"אתה צריך להבין, ג'ורג', שאוקראינה היא אפילו לא מדינה. חלק משטחה נמצא במזרח אירופה והחלק הגדול יותר ניתן לנו" - את הדברים האלה אמר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כשנפגש עם ג'ורג' בוש, אז נשיא ארה"ב, במהלך פסגת נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה נשיא רוסי הגיע למפגש הפסגה של מנהיגי הברית הצבאית שהוקמה כדי לבלום את האיום הסובייטי, ועל הפרק הייתה הבקשה האמריקאית לקדם את ההליכים לצירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו. אולם התנגדותן של בריטניה, גרמניה וצרפת, שחשבו שצירופן של שתי הרפובליקות הוא צעד מוקדם מדי, סיכלה את השאיפה האמריקאית ובמקום זאת הוסכם כי
"המדינות האלה יהיו חברות נאט"ו", אולם לא נקבע לוח זמנים.
לאחר שהתבררה תוצאת הפסגה, ניצב פוטין בפני מנהיגי נאט"ו וסיפק להם שיעור באופן שבו רוסיה רואה את אוקראינה: "באוקראינה, שליש הם רוסים אתניים. יש אזורים שבהם רק רוסים מתגוררים, למשל קרים. 90 אחוז שם הם רוסים. באופן כללי, אוקראינה היא מדינה מורכבת. באופן שבו היא קיימת כיום, היא נוצרה בתקופה הסובייטית – היא קיבלה שטחים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה, ואז היא קיבלה שטחים עצומים מרוסיה במזרח ובדרום. זה הרכב מסובך של מדינה. אם נכניס לשם גם את הבעיות של נאט"ו, זה יציב את המדינה על סף בעיה קיומית...17 מיליון רוסים חיים כיום באוקראינה. מי יוכל לומר שאין לנו שם אינטרסים? בדרום אוקראינה יש רק רוסים".
על פניו, התוצאה של פסגת בוקרשט הייתה אמורה לספק את פוטין, אבל בפועל זה לא היה כך. עצם נכונותה של הברית המערבית להשאיר את הדלת פתוחה לצירופן של השתיים, גם אם באופן מעומעם, נתפסה כאיום ביטחוני וחדירה למרחב ההשפעה הרוסי. במיוחד אחרי שרבות ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר, ובראשן שלוש המדינות הבלטיות ופולין, כבר היו חברות בנאט"ו והציבו את כוחות הברית ליד הגבולות הרוסיים.
לא להתרחק "מאימא רוסיה"
לתפיסתו של פוטין, גיאורגיה ואוקראינה צריכות להבין שעליהן לזנוח את חלומותיהן ולא להתרחק מ"אמא רוסיה", ואם צריך, אז גם להשתמש בכוח כדי ללמד אותן את הלקח. באוגוסט 2008, הייתה זו גיאורגיה שספגה את נחת זרועו של הצבא הרוסי. בראשית 2014, הנקמה הגיעה גם לאוקראינה, כאשר רוסיה חטפה ממנה את חצי האי קרים לאחר ההתקוממות העממית שהפילה את הנשיא הפרו רוסי, ויקטור ינוקוביץ', ועוררה התקוממות חמושה שעדיין נמשכת במחוזות המזרחיים של המדינה.
כעת, עם יותר ממאה אלף חיילים ואמצעי לחימה עצומים שפרוסים ליד גבולותיה של אוקראינה עם רוסיה ועם בלארוס, נראה כי השלב הבא בסגירת החשבון הפתוח של פוטין עומד להתבצע בתוך זמן קצר ומאיים להצית את המשבר החמור ביותר בין רוסיה לבין המערב מאז תום המלחמה הקרה לפני 30 שנה, ואף מאז משבר הטילים בקובה לפני 60 שנה.
22 שנה חלפו מאז שוולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, איש הקג"ב לשעבר ועובד הציבור האלמוני מסנט פטרבורג, הפך לנשיא רוסיה והחל לבסס את שליטתו האיתנה במדינת הענק, תוך ריסוק יריביו מבית ומהאופוזיציה, ותוך ניסיון להשיב את רוסיה לגדולתה, בניסיון לתקן את "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה", כפי שכינה את קריסת ברה"מ. בחינה לעומק של התנהלותו של פוטין ושל התבטאויותיו ביחס לאוקראינה בשנים הללו מעידה כי הדרמה הנוכחית שעדיין לא הגיעה לשיאה הייתה רשומה על הקיר כל הזמן.
