ברט ב"המלאך הכחול". לולה משליכה את תחתוניה על קרחתו של הר פרופסור ראת. חושפת רגליים. מתריסה לעברו: “מוצאת חן בעיניך?". התום שלה ממזרי, האגביות סקסית, האדישות מסחררת. לעיני תלמידיו המסתתרים, היא מצווה עליו לאחוז בערכת האיפור שלה, נושפת באבקה שבתוכה ומלבינה את פניו ברבים. זוהי הראשונה בסדרת ההתעללויות שתביא את המורה המכובד אל קצו.

רחוב אפלולי ב"משפטי נירנברג". מבית המרזח עולה השיר “לילי מרלן" בגרמנית. “הכתיבה נפלאה, עצובה מאוד, החייל יודע שהוא עומד לאבד את נערתו", אומרת פראו ברטהולט (מרלן דיטריך), אלמנת קצין נאצי שהוצא להורג. “הלוואי והייתי מבין גרמנית", משיב לה השופט האמריקאי הייווד (ספנסר טרייסי).

פראו ברטהולט: “אני הבת של קצין גרמני, אתה מבין מה הפירוש של זה?".

השופט הייווד: “חושש שאיני מבין".

פראו ברטהולט: “הפירוש הוא שלימדו אותי משמעת, שלימדו אותי לשלוט ברעב, שלימדו אותי לשלוט ברגשות".

שתי סצינות של מרלן דיטריך. הראשונה מהסרט שיהפוך את חייה, ויזניק אותה לפסגה עולמית, האחרת מהסרט שתעשה בדמדומי הקריירה שלה, בשעת חשבון הנפש. שתיהן ממסגרות את אישיותה, המתח ביניהן הוא שמגדיר את הפרסונה שהייתה, שמפרש את קורותיה.

רודלף זיבר ומרלן דיטריך (צילום: John Phillips.GettyImages)רודלף זיבר ומרלן דיטריך (צילום: John Phillips.GettyImages)

מריה מגדלנה “מרלנה" (MARLENE) דיטריך נולדה לפני 120 שנה בברלין, במחוזותיה של לולה מ"המלאך הכחול". כמותה הייתה אינדיווידואליסטית, עצמאית ומשוחררת. לעתים עלתה ללא תחתונים על בימת הקברט, מה שגרם לצופיה לרכון קדימה, להדק מונוקל אל עין חשקנית ולשוב בלילה הבא.

כפראו ברטהולט ב"משפטי נירנברג", הייתה גם היא בת לקצין פרוסי. לודוויג דיטריך אומנם נפטר כשהייתה בת 6 - מהתקף לב או מעגבת - אך רוחו החמורה המשיכה לנשוב בין הקירות ועיצבה לבנותיו את עולמן: המשמעת העצמית, החובה, חשובות מהרגשות. אבל מחוץ לבית השקול בעבע עולם כאוטי. ברפובליקת ויימאר המופקרת, מאבק ההישרדות היה אלים. מוצרי מכולת עלו מיליארדים, המחירים זינקו כמה פעמים ביום, בנקים פשטו רגל, והאבטלה הרקיעה.

במקביל, קבוצות חיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה הריצו את אגדת ה"סכין בגב האומה": בוגדים מבית לא נתנו לצבא לנצח. ברלין חיה על הקצה וכמו לולה, התנהלה ללא גבולות. זאת הייתה העיר שבה קרו הדברים המרתקים, שלא לומר המטורפים. התיאטרון, השירה והספרות האירופית אומנם פרחו בה, אך לצדם בעבעו קברטים זימתיים ומועדונים הדוניסטיים. ימים מתעתעים הובילו אל לילות פורקן אצל לולה ובנות דמותה.

“האם לוויימאר במהותה הייתה השפעה על דיטריך?", אני שואל את פרופ' אברהם עוז, חוקר תיאטרון, מחזאי ובמאי. “היא הייתה אנטי נאצית", הוא משיב, “ולזה יש קשר להתבגרות שלה בתוך ויימאר".

איך בדיוק?
“כשסביבך חבורת אינטלקטואלים יהודים כאריך קסטנר (סופר ומשורר), מקס ריינהארדט (במאי, שחקן תיאטרון ומנהל תיאטראות), קורט טוכולסקי (עיתונאי וסופר) וארווין פיסקטור (במאי, שותפו של ברכט), הם משפיעים על השקפת העולם שלך, הם הופכים אותך למה שאתה".

אם מקלפים ממנה את הזוהר, את המאהבים כאריך מריה רימארק, ז'אן גאבן, מוריס שבלייה, המינגוויי, ג'ון ויין, ג'וזף קנדי ובנו ג'ון, גרי קופר, יול ברינר, וכן את המאהבות אדית פיאף, והסופרת מרסדס ד' אקוסטה, שחמסה מגרטה גרבו, ניתן לומר שהייתה שחקנית טובה?
“שחקנית טובה. אפילו טובה מאוד. כולם הכירו אותה ככזאת. היא הפגינה נוכחות מרשימה, כובשת. הייתה מסוגלת להעמיק רגשית".
היא לא דגלה בתפיסת הניכור של ברכט, שהשחקן צריך להתקיים ליד הדמות ולא בתוכה.

“בשום פנים ואופן לא. ההגשה שלה הייתה קברטית, אינטימית, אירוניה מסוימת עלתה ממנה".

היא הייתה הפאם פאטאל. גרבו יריבתה כונתה “האלוהית", ודיטריך הייתה “הפתיינית". לא מלאך אך בהחלט כחול. גברת עם גבה מתקמרת. פלרטטה עם אורות הבמה ושלטה באפלוליות. ידעה להניח את פניה בזווית שהספוט יטיל צל על שפתה העליונה ויאיר את התחתונה. את פיה משכה תמיד משיכה קלה הצדה כך שישווה לה הבעה ספקנית, לעגנית משהו. מטרונית של עשן ואלכוהול, של פרוות מינק עם שובל משתרך, של שמלות שקופות משובצות פנינים, שסוככו על צמתים אסטרטגיים, של פנינים בשרשרת שחנקה את צווארה, של חליפות טוקסידו גבריות עם צילינדר מזדקר. ושל רגליים, רגליים, ושוב רגליים. “אינני מיתוס", אמרה פעם. אבל בכך הדגישה שמרלן דיטריך לפי כל הגדרה ובכל קנה מידה הייתה מיתוס.

