להקדים את הפרסום: אפילו אם קשיש אחד יזכה לסיים את חייו ברווחה מסוימת בעקבות המידע, דיינו.

ועכשיו לעובדות: בשבוע שעבר פרסם המשרד לשוויון חברתי בשורה שעשויה לסייע לניצולי שואה יוצאי בוקרשט שברומניה ולבני משפחותיהם. לאחר מגעים אינטנסיביים שקיים המשרד בראשות השרה מירב כהן, בשיתוף משרד החוץ, עם ממשלת גרמניה, הוכרה בפעם הראשונה העיר בוקרשט כ"גטו פתוח" בידי משרד האוצר הגרמני.

משמעות ההחלטה היא שגם יוצאי בוקרשט וצאצאיהם רשאים לקבל פיצויים כספיים, הטבות וקצבאות שונות, בסכום ממוצע של עד 11,600 שקל (לפי מצבם הסוציאלי). סך כל הפיצויים מטעמה של ממשלת גרמניה יעמוד על 600 מיליון שקל.

לפי נתוני המשרד לשוויון חברתי, בישראל חיים יותר מ־3,000 ניצולי שואה ילידי בוקרשט, מתוכם כ־1,200 ניצולים שעלו ארצה לאחר 1 באוקטובר 1953 (התנאי לקבלת קצבה חודשית מממשלת גרמניה) ועוד 2,000 אלמנים, אלמנות ויורשים. ההכרה בבוקרשט כגטו פתוח מאפשרת לאלפי ניצולי שואה, שעד כה לא זכו לקבל פיצויים אף שנרדפו במהלך מלחמת העולם השנייה על שום יהדותם, לקבל פיצויים חודשיים מקרן של ועדת התביעות או לחלופין פיצויים חודשיים לפי חוק ההטבות מהרשות לזכויות ניצולי השואה בישראל.

יון אנטונסקו (משמאל) (צילום: Getty images)
יון אנטונסקו (משמאל) (צילום: Getty images)

לא הכירו ברומנים

"זה לא קרה פתאום", מסביר עו"ד דוד ידיד, ששימש בעבר כראש הוועדה לזכויות ניצולי השואה בלשכת עורכי הדין ובעל משרד עורכי דין שעוסק בעשורים האחרונים במימוש זכויות לבני הגיל השלישי, בדגש על זכויות ניצולי שואה, נזיקין וביטוח. "בכל שנה מתקיים דיון בין ממשלת גרמניה לוועדת התביעות. זהו גוף שמורכב מנציגי הממשלה, הסוכנות היהודית ו־50 ארגונים שונים. מדי שנה הם מנהלים דיון שחוזר על עצמו, ובמהלכו ממשלת גרמניה מכירה באזורים נוספים לתביעות הפיצויים", הוא מסביר. ואכן, הדיונים הקדחתניים התקיימו במשך שנה שלמה, עד שנפלה ההכרעה.

"אני זוכר שלפני עשור ויותר כלל לא הכירו ביוצאי רומניה. היו טענות רבות של גורמים שלטוניים כאלה ואחרים שלא הייתה שואה ברומניה, אלא רק בחבל טרנסניסטריה (היום נמצא בתחומי מולדובה. החבל הכריז על עצמאות ב־1991, אך זאת אינה מוכרת בידי האו"ם - ט"ל). כל יתר הערים הרומניות, ועל אחת כמה וכמה עיר הבירה בוקרשט, היו מחוץ לתחום. זאת, אף שידוע על מאות אלפים מיהודי רומניה שנספו וסבלו מכל מיני דברים בשנות המלחמה. עבור הדור הצעיר של היום ייתכן שההכרזה מפתיעה, ואולי העניין נראה להם כמובן מאליו, אבל זה לחלוטין לא". ההכרה בעיר בוקרשט כגטו פתוח, מצרפת אותה ליותר מ־35 ערים ברומניה שהוכרו כגטאות פתוחים מאז שנת 2019.

הגטו הפתוח התנהל בעיר הבירה הרומנית ללא גדרות וגבולות, ברוב המקרים בשכונות שבהן התגורר רוב יהודי. התושבים היהודים בגטו הפתוח הונחו להגיע בבוקר לעבודות שונות אצל הגרמנים ולחזור לבתיהם עם רדת הערב. יהודים שביקשו לעזוב את הגטו הפתוח נאלצו לקבל לשם כך רישיונות מיוחדים. קצבת הזקנה הניתנת בידי הביטוח הלאומי הגרמני לניצולי השואה מיועדת גם לאנשים שעבדו לא תחת כפייה במהלך השהות בגטו, בעבודות מטבח, ניקיון, אדמיניסטרציה, עבודה במפעלים, העברת חבילות, טיפול בילדים ובקשישים וכדומה.

דוד ידיד (צילום: אינטרפוטו)
דוד ידיד (צילום: אינטרפוטו)

יש ודאי אנשים רבים שמגיע להם כסף, רובם צאצאים של ניצולים מבוקרשט. איך אפשר לבדוק זאת?
"קודם כל יש לנו רשימה של אנשים שטיפלנו בהם בעשרות השנים האחרונות בעניינים שונים שקשורים לשילומים או לתביעות כאלה ואחרות, ואנחנו פונים אליהם כרגע מיוזמתנו. יש הרבה ניצולים או בני משפחה של ניצולים לא מאזור בוקרשט שעדיין לא מודעים לכך שגם להם מגיעים פיצויים, וגם את זה כדאי מאוד לבדוק. היתרון אצל יוצאי רומניה הוא שהם מאוגדים בכל מיני אגודות, ואני בהחלט צופה עלייה בפניות בשבועות הקרובים. אנחנו מעריכים שנוסף ל־1,200 הניצולים, ועם הצאצאים, יש כמעט 5,000 איש הזכאים לפיצויים".

