שנה תמלא מחר לכהונתו של נשיא ארצות הברית, ג’ו ביידן. שנה קשה. הוא איש מבוגר למדי, כשיחגוג עוד שנת כהונה כבר ימלאו לו 80. לא פלא שאצה לו הדרך. מי יודע אם יעמוד לו כוחו להתמודד על עוד כהונה.

מי יודע אם ינצח במרוץ על עוד כהונה. קודמו, דונלד טראמפ, נושף בעורפו – והוא איום מהעבר ואיום לעתיד. מהעבר, משום שהוא משמש תזכורת לאפשרות שתהיה רק כהונה אחת. לעתיד, משום שעוד לא אפסו סיכוייו של טראמפ להיות מי שצוחק אחרון, בבחירות 2024.

ביידן נכנס לתפקידו מגובה באגף פרוגרסיבי חזק. הוא בא כאיש מרכז, אבל המפלגה זזה חזק שמאלה. מערכת הבחירות שלו הבליטה את חבורת המובילים המעודכנת של המפלגה הדמוקרטית, עם שמות כמו ברני סנדרס ואליזבת וורן. הם חשבו שהקול יהיה קולו של ביידן, אך הידיים המנווטות את מדיניות הממשל יהיו הידיים שלהם. כך חשבו, אך המציאות חשבה אחרת.

ג'ו ביידן בטקס ההשבעה (צילום: REUTERS/Kevin Lamarque (UNITED STATES - Tags: HEADSHOT HEALTH)/File Photo)ג'ו ביידן בטקס ההשבעה (צילום: REUTERS/Kevin Lamarque (UNITED STATES - Tags: HEADSHOT HEALTH)/File Photo)

השנה שהתחילה עם וורן וסנדרס נגמרת עם סינמה ומנצ’ין. כריסטן סינמה מאריזונה נכנסה לבית הנבחרים כפרוגרסיבית, אך חתכה למרכז, תחילה כחברת קונגרס, אחר כך כסנאטורית. היא רוצה להיות ג’ון מקיין. הסנאטורית העצמאית ממדינה שבוחריה אוהבים סנאטורים שלא הולכים עם המפלגה. ג׳ו מנצ’ין – במקור, השם האיטלקי מנצ׳יני – הוא בן למשפחה של כורי פחם ממערב וירג׳יניה. הוא דמוקרט, ושמרן.


שני אלה מקשים על ביידן לבצע את תוכניותיו. הם, והרוב הזעום שיש לו בסנאט. סנדרס חשב שביידן הוא האיש עם התואר, והוא, סנדרס, האיש עם הכוח. בדיעבד גילה שהכוח בידי אחרים. בשבוע שעבר גרמו לנשיא מבוכה גדולה. צריך לומר – מבוכה של חובבנות. ביידן החליט לשבור את הכלים ולתמוך במהלך של ויתור על הצורך ברוב של 60 סנאטורים כדי להעביר חוק.

זו מסורת ארוכת שנים בסנאט, שכל מי ששובר אותה מסתכן בכך שמה ששבר היום לא יוכל לתקן מחר. ובמילים אחרות, אם הדמוקרטים יבטלו את מה שמכונה “פיליבסטר”, שמאפשר לעכב חוקים כל עוד אין 60 תומכים, מחר יגלו שגם הרפובליקנים לא מחויבים יותר למסורת הזאת. ולרפובליקנים יש סיכוי לא רע, ואפילו טוב, לנצח בשנה הבאה.


כך או כך, ביידן נסע לג’ורג’יה כדי לשאת נאום דרמטי שבו הודיע שאין מנוס מניתוץ המסורת. המטרה מקדשת את האמצעים. מה המטרה החשובה כל כך בעיניו? שינוי חוקי הבחירות. הדמוקרטים טוענים, ולא לגמרי בלי צדק, שבכמה מדינות רפובליקניות נעשים ניסיונות מכוונים להדיר בוחרים מהקלפי למנוע מהם להצביע, או לפחות להקשות.

ביידן השווה את המהלכים האלה לחוקי הגזע על שם “ג׳ים קרואו”, כינוי גנאי לשחורי עור מהמאה ה־19. למעשה, האשים את הרפובליקנים בגזענות מהסוג הכמעט גרוע ביותר. אפשר לטעון שקצת הגזים בזה. ובעיקר, לא חשב מספיק לפני שעשה זאת, ולא הרים את הטלפון המתבקש כדי לבדוק מראש אם יש לו רוב למהלך שהוא עומד להכריז עליו.