תולדות המיתוס כפי שיובאו כאן עומדות על האוטוביוגרפיה “חיי", הביוגרפיה “מרלן דיטריך" שחיברה הבת מריה ריבה (בת 96 ושחקנית אף היא), על סרטו של בנה ג'יי דיוויד ריבה “מרלן דיטריך - השיר שלה", על פי סרטו של כריס האנט “לא מלאך - חיי מרלן דיטריך" וכמובן על צפייה חוזרת ב"המלאך הכחול".

היא בכלל רצתה להיות כנרת. אבל בעיה בפרק כף היד מנעה ממנה את אולמות הקונצרטים, לא את הרומן הראשון עם המורה לכינור. מרלנה הייתה אז בת 16. היא התקבלה לבית הספר לתיאטרון של ריינהארדט, אך המאסטרו לא ממש התפעל ממנה. באחד הימים הגיע לכיתה רודולף “רודי" סייבר, עוזר הבמאי בסט של “טרגדיית האהבה". הוא חיפש נערות “שייראו קלות דעת" וישולבו בקהל ובחר בה. “הייתי גאה", כתבה באוטוביוגרפיה “חיי", “גאה שלא נראיתי תמימה מדי או צעירה מדי".

אבל ב"תיבת פנדורה" אחר כך נראתה צעירה מדי, ורודי הציע שתרכיב מונוקל שיזקין אותה. אמה יוזפינה ציידה אותה בזה של אביה המת. היא נעה על הסט עיוורת כעטלף אבל הצליחה לראות את רודי. “התאהבתי בו, כי היה בלונדיני, גבוה וחכם", התוודתה. הם התחתנו לאחר שנת אירוסים שבה לא ניתן להם להתבודד אפילו רגע. אמה הניחה זר הדסים על ראש הכלה “ואני רומנטית, רומנטית כתמיד, הבטתי אל רודי ובכיתי". אף שרוב 50 שנות נישואיהם לא חיו יחד, היא מעולם לא הסכימה להתגרש. רודי יהיה החבר הטוב, המשענת היציבה, יקבל את כל שותפי המיטה שלה כפי שהיא תקבל את שותפותיו. “זה היה מנאז' א־טרואה (מושג המתאר מערכת יחסי מין בין שלושה - מ"ח)", אמרה בתה מריה, “ולפעמים מנאז' א־קטרה או א־סנק (בארבעה ובחמישה)".

ג'ון קנדי  (צילום: Central Press/gettyimages)ג'ון קנדי (צילום: Central Press/gettyimages)

מריה נולדה מהריון שצמח מיד לאחר החתונה. אמה הניקה אותה תשעה חודשים והתגאתה בכך. “נשים שמעדיפות בקבוק מחמיצות את האושר, היום שבו חדלתי להניק היה העצוב בחיי".

בהדרגה שבה לעבודה והופעותיה הדהדו כמכת פטיש על שק נוצות. ההתעלמות הייתה מוחלטת עד שגויסה למחזה המוזיקלי “עניבות פרפר". הוטל עליה להיות אישה אמריקאית, והטקסט שלה השתרע על פני משפט אחד: “האם אני יכולה להזמין אתכם לסעוד איתי הערב?". הקהל, קרוב לוודאי, החמיץ את השורה הזאת. לא יוזף פון שטרנברג. הלאונרדו דה וינצ'י של מצלמת הקולנוע מצא את המונה ליזה שלו. הוא סרק את רשימת המשתתפים, הגיע עד לשמות הקטנים שבירכתיה, רשם “מרלנה דיטריך" ועזב.

למחרת סידר לה פגישה עם ראשי אולפני UFA, אך בחדר נשבו רוחות ארקטיות. לא בידיה יפקידו את לולה ב"המלאך הכחול", ושטרנברג עבר לאיומים. אם כך פני הדברים, ישוב לארצות הברית אל אשתו האמריקאית. המפיקים נאלצו להזמין אותה לאודישן כשלמועמדת האחרת, לוסי מנהיים, יתרון אחד בולט: הסטאר אמיל ינינגס, שיהיה הפרופסור עמנואל ראת, אוהב את אחוריה המרשימים. “הישבן שלי היה בסדר", משחררת מרלן דיטריך אנחה צינית בביוגרפיה שלה, “אך כנראה לא גדול דיו בעיני הר ינינגס".

כשאלה פני הדברים, התחיל האודישן שלה ל"המלאך הכחול" על פי ספרו של היינריך מאן. שטרנברג התייצב מאחורי המצלמה, הורה לה לטפס על הפסנתר, לקפל עד לקרסול את אחד הגרביונים ולשיר. אבל היא לא הביאה את התווים, כי הייתה בטוחה שלא תזכה בתפקיד. “אז למה בכלל הגעת?", שאלו הבוחנים. “כי זה מה שציפו ממני", השיבה בת הקצין הפרוסי. אבל פון שטרנברג היה סבלני. “שירי מה שאת רוצה", אמר לה. “אני אוהבת שירים אמריקאיים", ענתה לו, “אז תני לנו אמריקאי", נענה מיד. התחילה להסביר לפסנתרן מה תשיר, אך הוא לא הכיר תו. היא חזרה והסבירה, והסבירה שוב עד ששטרנברג זינק: “זהו! זאת בדיוק הסצינה שאני רוצה! זה נפלא! אני מצלם את זה מיד, תחזרי על מה שאמרת לפסנתרן ואז תשירי את השיר שלך".