באילו סכומים מדובר?
"מי שיוכר כזכאי לקצבה זו, יקבל גם מענק חד־פעמי כפיצוי רטרואקטיבי, שיכול להגיע גם לסכומים של 400 אלף שקל לשורד. אם האדם נולד אחרי שנת 1928, הוא זכאי לסכום חד־פעמי של 2,500 יורו. יש מקרים של תביעות שיכולות להגיע לסכומים של 85,000 יורו לאדם".

מי למעשה זכאי, והאם תהליך קבלת הקצבאות ליורשים בלבד הוא אפשרי?
"בהחלט אפשרי, גם אנשים שהוריהם נפטרו, ובלבד שנפטרו אחרי שנת 2002, יכולים להגיש תביעה לסכום חד־פעמי שיתקבל עבור עבודה בגטאות. הסיפור עם שנת 2002 הוא עניין משפטי שקשור להחלטת ממשלת גרמניה, אבל חשוב לדעת שיש קושי נוסף, והוא הקושי הראייתי. בשעה שאדם שהוא עדיין חי יכול להעיד ממקור ראשון על עבודתו בגטו, לעתים יהיה לצאצאים קשה להוכיח זאת אם אין עדים חיים או מסמכים ועדויות שמוכיחים זאת. הדור הזה, ואת ודאי יודעת, לא נהג לדבר הרבה, ובטח לא על הדברים הללו. לכן אני ממליץ לא לפנות לבד, אלא להיעזר בצוות משפטי שיודע להוכיח ולהגיע למקורות שאפשר להסתמך עליהם".

ידיד מסביר שהסיכון בפנייה עצמאית יכול לגרור חוסר הבנה של מה שנחוץ, בדיקה מוטעית של הנושאים הנדרשים, וכמובן - מחסור בהוכחות, מה שעלול לגרור הפסד כספי גדול. אם הניצול בחיים, מי שעוסק בכך יודע בדיוק כיצד לדובב אותו בצורה נכונה כדי לקבל את המידע המדויק והנחוץ.

"בשנות ה־50 הגיעו די הרבה אנשים יוצאי רומניה להגיש תביעות. בגלל חוסר ההכרה בגטאות, מי שבזמנו היה לו טלאי צהוב קיבל כ־2,500 מארק כסכום בודד - וקטן מאוד יש לומר. אולם בתביעות הללו, שהוגשו לפני 50 שנה, אנשים סיפרו סיפורים שיכולים לשמש כהוכחות כיום. לפעמים אנחנו מצליחים למצוא אח חי או בן דוד שזוכר. זה בדיוק כמו תביעה לביטוח לאומי כדי לקבל קצבה". אלמן או אלמנה של ניצול שואה מנוח שתנאי הזכאות לקבלת קצבה מתקיימים לגביו, זכאי גם הוא להגיש תביעה לקצבת שארים לביטוח הלאומי הגרמני לפי מבחן הכנסה.

עד כמה הביורוקרטיה מסובכת וכמה זמן עשוי תהליך כזה לארוך?
"אורכו של התהליך תלוי מאוד בנסיבות התיק של כל מקרה ומקרה. חשוב מאוד לזכור שזה לא כמו כספומט, וגם אם מגיעה קצבה, צריך לעבור תהליך מסוים. מניסיון, התהליך עשוי לקחת בין מספר חודשים לשנה שלמה, לפעמים זה קורה גם אחרי חצי שנה, אבל אין לדעת מראש".
ברומניה נרצחו כ־120,000 יהודים. בסך הכול נרצחו באזורים בשליטת רומניה, תחת הדיקטטורה של יון אנטונסקו, 380,000 עד 400,000 יהודים, כולל יהודי טרנסניסטריה.

"אין ספק שההחלטה היא הישג ראוי לציון", מוסיף ידיד. "אנחנו שמחים שהמדינה לחצה על ממשלת גרמניה להכיר בניצולי השואה הרבים מבוקרשט. חשוב להבין שכמעט חצי מיהודי רומניה שהגיעו ארצה בעלייה הגדולה הם יוצאי בוקרשט, זו הייתה אחת העליות הגדולות, של קרוב לחצי מיליון איש. והנה הצליחו להביא להישג הזה, אבל זה רק במאקרו. עכשיו העבודה האמיתית היא לאתר את כל הזכאים ולהביא את כולם למיצוי זכויותיהם. עם הפרסום כבר קיבלנו פניות והתחלנו לאתר משפחות של ניצולים אבל ברור לנו שיש הרבה יותר".

למה לדעתך לקח זמן רב כל כך?
"אני מניח שממשלת גרמניה עובדת לפי תקציב גם במקרים הללו. יש להם גם את בעיית הפליטים וגם תקציבים מסוימים מאוד, שהם מתאימים לפי סדרי הגודל. לפני שנתיים הייתה הכרה ב־20 מקומות נוספים, בשנה שעברה הכירו בעוד 15 אזורים, ואני מניח שמגיע לעוד אנשים רבים לקבל הכרה וקצבאות. היה לנו כאנשי מקצוע ברור מאוד למה התעכבו כל כך הרבה עם בוקרשט, מכיוון שזה מקום גדול ומדובר בסכומים גבוהים מאוד מהרגיל. יש פה היבט כלכלי מובהק מאוד".