במהרה הסתבר שאין לו רוב. הנאום עוד הדהד באוויר, וסינמה הודיעה שאין בכוונתה לתמוך בביטול הפיליבסטר. הדמוקרטים הודיעו שהם עדיין מתכוונים להביא את החוקים שהם מעוניינים בהם לדיון. אבל כל עוד הפיליבסטר על כנו, אין לחוקים רוב. בזבוז אנרגיה יקרה, והרבה רטוריקה נלהבת ונואשת, על מהלך סרק.

ברני סנדרס (צילום: רויטרס)ברני סנדרס (צילום: רויטרס)


יעדים סותרים


ביידן עשה השנה לא מעט מהלכי סרק, ועל כן שנתו הראשונה מסתיימת בתחושה של חמיצות. כמה מעמיתיו למפלגה שגו בחלומות גדולים על מהפכה דרמטית בענייני הפנים של ארצות הברית. הם רצו עוד הרחבה של ביטוח הבריאות, הם רצו להעלות מאוד את שכר המינימום, הם רצו הרבה דברים שפרוגרסיבים באמריקה רוצים, ומשום מה האמינו שהפעם יצליחו להעביר אותם. אבל זה לא קרה. י

ש חלומות, ויש פוליטיקה, ובאריתמטיקה של הפוליטיקה הניצחון הדמוקרטי על הרפובליקנים לא היה מספיק סוחף. ליל הבחירות אומנם היה מסעיר, למי שעוד זוכר, כי הוא בישר על מהפך בבית הלבן, בישר על סוף עידן טראמפ הקצר. אבל לצד המהפך היה גם קצת מפח. הדמוקרטים קיוו, וגם הניחו, שהרוב שלהם בסנאט יהיה משמעותי. בסופו של דבר נאלצו להסתפק במשהו שבקושי אפשר לקרוא לו רוב. על אצבע או שתיים הדמוקרטים תלו ערימה של תקוות. על אצבע או שתיים אפשר לספור את מה שהתממש מהתקוות הללו.


ביידן הגריל קלפים שלא קל לשחק בהם. כאמור, רוב קטן להעברת חוקים, מגיפה שהופכת את המציאות למציאות של חירום, יריב פוליטי שלא מפסיק להפריע, מדינה מקוטבת, לא תמיד ברור על מה ולמה. כועסת, נרגנת, קצת מבוהלת. וכמובן, לא צריך לשכוח בית משפט עליון עם רוב של שישה שמרנים.

לפני כמה ימים הרוב הזה הנחית על ביידן מכה, אחת בשרשרת ארוכה, כאשר פסל מרכיבים חשובים ויסודיים במדיניות החיסונים שניסה לכפות. זאת כשאת רוב ההחלטות החשובות באמת בית המשפט משחרר לקראת הקיץ. ועל שולחנו יש כמה תיקים, כולל הפלות, אבל לא רק הפלות, שיכולים לטלטל את הזירה הציבורית טלטלה הגונה.


המפלגה הדמוקרטית, שביידן נשען על תמיכתה, מגבילה אותו במדיניות החוץ. אין לו חבל אמיתי להדק סביב הצוואר של איראן, אין לו יכולת אמיתית להיכנס לעימות עם רוסיה, והתוצאות ניכרות: המשך השחיקה בכוחה ומעמדה של אמריקה בזירה הבינלאומית. כמובן, ביידן אהוב יותר מטראמפ על אזרחי מדינות במערב אירופה. אבל אפקטיבי פחות.

מטראמפ, הבלתי צפוי, היה מי שחשש. מביידן אף אחד לא נראה חושש. הוסיפו לזה את הנסיגה הבהולה והלא מפוארת מאפגניסטן, וכבר ברור שהתדמית של וושינגטון כשוטר עולמי לא השתפרה בשנה האחרונה.

אוהדיו של ביידן יאמרו, ובצדק, שאולי הגיעה זמנה של הנסיגה הזאת. הם יאמרו, ובצדק, שאין נסיגות שנראות היטב, ובכל זאת צריך לפעמים לסגת. הבעיה של ביידן היא שלצד הנסיגה לא הייתה שום פריצה. הוא לא הצליח לגייס את העולם למלחמה נגד ההתחממות הגלובלית (וגם החוקים בארצות הברית לא שונו הרבה בהקשר הזה).