“אבא ראה מישהי מרוחקת, נונשלנטית וזה תפס אותו", אמר הבן ניקולס שטרנברג. ב־UFA ראו את צילומיה, העריכו את עגלגלותה. ועדיין התעקשו על מנהיים. אבל שטרנברג התעקש יותר: “הרגע הוכחתם לי שצדקתי. מרלן דיטריך מושלמת לתפקיד". המפיקים נכנעו. שילמו לה 5,000 דולר, ובעלה רודי הציע: “בואי נעשה משהו משוגע עם הכסף הזה". מרלנה זכתה במעיל מינק מלטף.

אבל החיים על הסט היו מלטפים פחות. ינינגס, עדיין מאוכזב מהיעדרה של לוסי מנהיים, תיעב אותה בכל לבו. הטיח בה שהיא חסרת כישרון, שהיא אפס, שלא תגיע לכלום. היא החליטה להתעלם, חוץ מפעם אחת שפתחה עליו פה. בשאר הזמן נצמדה בקנאות להוראות של שטרנברג. “מאסטר, מנטור, גאון, מפקד עליון, אלוהים כל יכול", היא מעטירה אותו בזיכרונותיה. לעתים עירב אותה בשיקוליו, התיר לה הצצה אל ערוצי דמיונו הקודר. “הכנסתי אותה לכור ההיתוך של תפיסתי", אמר פעם, “בניתי לה תפיסה שתתאים לתפיסתי, אחר כך שפכתי עליה אורות, עד שהאלכימיה הייתה מושלמת".

היא חשבה ש"המלאך הכחול" יהיה פלופ, כי העלילה צפויה מדי, וולגארית. אבל שטרנברג חשב אחרת. כשהצילומים היו בשיאם, הביא מהוליווד את נשיא אולפני פרמאונט לצפות בקטעים. האיש ראה ונדהם. מיד הציע לדיטריך חוזה של שבע שנים, אבל היא סירבה לעזוב את משפחתה.
“המלאך הכחול" הופק בגרמנית ובאנגלית. האולמות בגרמניה היו מפוצצים. הצופים השתגעו על “Falling in Love Again“, שיפלס לה את דרכה כזמרת. פון שטרנברג שב לאשתו באמריקה והמשיך ללחוץ על הכוכבת שלו “לזרוק לכל הרוחות את אולפני UFA" ולהצטרף אליו. הפעם החליטה לנסוע. רודי ובתם מריה יישארו בינתיים בברלין.

אברהם עוז  (צילום: טל יצחקי)אברהם עוז (צילום: טל יצחקי)

לאחר שישה ימים על האוקיינוס, לבושה בשמלה שחורה, עטופה בפרוות מינק, נחתה בניו יורק התשובה של פראמונט לגרטה גרבו של מטרו גולדווין מאייר. מרלן דיטריך מוקמה בבית קטן עם גינה בלוס אנג'לס וטלפנה בוקר וערב אל בתה בברלין. בין לבין המתינה לאיתות מפרמאונט.
בפרמאונט החליטו שאת הסרט הראשון באמריקה תעשה לפני שיעלו את “המלאך", שלא תהיה טייפ קאסט של לולה. לקראת “מרוקו" דאג שטרנברג שתשיל כמה קילוגרמים, שתיראה שדופה. הורה לה לעקור את שיניה הטוחנות כדי לשוות ללחייה מראה שקוע. את השיניים העקורות, כך על פי השמועות שהכחישה, הטמין תחת כריתו ונרדם איתן כל לילה.

ב"מרוקו" דיטריך מגלמת את איימי ג'ולי, זמרת שמתאהבת בלגיונר. באחת הסצינות, כשעליה טוקסידו וצילינדר, היא עוצרת ליד אחד השולחנות, מפסיקה לשיר ומדביקה נשיקה תאוותנית על שפתיה של אחת היושבות. אמריקה קיבלה אישור שיש דבר כזה - אהבת אישה לאישה. נשיקות אחרות - כשהמצלמות כבויות - החליפה עם שותפה גארי קופר.

“מרוקו" יביא לדיטריך את מועמדותה היחידה לאוסקר, אבל הבאים אחריו היו מוצלחים פחות. היא רצתה לשוב למשפחתה בגרמניה, אבל שטרנברג עצר אותה. “לגרמניה תוכלי לחזור מתי שתרצי אבל לא בגלל שאת חושבת שנכשלת". היא נשארה ושברה את לב האיש שהמציא אותה. “הרומנים שלה עם גברים אחרים עינו את שטרנברג", ספרה בתה מריה. “היה עובר ליד חדר ההלבשה שלה, וכשהדלת הייתה נעולה הבין שאסור להיכנס. וזה קרה הרבה פעמים. ואז הייתה חוזרת אליו, גורמת ששוב יאהב אותה ובמצב כזה המוח שלך נסחט כמו בתוף של מכונת כביסה, קדימה־אחורה, כל האי־יציבות הרגשית הזאת, הנדנדה הזאת...בסופו של דבר לא היה יכול לעמוד בזה יותר". “השטן הוא אישה" (1935) קרא לסרט האחרון שעשו יחד.

את אריך מריה רימארק פגשה במלון “לידו" בוונציה. “כשהבנתי שמחברו של ‘במערב אין כל חדש' הצטרף לשולחני התעלפתי". למחרת על החוף, עיניו ננעלו עליה ועל הספר שהחזיקה. “אני רואה שאת קוראת ספרים טובים", אמר כמופתע שכוכבת הוליוודית מתעמקת בקריאה. היא נעלבה והפגיזה ברשימת ספרים מרשימה.