האיתות הראשון של פוטין
ההתחלה דווקא נראתה אחרת. ב-18 באפריל 2000, שלושה שבועות בלבד לפני שהושבע לנשיא רוסיה החדש במקום בוריס ילצין, הגיע פוטין לביקור ראשון באוקראינה והביע תקווה להתקרבות בין שתי המדינות. "מטרת הדיונים שלנו הייתה לחזק את השותפות האסטרטגית ואת שיתוף הפעולה", הכריז פוטין במסיבת העיתונאים עם עמיתו, ליאוניד קוצ'מה. "השותפות האסטרטגית שלנו צריכה להתפתח לאורך קווים כלכליים ותרבותיים, והכל נופל בתוך המשמעות של האינטרסים ההומניטריים".
אבל מתחת לפני השטח – ולעתים גם מעליהם – כבר נשתלו הזרעים הראשונים של מדיניות פוטין כלפי קייב. בדצמבר 1999, כשכבר היה נשיא בפועל, היה זה פוטין שיזם חרם נפט וחשמל על אוקראינה בניסיון לעצור את גניבת הגז מהצינורות של חברת גזפרום הרוסית שעוברים באוקראינה. המהלך לא צלח, אבל זה היה איתות ראשון של פוטין כי הוא מוכן לגבות מחיר מהשכנה הסוררת.
ממשל פוטין לא הסתיר גם את מורת רוחו מצעדיו של השלטון בקייב באותה תקופה נגד מעמדה של השפה הרוסית באוקראינה, כדוגמת ההחלטה של בית הדין החוקתי כי כל עובדי הציבור חייבים להשתמש בשפה האוקראינית. בראייתה של מוסקבה, זו הייתה פגיעה בזכויות המיעוטים.
רק בשנת 2012 היה זה ינוקוביץ' שהעניק מעמד רשמי לשפה הרוסית, אולם בפברואר 2014, לאחר ההתקוממות שהפילה אותו, הצביע הפרלמנט בעד ביטולו. לפני שנה, נכנס לתוקפו חוק שקבע כי אוקראינית היא שפת החובה עבור כל עובדי הציבור במדינה.
ההשפעה על הקלפיות
כאשר תושבי אוקראינה הלכו לקלפיות בבחירות לנשיאות לקראת סוף 2004, לא הסתיר השלטון הרוסי במי הוא תומך. פוטין הגיע פעמיים למדינה השכנה כדי להתייצב לצד ינוקוביץ', שהתמודד מול ויקטור יושנקו שהביע תמיכה בהתקרבות לנאט"ו ולאיחוד האירופי.
השגריר בקייב, ויקטור צ'רנומירדין, הבהיר בראיון שהעניק בתחילת נובמבר 2004 כי "כל מי שייבחר לנשיא אוקראינה ייאלץ לבנות יחסים טובים עם רוסיה". "נגיד שהנשיא החדש ישנה את הכיוון של המדינה. האם האנשים ירצו שהיא תזוז. לאן אוקראינה תזוז? היא תתרחק מרוסיה? הנשיא החדש לא יכול לשנות את הגיאוגרפיה", הוסיף צ'רנומירדין. המסר ברור: רוסיה לא תיתן לאוקראינה לפנות לכיוון מנוגד לאינטרסים של מוסקבה.
הסיבוב השני של הבחירות בנובמבר הסתיים בניצחונו של ינוקוביץ', ולכאורה נראה כי פוטין רשם הישג חשוב, אבל הטענות הגוברות לזיופים הציתו גל הפגנות שזכה לכינוי "המהפכה הכתומה". הזעם הופנה בעיקר כלפי רוסיה, שנראתה כמי שאחראית לא רק לזיופים, אלא גם להרעלת הדיוקסין שגרמה להשחתה הפתאומית של פניו של יושנקו במהלך קמפיין הבחירות. במוסקבה, כמובן, הכחישו כל קשר.
גם אחרי שהפרלמנט ובית המשפט העליון ביטלו את התוצאות וקבעו שייערך סיבוב חוזר, הנשיא הרוסי לא השתכנע. "קיום חוזר של הסיבוב השני לא ישיג דבר", אמר. "מה יקרה אז? יהיה סיבוב שלישי, רביעי, סיבוב 25 - עד שאחד הצדדים ישיג את התוצאה הדרושה?".