הוא לא מצליח בשיחות עם איראן, בינתיים. השיחות עם רוסיה, סביב המשבר באוקראינה, נגמרו בלא יותר מאיומים הדדיים שמשאירים את הכדור במגרש של ולדימיר פוטין. גם הניסיונות המגושמים לבלום את ההתעצמות של סין לא הועילו הרבה. בין השאר, משום שביידן הציב שני יעדים סותרים: האחד – לקדם דמוקרטיה. השני – לבלום את סין. בדרך לקידום הדמוקרטיה הוא מעליב לא מעט מדינות שהוא זקוק להן כדי לבלום את סין.

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)


התוצאה לאחר שנה היא שלטון שנראה גרוע מכפי שהוא באמת. היו לביידן כמה הישגים. הכלכלה לא נבלמה, למרות המגיפה. אין מיתון, אין אבטלה. יש אינפלציה. לא טוב לביידן שיש אינפלציה. אבל לא מעט כלכלנים שתומכים בו אומרים שזו למעשה הייתה הברירה היחידה – להסתכן באבטלה או להסתכן באינפלציה.

כך או כך, הוא יצטרך לוודא שהיא נבלמת, כי כל אחוז נוסף של אינפלציה יהיה אחוז פחות לדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה שיבואו בנובמבר, וכבר מעיבות על האופק הפוליטי של הנשיא ושל מפלגתו. אחוזי התמיכה בו נמוכים מאוד. נמוכים כמעט כמו שהיו בימי טראמפ. זה לא מקרה כמובן, ששני נשיאים ברצף מציגים את אחוזי התמיכה הכי נמוכים של נשיאים אי פעם. זה לא הם – זו אמריקה. נרגנת כלפי מנהיגיה, מקוטבת באופן שלא מאפשר לאף מנהיג להעפיל מעבר לתקרת המפלגה שלו.


בלי כריזמה


אם ביידן מחפש נחמה, הוא יכול למצוא אותה בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה. טלפון לביל קלינטון יעזור לו להיזכר שנשיא מסוגל להעביר שנה ראשונה לא מוצלחת, ואפילו גרועה, ואחר כך להתאושש מזה. לקלינטון הייתה שנה מטורללת בתחילת כהונתו, ב־1993. בבחירות אמצע הקדנציה ספג את אחת המכות הקשות שנרשמו בתולדות הפוליטיקה של המאה האחרונה, כאשר ניוט גינגריץ’ וחבורת ההונים הרפובליקנים שלו השתלטו על הקונגרס. היו מי שחשבו שזה הסוף של קלינטון, אבל הנשיא חשב אחרת. הוא ניווט את עצמו בחזרה למרכז והשתמש בכוחו הרטורי כדי לרכוש מחדש את אמון הציבור.


לקלינטון היה הסבר משכנע יותר לכישלון של עצמו בתחילת הדרך. הוא היה טירון פוליטי, מושל של מדינה קטנה ולא במיוחד חשובה, שהצליח להגיע לבית הלבן. הוא היה טירון, ועשה טעויות של טירון, עד שלמד. ביידן איננו טירון. השבועות הראשונים שלו בבית הלבן נראו מרשימים ומבטיחים בגלל שהגיע מוכן יותר מכל נשיא שהיה לפניו. מנוסה, בשל, מקושר, מכיר כל מסדרון וכל חדר בממשל ובקונגרס.

וצריך לומר: אין לו את הקסם של קלינטון, גם לא של קודמו הדמוקרטי בתפקיד, ברק אובמה. מי שראה את הנאום הכביכול דרמטי שלו בג׳ורג׳יה - זה שאחריו התברר שאין לו את הקול של סינמה, ולכן הנאום היה מיותר ומזיק בכל מקרה - ראה נשיא שכוחו לא בכריזמה האישית שלו.

ביל קלינטון (צילום: Noam Galai)ביל קלינטון (צילום: Noam Galai)


מה כן? אולי השלמה עם העובדה שחלומות גדולים מדי מתנפצים לקרקע המציאות. אולי הכרה בכך שבלי רוב בקונגרס ייאלץ לממש את מה שהבטיח מלכתחילה, ולעבוד עם יריביו כדי לנסות למצוא פתרונות של קונצנזוס. אולי – אבל לא בטוח. ביידן אולי לא ניסה בכל הכוח, אבל זה לא שיריביו הראו נטייה חזקה לשתף איתו פעולה.

גם הם כבר מביטים על הבחירות הקרובות, ואלה שאחריהן. גם הם חשים על גבם את צלו המאיים של טראמפ. גם הם נערכים לפריימריז, וחשופים לפגיעתם של הפעילים הכי רדיקלים של המפלגה. כלומר גם אם ביידן יושיט יד בניסיון למצוא שביל ביניים משותף, לא בטוח שיהיה מי שילחץ אותה.