רימארק, לדבריה, התקשה מאוד לכתוב. נזקק לשעות כדי לבנות משפט. כל חייו רדפה אותו הצלחת “במערב אין כל חדש". הוא חש מוכה. הבין שלעולם לא יצליח לשבור את השיא של עצמו. התנהל בין מלנכוליה פתולוגית לייאוש חשוף. “היא הייתה משועבדת לכישרון של הגברים שלה, למראה שלהם", סיפרה בתה מריה, “ואחר כך כהרף עין יכלה לנטוש אותם". בחופשה בדרום צרפת המתינה לרימארק בחדרו עם הארוחה שבישלה למענו. מיד אחר כך, כשהבינה שמילאה את חובתה לרימארק, ירדה לחדר של ג'וזף קנדי. מפגש מיני זריז, כך אומרים, היה לה גם עם בנו הנשיא ג'ון קנדי.

מרלן דיטריך מופיעה בפני חיילים אמריקאים ב-1944 (צילום: ויקיפדיה)מרלן דיטריך מופיעה בפני חיילים אמריקאים ב-1944 (צילום: ויקיפדיה)

יוזף גבלס העריץ אותה. הוא צפה בכל סרטיה והתאמץ להחזיר אותה למולדתה. שובה, אפילו לסרט אחד, יכול היה לסמל בעיניו ניצחון על היהודים של הוליווד. ב־1937, כששהתה בפריז, שיגר אליה שני נציגים רשמיים. אם תיעתר, כך הבטיחו, תהיה שחקנית חשובה בגרמניה, היהלום שברייך השלישי. היא סירבה. “עטופים במעילי העור המבריקים שלהם", כעדותה של הבת מריה, “חזרו שוב, ואמא כעסה מאוד שבכלל העלו בדעתם שתשקול את הצעתם". כשקיבלה אזרחות אמריקאית, שיסה בה גבלס את מפלצת התעמולה שלו: “ההצטרפות של השחקנית הגרמנייה מרלן דיטריך ליהודים הפכה אותה לאנטי-גרמנית". סרטיה נאסרו לצפייה כמובן בגרמניה.

המלחמה תפסה אותה באנטיב אשר בריביירה הצרפתית. ברגע האחרון עוד הספיקה לצאת לצילומי “שובו של דיסטרי" בהוליווד. בעלה, בתה ורימארק המשיכו לפריז ומשם לניו יורק.

לניו יורק זרמו אז פליטים זוהרים מאירופה הנכבשת ובהם ז'אן גאבן. הצרפתי היה כוכב ותיק, ודיטריך התגייסה לרפד את עולמו הזמני באמריקה: למענו איתרה את מאפיות הבגט, את בתי הקפה הצרפתיים ודיברה איתו צרפתית. “הוא היה תלוי בי כיתום במטפלת, ואני אהבתי לטפל בו. ביום ובלילה", היא מתוודה בספרה, “הייתי לו אם ואחות וחברה ויותר מזה". משיכתה לגאבן הייתה בלתי נשלטת אף שייצגו שני מיתוסים סותרים, ואולי בגללם. היא מטרה נעה לפנטזיות, ארוטית ושברירית, הוא פרולטר פריזאי מחוספס ובוטה. “וממפגש כזה התעופפו רק ניצוצות", קבע אנדרה ברונלין, הביוגרף של גאבן. הניצוצות הרתיעו וסקרנו את גרטה גרבו שכנתם מעבר לגדר. מדי פעם התגנבה ה"אלוהית" לירכתי החצר וטיפסה על פחי האשפה כדי להציץ אל האוהבים.

מרלן דיטריך אהבה את ז'אן גאבן עד כמה שהייתה מסוגלת לאהוב. “הוא היה גבר־לחיים, סופרמן, היה בו כל מה שאישה מחפשת", היא כותבת. “והוא היה רגיש", הסבירה הבת מריה בסרט “לא מלאך", “ואחרי כל רומן שלה היה זורק אותה, והיא הייתה מתחננת, והוא תמיד קיבל אותה, והיא הבינה ששוב ניצחה אותו".

גאבן לא הסתפק ב"צרפת הקטנה" שבראה לו דיטריך. כשרגשות אשמה על כך שאינו לוחם למען מולדתו הכריעו אותו, הצטרף לצרפת החופשית של דה־גול. לקראת צאתו למלחמה נסעה אליו לניו יורק, בילתה איתו שלושה ימים, ליוותה אותו לנמל ולאחר שנשבעו אמונים זה לזה עלה גאבן על משחתת למרוקו. “ואני נשארתי לבד על הרציף, עזובה כמו ילדה קטנה". אבל האונייה טבעה, והיא נטרפה מדאגה עד שנודע כי גאבן שרד ונמצא בקזבלנקה. “אפילו שהייתי מעבר לאוקיינוס הרגשתי שהוא נורא זקוק לי".

ג'וזף קנדי  (צילום: Larry Gordon)ג'וזף קנדי (צילום: Larry Gordon)

בת הקצין הפרוסי שראתה את בעלה השני של אמה מת מפצעי מלחמת העולם הראשונה, האמריקאית החדשה ששאפה לתרום למולדתה החדשה, הנאהבת שאהובה נטש לחזית, החליטה לצאת בעקבותיו.

מרלן דיטריך התחילה את המלחמה שלה בארצות הברית. “ראו את הכתפיים המפוארות, את החיוך הזה, אלה הבחורים מהצי. אדון, שמור על אשתך, אלה הבחורים מהצי", שרה לטירונים כשעליה מדי חיל הים. בכינוס התרמה הכריזה: “אני עוזרת למכור מלוות מלחמה כדי לבנות פצצות שייפלו על ברלין שבה גרה אמא שלי. מאז שהתחילה המלחמה לא שמעתי ממנה".

אבל ההופעות ברחבי אמריקה אינן מספקות אותה. היא רוצה לחזית, לאירופה, להתקרב לאמה ולגאבן. “עזור לי לארגן פגישה עם ז'אן", כתבה לבעלה רודי. “מסור לז'אן שאני יוצאת לשם, אל תשכח שהם פותחים דואר, תקרא לי ‘הגדולה'".