מכה לפוטין
אבל ההתערבות החוזרת ונשנית של הקרמלין בפוליטיקה האוקראינית לא עזרה לינוקוביץ'. בסוף דצמבר ניצח יושנקו בסיבוב החוזר והמהפכה הושלמה עם השבעתו ב-23 בינואר 2005. זו הייתה מכה קשה עבור פוטין, שנראה כמי שעומד לאבד את השפעתו באזור האסטרטגי לטובת המערב. למרות זאת, כאשר הגיע הנשיא הרוסי במרץ 2005 לביקור ראשון באוקראינה מאז המהפכה, הוא ניצב ליד יושנקו והבטיח: "נעשה כל מה שאנחנו יכולים לתמוך במנהיגות האוקראינית ולהשתמש בכל השפעתנו כדי למנוע משבר פוליטי כלשהו באומה הזו".
אבל חודש לאחר מכן, הוא כבר נשמע אחרת כאשר התייחס לאפשרות שאוקראינה תצטרף להסכם הגבולות הפתוחים עם האיחוד האירופי. "תהיה עם זה בעיה", אמר בביקור בגרמניה. "כמו שאני יודע, לפחות 17 אחוז מהאוכלוסייה שחיה שם היא של רוסים. מדובר בחלוקה של אנשים. זה מזכיר את החלוקה של גרמניה למזרח ולמערב".
יהפכו לבשר תותחים
מאז שהפכה לעצמאית עם קריסת ברה"מ ב-1991, ניסתה אוקראינה לנוע בין שני קצוות – מצד אחד, הקשר ההיסטורי העמוק עם רוסיה. מצד שני, רצון ליחסים טובים עם השכנים המערביים מהאיחוד האירופי ונאט"ו.
המהפכה הכתומה הובילה את המטוטלת לכיוון המערב. עבור פוטין, זה היה בלתי נסבל. אחרי שפולין הצטרפה לנאט"ו ב-1999 ושלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) הלכו בעקבותיה חמש שנים לאחר מכן, המנהיג הרוסי לא היה יכול לראות עוד מאחז סובייטי לשעבר נופל לידי האויבים לשעבר. בוודאי לא מדינה שבה נמצא הבסיס הימי האסטרטגי של רוסיה.
ברוסיה לא בחלו במילים כדי להביע שאט נפש מהתקרבותה של אוקראינה לנאט"ו. "אם תצטרפו לנאט"ו, נצטרך לבחון מחדש את יחסינו – בכל התחומים", הבהיר השגריר צ'רנומירדין בינואר 2008. "נאט"ו זה גוש צבאי. אני מקשיב לדיונים באוקראינה שאומרים כי 'נאט"ו זה מועדון'. מועדון מעניין... אחד שמחזיק בחימוש גרעיני".
חודש לאחר מכן, ניסה הנשיא יושנקו להסביר לפוטין במוסקבה כי "כל מה שאוקראינה עושה בכיוון המערב לא מכוון נגד מדינה שלישית, שלא לדבר על רוסיה". על הנשיא הרוסי זה לא עשה רושם והוא מיהר להעביר מסר שאינו משתמע לשתי פנים. "זה איום לומר ואפילו איום ונורא לחשוב, שבאופן תיאורטי, בתגובה להצבת מתקנים כאלה (של נאט"ו) על אדמה אוקראינית, רוסיה תוכל לכוון את הטילים שלה לעבר אוקראינה", אמר פוטין בלי למצמץ, "רק תדמיינו את זה לרגע".
ואם זה לא היה ברור, גויס הפרשן הפוליטי המקורב לקרמלין, סרגיי קרגאנוב, כדי להדגיש כי הצטרפות אוקראינה לברית הצפון אטלנטית תוביל ל"עימות פוליטי בלתי נמנע (אולי גם עם מרכיב צבאי או פוליטי). צעד כזה", הוא הדגיש, "יהפוך את תושבי אוקראינה לבשר תותחים". מול איומים כאלה, לא פלא שגרמניה וצרפת סיכלו את צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו במהלך הפסגה בבוקרשט באפריל 2008.
שנתיים מאוחר יותר, היו יכולים הרוסים להיות רגועים אפילו יותר. בפברואר 2010 נבחר יקירם ינוקוביץ' לנשיאות, הפעם באופן חוקי, אחרי שגבר על יקירת "המהפכה הכתומה", יוליה טימושנקו. מיד עם השבעתו הוא הכריז כי "אין שאלה של הצטרפות לנאט"ו" והמטוטלת של קייב שוב נעה בכיוון הקרמלין.