“מרלן בילתה בחזית יותר מהגנרל אייזנהאואר", אמר בילי ווילדר ב"מרלן דיטריך - השיר שלה". היא נחתה באפריקה, עברה לסיציליה, המשיכה לאיטליה, חזרה לרגע לארצות הברית, זינקה לחזית הצפונית, כבשה את גרינלנד ואיסלנד, הגיעה לצ'כוסלובקיה ואחריה לאנגליה. בצרפת מצאה את החזית קרוב לנאמור ושרה לבחורים: "Namour, toujours L'amour" (נאמור, תמיד האהבה).

היא ביקרה פצועים ולא בחטף, התעכבה למראשותיו של כל בחור: “ראיתי שורות של מיטות ובהן בחורים ישנים או שוכבים חסרי הכרה. ליד כל מיטה יש מוט, ומהמוט משתלשלת שקית דם, והתנועה היחידה במקום הזה היא תנועת הדם, והצבע היחיד במקום הזה הוא צבע הדם, אתה רואה את הדם זורם לתוך הנערים האלה, אתה שומע אותו". כדי לתצפת על האויב טוב יותר מסיעים אותה בג'יפ פתוח. הפרוסית מכווצת שפתיים אך לא מוציאה הגה. “ולא היו לי כפפות והיה קר מאוד וגשום מאוד, ונרטבו לי הנעליים".

אבל ככה היה חשוב לה לנוע. לא צפויה, ללא תרועה שתבשר: “הנה באה הכוכבת מהוליווד". פשוט מישהי שקפצה אל החיילים, שרצתה בסך הכל להיות אחת מהם רגע לפני שייצאו לדרך שרבים לא ישובו ממנה. אם ירצו, תשיר להם משהו, תעשה להם איזה קטע, תפלרטט איתם, תפתה אותם, תהיה למענם אמא אוניברסלית ואישה פאטאלית. “הביטו אליי הערב", התגרתה באלפים שהצטופפו מולה, “הביטו אליי קרוב. מה דעתכם? אל תהיו עצבנים, אני לא מאלה שמתחתנים. אני רק נמל הבית שלכם בימי הסער".

לפעמים שיככה את הסערה. כשעלתה ברדיו או במופע עם “לילי מרלן", חדל שעון המלחמה לתקתק. השיר (מחבר: האנס ליפ במלחמת העולם הראשונה) היה ללהיט עולמי, לאחר שדיטריך ולאלה אנדרסן הגרמנייה הקליטו אותו. הפילדמרשל רומל פקד לשלב אותו בשידורי הוורמכט מבלגרד בביצועה של לאלה אנדרסן. מרלן דיטריך שרה אותו ברדיו האמריקאי באירופה. כאשר נשמע בחזית חדלה האש, “כשחיילים אמריקאים וגרמנים שרים אותו". מדגיש פרופ' אברהם עוז, שתרגם את “לילי מרלן" לעברית (גם זאב גייזל תרגם) והטמיע אותו ב"עפר ואפר - שפת ההר". עוז איחד את שני מחזותיו של הרולד פינטר, ואת התוצאה המרשימה ניתן לראות בתיאטרון אלפא לאומנויות המופע בתל אביב. “'לילי מרלן'", מדגיש עוז, “הוא דוגמה קלאסית לשיר שמביא אותך לתקופה, למקום".

השיר מספר על נערת חייל שממתינה בשער הבסיס, אתה מוצא בו את מרלן דיטריך?
“היא אימצה שיר שהיה קיים כבר אך היא עשתה את החיבור שבין אהבה למלחמה, היא עוררה בך את הרגש. למרות שזה שיר מלחמה הוא עדיין מאוד אישי".

אבל לא רק הסנטימנטים הניעו את שידוריה של מרלן דיטריך במלחמה. בשליחות ה־OSS, שקדם ל־CIA, תרמה את קולה כדי למוטט את המורל הגרמני. לשכנע את חיילי האויב לחפש את השלווה, לנסוך בהם דיכאון שיפוגג כל רצון להילחם. “כשאנחנו צועדים בבוץ ובקור, אהבתי אלייך התחדשה בלבי", שרה להם.

היא סירבה פקודה לחזור לארצות הברית, כי רצתה להיות עם החיילים הראשונים שיפלשו לגרמניה. על חוויותיה הראשונות סיפרה בסרט “השיר שלה": “לחולדות באאכן רגלי פלדה, בלילה אתה שוכב על הרצפה עם השמיכה עד הסנטר, והחולדות רצות לך על הפנים. רגליהן קפואות. לא מניחות לך, בדיוק כמו הרעש האימתני של ה־V1 וה־V2 (טילי שיוט שפיתחו הגרמנים - מ"ח)". בין חורבות הבתים המופצצים של העיר סטולברג פגשה אישה שספקה כפיים לקראתה: “אלוהים, את כאן פראו דיטריך", ומיד רצה מבית לבית לאסוף חומרים לאפות עוגה לכבודה. “ואף שהייתי רגילה לגורמה צרפתי, זאת הייתה המתנה הכי יפה, הכי טעימה שיכלו לתת לי".

היא ציפתה להיכנס לברלין מיד. לפגוש את אמה. היא סורבה אך לא ויתרה. לחצה על ג'יימס גאווין, הגנרל האמריקאי הכי צעיר, לעשות משהו. גאווין “היפה" שלח את עוזרו לברלין וזה חזר עם חדשות טובות: “אמא בסדר, אירחה אותנו בדירתה הקטנה ועשתה לנו תה". מיד התארגנה שיחת טלפון בין האם לבתה:

“לנה?".

“מאמי".

“לנה".

“מאמי, עלינו לדבר אנגלית".

“כן, לנה יקרה, אני כל כך שמחה לשמוע את קולך... אני מודה לך על כל מה שעשית".

“אמא, סבלתם בגללי, סלחי לי! מאמי, שמרי על עצמך. גוד ביי, מאמי".

“גוד ביי, מתוקה. גוד ביי, mein herz (הלב שלי, בגרמנית)".

ואז נודע שיחידת הטנקים של ז'אן גאבן הגיעה לבאסטון שבדרום בלגיה. גאווין, מאהבה המכהן, העמיד לרשותה ג'יפ שיביא אותה אל מאהבה האובד. היא רצה בין הטנקים, תקעה את עקביה בבוץ ותרה אחר רעמה אפורה תחת כומתה כהה. “ואז ראיתי אותו וצעקתי: ‘ז'אן, ז'אן', והוא פנה אליי וקרא: 'Merde! (“לעזאזל" בצרפתית), מה את עושה כאן?', ואני עניתי: ‘רוצה לנשק אותך', והוא זינק אליי ממרומי הטנק, נעל אותי בין זרועותיו עד שנעתקה נשימתי, והחיילים סביב מחאו כפיים ולפתע התקבלה פקודת תזוזה, והוא זינק חזרה למעלה ואני נותרתי אפופת אבק שהשאירו הטנקים מאחוריהם".

לאחר ששרדה את היטלר, הרשתה לעצמה האם יוזפינה ללכת לעולמה. אנשיו של גאווין עזרו לבת לפנות את גופת אמה מדירתה בברלין ההרוסה, לקבור אותה בחשאי ולהסתלק. לאחר מות האם דעכה גם אהבת גאבן למרלן. הרומן שלה עם גאווין היה עבורו אחד יותר מדי. גאבן היה אז בן 40, להוט להקים משפחה ולהביא ילדים, אבל היא סירבה בתוקף להתגרש מרודי. “מרלן, היית רגע מתוק מאוד בחיים שלי", כתב לה, “היית מלאך, תודה על כל זה, מתוקה. לרוע המזל גם הדברים הכי יפים נגמרים. מוטב ששוב לא נתראה, ז'אן".

הסרט המלאך הכחול (צילום: Hulton Archive, GettyImages )הסרט המלאך הכחול (צילום: Hulton Archive, GettyImages )

לאחר המלחמה ניסתה לתפוס את מקומה בהוליווד. הוליווד לא שיתפה פעולה. כשהיא שרה בחזית, שחקניות אחרות התחילו לפרוץ את דרכן לאקרנים. אחת הקטלניות שבהן הייתה אליזבת טיילור. ב־1950 השתתפה מרלן דיטריך ב"פחד במה" של היצ'קוק, חנכה רומן עם הפרטנר מייקל ווילדינג, שהתחתן לבסוף עם סגולת העיניים. “מכתב פתוח לאליזבת טיילור", התפוצצה עליה הגרמנייה, “עשית די נזק לאנשים גדולים כמו ווילדינג (הבעל השני - מ"ח), כמו טוד (מייקל, מפיק והבעל השלישי) וכו'. למה שלא תבלעי את היהלומים שלך ותסתמי את הפה?
מ. דיטריך".

אבל לא רק טיילור הציקה. גם כיסיה המתדלדלים לא נתנו לדיטריך מנוח. בעבור שקי דולרים הסכימה להופיע בלאס וגאס אף שחששה מתדמיתה המתדרדרת. כוכבת קולנוע על בימות עיר ההימורים? גם שם שרה את "לילי מרלן" לפני חיילים משוחררים שהגיעו במיוחד לראות אותה. לאחר השואו בילתה כל הלילה עם היושבים בכיסאות הגלגלים, עם ההולכים על קביים, עם קטועי הרגליים. “"my boys, אהבה לכנות אותם.

את “משפטי נירנברג" עשתה לאחר התלבטות קשה, כי לא רצתה להיות מזוהה עם אשמת גרמניה. היא ניסתה לנער מהטקסט את “אנחנו לא ידענו", שורה ממוקשת שהוטמנה בפיה של פראו ברטהולט. המילים האלה, הסבירה לשותף ספנסר טרייסי, הופכות לה את הבטן, אין היא מאמינה בהן. רק לאחר שהשיב לה: “אין ברירה, רק מפיך יאמינו לזה", השתכנעה לומר אותן.

רק ב־1960 חזרה לביקור ראשון בגרמניה. זאת לא הייתה הארץ שהכירה בנעוריה. 15 שנים אחרי המלחמה אנשים עדיין זכרו לה שבידרה את חיילי האויב. היו בתים שבחזיתם התנוססו כרזות: “מרלנה, ראוס" (החוצה בגרמנית - מ"ח). בדיסלדורף חדרה ילדה את טבעת השוטרים וירקה בפניה. אבל ברלין - אחרי הכל - הייתה טובה אליה. בתחילה אנשים קיבלה אותה בדממה חונקת אך לבסוף הריעו לה. באחת ההופעות זכתה ל־18 הרמות מסך. הקהל החזיר אותה לימיה הראשונים, והיא שרה לברלינאים: “להתאהב שוב, לא רציתי בזה אבל מה אני יכולה לעשות?".

היא יצאה לטורים חובקי גלובוס. תמיד נסעה עם הסבונים שלה, המגבות שלה, הפדים שלה. לא האמינה בסטריליות של אחרים. באחד התיאטרונים התעקשה לנקות במו ידיה את חדרי ההלבשה. שקיעתה הייתה ידועה ובלתי נמנעת. שנות העשן והאלכוהול ניכרו בה. התחילה לשכוח מילים, לאבד יציבות על הבמה. פעם נפלה, שברה רגל וזעקה: “תורידו מהר את המסך". היא ביקשה להסתיר את פציעתה. מקורביה חבשו אותה בתחבושות לחות והיא שבה להופיע. דיטריך נשארה דיטריך. תמיד כוכבת, תמיד חייבת למלא את חובותיה כפי שלמדה בבית באותם ימים רחוקים של ויימאר.