מענישים את גיאורגיה
גם כאשר פוטין פינה את כס הנשיאות לדמיטרי מדבדב ועבר לראשות הממשלה במאי 2008, ימים ספורים אחרי פסגת נאט"ו, הוא עדיין נותר האיש החזק בקרמלין והמשיך לתכנן את סגירת החשבון עם המדינות הסוררות. המטרה הראשונה הייתה גיאורגיה. ב-7 באוגוסט 2008, בעוד העולם עסוק באולימפיאדת בבייג'ינג, תקפו הגיאורגים בהובלתו של הנשיא מיכאיל את בירת דרום אוסטיה, במטרה להשליט מחדש את הריבונות על החבל הבדלני שפרש מהמדינה בשנות התשעים. בצירוף מקרים, המשבר הנוכחי מתרחש כאשר בייג'ינג נערכת לפתיחת אולימפיאדת החורף בתחילת החודש הבא.
הרוסים, שהחזיקו כוחות בדרום אוסטיה ובחבל הפורש הסמוך אבחזיה, לא יכלו לעבור בשתיקה על התקיפה הגיאורגית. מרבית התושבים בשני החבלים מחזיקים באזרחות רוסית, ולכן מוסקבה ראתה את עצמה כמחויבת לביטחונם. "אני מוכרח להגן על החיים והכבוד של אזרחים רוסים באשר הם", הסביר מדבדב. "לא נאפשר למותם לעבור ללא עונש. האחראים יקבלו את העונש הראוי".
העונש הגיע בדמות הפצצות אוויריות וארטילריות כבדות נגד מטרות ברחבי גיאורגיה. גם כאשר הכוחות הגיאורגיים נסוגו מדרום אוסטיה, לא עצרו הרוסים וכבשו ערים במזרח גיאורגיה. רק כעבור שבוע הושגה הפסקת אש והחלה הנסיגה הרוסית. שני החבלים הפורשים הכריזו על עצמאות מגיאורגיה וזכו להכרה ממוסקבה, בעוד טביליסי והקהילה הבינלאומית נאלצות לקבל את המציאות החדשה, גם אם לא השלימו איתה.
הפלישה הרוסית אמנם זכתה לגינויים רבים בעולם – כמו מצד הנשיא בוש שהכריז כי "בריונות והפחדה אינן דרכים מקובלות לנהל מדיניות חוץ במאה ה-21" – אבל העניינים שבו לסדרם עוד לפני ששנת 2008 הסתיימה. ברית נאט"ו, שהחליטה בעיצומה של המלחמה על השעיית שיתוף הפעולה עם רוסיה, החלה לחדש את היחסים ושוב דחתה את צירופן של אוקראינה וגיאורגיה. לרוסים לא נותר אלא לחגוג. "בנאט"ו יודעים שאוקראינה וגיאורגיה לא הולכות לשום מקום, אבל את העניינים עם רוסיה צריך לסדר תכף ומיד", הדגיש השגריר הרוסי בנאט"ו באותה תקופה, דמיטרי רוגוזין.
לתפוס שטח
על אף שינוקוביץ' היה האיש של רוסיה בקייב, מוסקבה נדרשה לאלץ גם אותו שלא "לעשות טעויות". בשלהי 2013, נערך השלטון באוקראינה לחתום על הסכם סחר חסר תקדים עם האיחוד האירופי, שבהמשך גם היה יכול להוביל לצירופה של המדינה לגוש. הרוסים הגיבו בהגברת הפיקוח של פקידי המכס על הסחורות שנכנסות מאוקראינה וגזפרום איימה שתנתק את צינור הגז בשל אי תשלום חובות. כאשר ינוקוביץ' נועד עם פוטין, הועבר לו המסר החד משמעי כי חתימה על הסכם הסחר תביא לסנקציות רוסיות על קייב.
לינוקוביץ', שידע כי המשמעות היא סגירת צינור הגז לאוקראינה באמצע החורף, לא נותרה ברירה אלא לעשות את פניית הפרסה, וזו לא הייתה דילמה פשוטה עבורו. בחירה בנתיב האירופי הייתה מסירה מעליו כמעט סופית את תווית "הבובה" הרוסית והייתה עשויה להבטיח לו ניצחון בבחירות 2015. אולם, הוא כנראה יודע שגם אם היה חותם על הסכם הסחר ונענש על ידי הרוסים, סביר להניח שהאירופים לא היו עושים דבר מלבד גינויים רפים, כי הרי ניסיון העבר מלמד שהם לא רוצים להסתבך עם פוטין, שיכול לסגור גם להם את ברז הגז ולהותיר מיליוני אירופים ללא חימום בקור המתקרב.