ב־1976 מת רודי בעלה, והיא הורידה מסך על עצמה. הגיחה מביתה בפריז להופעה נדירה ב"רק ג'יגולו" של דיוויד בואי. ב־12 שנותיה האחרונות רק הטלפון חיבר אותה לאנושות. כאשר נפתח המשפט של קלאוס ברבי, “הקצב מליון", התקשרה לביאטה קלרספלד: “יקירתי, אני מעריצה אותך שאת מביאה למשפט פושעים כברבי". מדי יום צלצלה לחברתה השחקנית הגרמנייה הילדגרד קנף אך בשום אופן לא רצתה לפגוש אותה. “אני מצלצלת מחזית הבית שלך", הפצירה בה פעם קנף. “אני רואה אותך", השיבה לה וסגרה את וילון חלונה. לולה לא רצתה להראות את אשר חוללו בה השנים.

כשדימוי יופייה נותר כשהיה, הלכה דיטריך לעולמה. ארונה הונח בכנסיית מדלן בפריז ועליו נערמו אותות ההצטיינות מהמלחמה. אחר כך הוטס לברלין. בדרך לבית הקברות עברה השיירה בשוק פרחים נודד. ברלינאים רצו לדוכנים, קנו זרים והשליכו על ארונה. גרמניה אמרה בפרחים: “דנקשן, מרלנה". 

“לנה?".

“מאמי".

“לנה".

“מאמי, עלינו לדבר אנגלית".

“כן, לנה יקרה, אני כל כך שמחה לשמוע את קולך... אני מודה לך על כל מה שעשית".

“אמא, סבלתם בגללי, סלחי לי! מאמי, שמרי על עצמך. גוד ביי, מאמי".

“גוד ביי, מתוקה. גוד ביי, mein herz (הלב שלי, בגרמנית)".

ואז נודע שיחידת הטנקים של ז'אן גאבן הגיעה לבאסטון שבדרום בלגיה. גאווין, מאהבה המכהן, העמיד לרשותה ג'יפ שיביא אותה אל מאהבה האובד. היא רצה בין הטנקים, תקעה את עקביה בבוץ ותרה אחר רעמה אפורה תחת כומתה כהה. “ואז ראיתי אותו וצעקתי: ‘ז'אן, ז'אן', והוא פנה אליי וקרא: 'Merde! (“לעזאזל" בצרפתית), מה את עושה כאן?', ואני עניתי: ‘רוצה לנשק אותך', והוא זינק אליי ממרומי הטנק, נעל אותי בין זרועותיו עד שנעתקה נשימתי, והחיילים סביב מחאו כפיים ולפתע התקבלה פקודת תזוזה, והוא זינק חזרה למעלה ואני נותרתי אפופת אבק שהשאירו הטנקים מאחוריהם".

לאחר ששרדה את היטלר, הרשתה לעצמה האם יוזפינה ללכת לעולמה. אנשיו של גאווין עזרו לבת לפנות את גופת אמה מדירתה בברלין ההרוסה, לקבור אותה בחשאי ולהסתלק. לאחר מות האם דעכה גם אהבת גאבן למרלן. הרומן שלה עם גאווין היה עבורו אחד יותר מדי. גאבן היה אז בן 40, להוט להקים משפחה ולהביא ילדים, אבל היא סירבה בתוקף להתגרש מרודי. “מרלן, היית רגע מתוק מאוד בחיים שלי", כתב לה, “היית מלאך, תודה על כל זה, מתוקה. לרוע המזל גם הדברים הכי יפים נגמרים. מוטב ששוב לא נתראה, ז'אן".

לאחר המלחמה ניסתה לתפוס את מקומה בהוליווד. הוליווד לא שיתפה פעולה. כשהיא שרה בחזית, שחקניות אחרות התחילו לפרוץ את דרכן לאקרנים. אחת הקטלניות שבהן הייתה אליזבת טיילור. ב־1950 השתתפה מרלן דיטריך ב"פחד במה" של היצ'קוק, חנכה רומן עם הפרטנר מייקל ווילדינג, שהתחתן לבסוף עם סגולת העיניים. “מכתב פתוח לאליזבת טיילור", התפוצצה עליה הגרמנייה, “עשית די נזק לאנשים גדולים כמו ווילדינג (הבעל השני - מ"ח), כמו טוד (מייקל, מפיק והבעל השלישי) וכו'. למה שלא תבלעי את היהלומים שלך ותסתמי את הפה?
מ. דיטריך".

אבל לא רק טיילור הציקה. גם כיסיה המתדלדלים לא נתנו לדיטריך מנוח. בעבור שקי דולרים הסכימה להופיע בלאס וגאס אף שחששה מתדמיתה המתדרדרת. כוכבת קולנוע על בימות עיר ההימורים? גם שם שרה את "לילי מרלן" לפני חיילים משוחררים שהגיעו במיוחד לראות אותה. לאחר השואו בילתה כל הלילה עם היושבים בכיסאות הגלגלים, עם ההולכים על קביים, עם קטועי הרגליים. “"my boys, אהבה לכנות אותם.

את “משפטי נירנברג" עשתה לאחר התלבטות קשה, כי לא רצתה להיות מזוהה עם אשמת גרמניה. היא ניסתה לנער מהטקסט את “אנחנו לא ידענו", שורה ממוקשת שהוטמנה בפיה של פראו ברטהולט. המילים האלה, הסבירה לשותף ספנסר טרייסי, הופכות לה את הבטן, אין היא מאמינה בהן. רק לאחר שהשיב לה: “אין ברירה, רק מפיך יאמינו לזה", השתכנעה לומר אותן.