הנשיא האוקראיני נכנע ללחץ וביצע סיבוב פרסה – הוא הקפיא את הכוונה לחתום על הסכם הסחר ובמקום זאת הודיע כי הממשלה תפעל לחזק את הקשר הכלכלי עם רוסיה והיא גם מוכנה להצטרף לאיחוד הכלכלי שקידם הקרמלין עם חלק ממדינות ברה"מ לשעבר. התגובה הציבורית הייתה נזעמת – ב-21 בנובמבר, בדיוק תשע שנים אחרי שפרצה "המהפכה הכתומה", החלו הפגנות עממיות בעד הסכם הסחר שהפכו לנרחבות יותר אחרי ששוטרים פיזרו בכוח מפגינים מכיכר העצמאות בקייב.
הפגנות המחאה נמשכות שבועות ארוכים וב-22 בפברואר 2014, הדיח הפרלמנט את ינוקוביץ', שמיהר להימלט למקלט ברוסיה. פוטין מיהר לתת לאנשיו אור ירוק ובתוך ימים ספורים השתלטו הכוחות הרוסיים על חצי האי קרים, הבסיס העיקרי של הצי הרוסי בים השחור. משאל עם, שחוקיותו מוטלת בספק, הסתיים עם תמיכה של יותר מ-95 אחוז בסיפוח לרוסיה ופוטין מיהר "להיענות". המערב הגיב בסבבים מתמשכים של הטלת סנקציות על בכירים רוסים ועל תעשיות מפתח, כגון האנרגיה והבנקאות, ושוב צצו הדיבורים על מלחמה קרה חדשה.
"הלב שלנו כואב כשאנחנו רואים מה קורה כרגע באוקראינה, רואים את הסבל של האנשים ואת חוסר הוודאות שלהם לגבי איך לעבור את היום ומה מחכה מחר", אמר פוטין בנאום לציון סיפוח קרים במרץ 2014. "החששות שלנו מובנים כי אנחנו לא רק שכנים קרובים, אלא עם אחד. קייב היא האמא של הערים הרוסיות. רוס העתיקה היא המקור המשותף שלנו ואנחנו לא יכולים לחיות אחד בלי השני".
פוטין לא הסתפק בחצי האי קרים והמשיך להפעיל לחץ על השלטון הפרו מערבי החדש בקייב. חודש מאוחר יותר, החלו בדלנים פרו רוסים בהתקוממות אלימה במחוזות דונייצק ולוגנסק שבמזרח אוקראינה, אזור שידוע בכינוי דונבאס, והכריזו על הקמת רפובליקות עצמאיות מתוך כוונה להצטרף בהמשך לרוסיה, כפי שעשו המחוזות הבדלניים בגיאורגיה.
אות פתיחה להיסטוריה נמשכת
זה היה אות הפתיחה למלחמת אזרחים שנמשכת עד היום בין צבא אוקראינה לבין הבדלנים שזוכים לסיוע צבאי רוסי. יותר מ-13 אלף בני אדם נהרגו, בהם גם אלפי אזרחים חפים מפשע, ועל אף ניסיונות כושלים להפסקת אש, כולל בתיווך בינלאומי, הלחימה נמשכת עם נפגעים כמעט על בסיס יומי.
בשמונה השנים האחרונות, המשיכה רוסיה להדק את שליטתה באזור קרים. בדצמבר 2019, חנך הנשיא הרוסי גשר רכבת חדש שמחבר את רוסיה וחצי האי, באוגוסט 2020 הוא פתח גם כביש מהיר חדש בתוך קרים, בין קרץ' לבין סבסטופול וסימפרופול, וכעת יש תוכניות לכביש מהיר נוסף. הגינויים מקייב ומהמערב, לצד המשך הסנקציות על המעורבים בפרויקטים, לא הטרידו את שלוותו של הדוב הרוסי.
לאורך התקופה, גם קיימו הרוסים לא מעט תרגילים גדולים בקרבת הגבול עם אוקראינה ולעתים אף היו חששות כי הרוסים לא יישארו בשטחם. בשנת 2016, ערב חגיגות 25 שנה לעצמאות אוקראינה, זוהו תנועות של הצבא הרוסי במרחק של 40 ק"מ בלבד והנשיא הקודם, פטרו פורושנקו, הכריז על העלאת הכוננות מחשש לפלישה אפשרית, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.
אולם כעת, ההערכות הן כי הפלישה היא רק עניין של זמן והשאלה הגדולה היא רק מה היעד הסופי שאותו מבקש פוטין להשיג - האם רק ליצור רצף טריטוריאלי בין רוסיה לבין חצי האי קרים או גם להגיע עד פאתי קייב במטרה להפיל את השלטון של הנשיא וולודימיר זלנסקי ולהקים ממשלת בובות שתמחק את השאיפות לנוע מערבה. האם גם הפעם המערב יישב מנגד ויסתפק בגינויים? ימים יגידו.