רק ב־1960 חזרה לביקור ראשון בגרמניה. זאת לא הייתה הארץ שהכירה בנעוריה. 15 שנים אחרי המלחמה אנשים עדיין זכרו לה שבידרה את חיילי האויב. היו בתים שבחזיתם התנוססו כרזות: “מרלנה, ראוס" (החוצה בגרמנית - מ"ח). בדיסלדורף חדרה ילדה את טבעת השוטרים וירקה בפניה. אבל ברלין - אחרי הכל - הייתה טובה אליה. בתחילה אנשים קיבלה אותה בדממה חונקת אך לבסוף הריעו לה. באחת ההופעות זכתה ל־18 הרמות מסך. הקהל החזיר אותה לימיה הראשונים, והיא שרה לברלינאים: “להתאהב שוב, לא רציתי בזה אבל מה אני יכולה לעשות?".

היא יצאה לטורים חובקי גלובוס. תמיד נסעה עם הסבונים שלה, המגבות שלה, הפדים שלה. לא האמינה בסטריליות של אחרים. באחד התיאטרונים התעקשה לנקות במו ידיה את חדרי ההלבשה. שקיעתה הייתה ידועה ובלתי נמנעת. שנות העשן והאלכוהול ניכרו בה. התחילה לשכוח מילים, לאבד יציבות על הבמה. פעם נפלה, שברה רגל וזעקה: “תורידו מהר את המסך". היא ביקשה להסתיר את פציעתה. מקורביה חבשו אותה בתחבושות לחות והיא שבה להופיע. דיטריך נשארה דיטריך. תמיד כוכבת, תמיד חייבת למלא את חובותיה כפי שלמדה בבית באותם ימים רחוקים של ויימאר.

ב־1976 מת רודי בעלה, והיא הורידה מסך על עצמה. הגיחה מביתה בפריז להופעה נדירה ב"רק ג'יגולו" של דיוויד בואי. ב־12 שנותיה האחרונות רק הטלפון חיבר אותה לאנושות. כאשר נפתח המשפט של קלאוס ברבי, “הקצב מליון", התקשרה לביאטה קלרספלד: “יקירתי, אני מעריצה אותך שאת מביאה למשפט פושעים כברבי". מדי יום צלצלה לחברתה השחקנית הגרמנייה הילדגרד קנף אך בשום אופן לא רצתה לפגוש אותה. “אני מצלצלת מחזית הבית שלך", הפצירה בה פעם קנף. “אני רואה אותך", השיבה לה וסגרה את וילון חלונה. לולה לא רצתה להראות את אשר חוללו בה השנים.

כשדימוי יופייה נותר כשהיה, הלכה דיטריך לעולמה. ארונה הונח בכנסיית מדלן בפריז ועליו נערמו אותות ההצטיינות מהמלחמה. אחר כך הוטס לברלין. בדרך לבית הקברות עברה השיירה בשוק פרחים נודד. ברלינאים רצו לדוכנים, קנו זרים והשליכו על ארונה. גרמניה אמרה בפרחים: “דנקשן, מרלנה". 

הביקור בישראל

איך הפכה החשדנות הבסיסית בהתחלה לרומן סוער בין הכוכבת הגרמנייה למדינת היהודים. מרלן דיטריך הגיעה לארץ ב־1960, השנה שבה נתפס אדולף אייכמן. “הסבתא בעלת הרגליים היפות בעולם נוחתת בישראל", הכריז קריין חגיגי ביומן “כרמל הרצליה". החרמת גרמניה איחדה אז את רוב הישראלים. לא נוסעים לברלין, לא קונים פולקסווגן, לא מדברים גרמנית. בקבלת הפנים בלוד לחש לה גיורא גודיק, האמרגן שהביא אותה, “תשירי באנגלית אבל אף שיר בגרמנית". היא השיבה: “אשיר תשעה". “חשבתי שהוא מקבל התקף לב", סיפר המוזיקאי ברט בכרך שליווה אותה, בסרט של הנכד דיוויד ריבה. היא עצמה כתבה באוטוביוגרפיה שלה: “התכוננתי לשיר בצרפתית או בספרדית, התפלאתי כשהקהל ביקש שאשיר בשפת האם שלי".

לבקשת צופיה שרה תשעה שירים בגרמנית: עצובים, שמחים, סנטימנטליים. החזירה את האנשים - רבים מהם יוצאי גרמניה - לימיהם בראשית שנות ה־20. את התוכנית סגרה עם “שיר התן", ששמעה שוב ושוב מפי דיילת בטיסה לארץ. “אוהו מה הקולות שם בלילה", שרה בעברית. תקרת היכל התרבות עלתה השמיימה. “התזמורת הייתה מעל ומעבר לכל הציפיות שלנו", סיפרה בזיכרונותיה, “כלי המיתרים היו נפלאים". היא שרה גם בקיבוצים, כשבכרך מלווה אותה בפסנתר. הספיקה לראות את שייקה אופיר בפעולה, להתלהב, ולשלב אותו כאומן חימום בקונצרטים שלה ברחבי העולם.

דיטריך הייתה מהראשונים שראו את מחנות המוות בגרמניה. בין הופעותיה בתל אביב, בירושלים ובחיפה התייצבה בכינוס של משפחות ברגן בלזן. לגיסה ולאחותה אליזבת היה ליד המחנה בית קולנוע שבו ביקרו חיילים גרמנים. לדיטריך היה חשוב לפגוש את הניצולים. לצד אלה פגשה גם את נציגי ישראל הרשמית, בהם: הנשיא זלמן שז"ר (בביקורה השני בארץ, בשנת 1966), ראש הממשלה לשעבר משה שרת והרמטכ"ל חיים לסקוב. זכורה תמונתה עם טדי קולק כשהוא שרוע לרגליה. משה דיין, לצד הגנרל פאטון וג'ון קנדי, כתבה בתה, היה אחד הגברים העוצמתיים שהעריצה.

דיטריך אהבה את ימיה בישראל. את החום, את האינטנסיביות, את הערים הגדולות. תמיד מצאה בהן מסעדה פתוחה שהציעה צלחת חמה לאחר ההופעה. “למרות התקופה הקשה שהמדינה הזאת עברה", הדגישה, “התקבלנו בכל מקום באהבה".