נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הדהים את העולם בימים האחרונים, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, כשנשאר בקייב המופצצת וסירב לקבל הצעות חילוץ שנועדו לשמור על ביטחונו האישי. בין היתר, דווח כי הוא סירב להצעת פינוי מהבית הלבן בטענה ש"הקרב כאן. אני צריך תחמושת - לא טרמפ". כמו כן, הוא צילם את עצמו במהלך הלחימה ברחובות קייב, כשהוא מעודד את העם האוקראיני. כיצד הפך הפוליטיקאי חסר הניסיון, שהיה בכלל שחקן וקומיקאי, למי שמצטייר כגיבור העם?

"הוא נאמן לארצו, יהודי, אבל יותר אוקראיני מהרבה אוקראינים", אומר ד"ר יבגני קלאובר מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. “הוא איש של האומה האוקראינית והוא גיבור. האזרחים גאים בו. מאז שהחל האיום, הוא עמד בגבורה בתפקידו. הוא משדר, נמצא עם העם ועם העולם בקשר, ניצב בכיכרות, אומר שהוא כמו כל חייל פשוט שמגן על המולדת. בתדמית הלאומית הוא כבר ניצח וגם בדעת הקהל העולמית. העולם נדהם לראות אותו, והמילים שלו ייחרטו בספרי ההיסטוריה".

זלנסקי נערך לקרב באוקראינה (צילום: רויטרס)
זלנסקי נערך לקרב באוקראינה (צילום: רויטרס)

זלנסקי, בן 44, ממוצא יהודי, הוא הנשיא הצעיר ביותר בתולדות אוקראינה. הוא נולד במחוז דניפרופטרובסק במזרח אוקראינה, שנחשב כיום פרו־רוסי, למשפחה מבוססת. את דרכו החל בכלל כסטנדאפיסט בתוכנית קומית באוניברסיטה, ומיד אחר כך התברג בעולם הבידור והטלוויזיה כשחקן, בדרן, מפיק ותסריטאי.

“הוא יחסית חדש בזירה, גדל בצד המזרחי שנחשב פרו־רוסי דווקא, שם דיברו רוסית, לעומת הצד הפרו־מערבי שם השפה היא אוקראינית", אומרת ד"ר ג'ניפר שקבטור מבית הספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן ויועצת לבנק העולמי לענייני מזרח אירופה. “אביו היה פרופסור למתמטיקה. הוא גדל בקהילה היהודית השנייה בחוזקה במדינה. הוא למד כלכלה ומשפטנות, ומהר מאוד נכנס לתחום הסטנד־אפ ולעולם הבידור. בחייו האישיים הוא נשוי לאלנה, איתה למד בתיכון, ולהם שני ילדים".

בשנת 2015 החל זלנסקי לככב בסדרה סאטירית, “משרת העם", ובה גילם את דמותו של מורה אפרורי בתיכון שהופך לנשיא אוקראינה. מאוחר יותר, גם הקים מפלגה שנקראה באותו שם. בבחירות במאי 2019 נבחר לנשיאות ברוב מוחץ של 73%, תוך שהוא מביס את הנשיא המכהן פטרו פורושנקו. כיום הוא נתפס כמי שמנסה לאחד בין הצד הפרו־רוסי לצד המערבי הפטריוטי ושואף להפוך את אוקראינה למערבית.

יבגני קלאובר (צילום: צילום פרטי)
יבגני קלאובר (צילום: צילום פרטי)

“הוא שואו־מן, והסדרה שבה שיחק נשיא - הפכה למציאות", מוסיף ד"ר קלאובר. “שם הוא נלחם בשחיתות ונגד הרוסים, וזו התמונה הפוליטית המשתקפת של אוקראינה כיום. הוא היה בתפקיד הראשי והתמודד עם כל מיני דילמות ובעיות, וזה בא לפתחו הלכה למעשה".

לצד הפופולריות העצומה שלה הוא זוכה והיותו איש בידור ובמה, זלנסקי מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות ואף נהג להתבטא נגד השלטון הקודם. “הוא היה מעורב פוליטית ותמך במאבק לעצמאות פוליטית מרוסיה", אומרת ח"כ לשעבר קסניה סבטלנה, עמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ובמכון מיתווים למדיניות חוץ.

“ב־2005, לאחר המהפכה הכתומה שהתרחשה בקייב, הוא תמך בהצטרפות למערב הקולקטיבי וקרא להתבדלות מרוסיה. הוא הופיע בפני חיילים ותרם הרבה כסף לטובת המיליציות שנלחמו נגד הרוסים. כבר אז היו לו בעיות עם הרוסים. לאחר סיפוח חצי האי קרים הייתה נגדו תביעה שקראה לבדוק את המעורבות שלו במלחמה באוקראינה, ואם הוא מממן את הפעילות הביטחונית שם".

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (צילום: רויטרס)
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (צילום: רויטרס)

האוליגרך שמאחוריו

במרץ 2018 הכריז זלנסקי על הקמת מפלגה שכללה בעיקר חברים וקולגות שלו מעולם הטלוויזיה והבמה, ואשר נקראה, כאמו לא במקרה על שם סדרת הטלוויזיה “משרת העם". הוא רץ לנשיאות בעיקר על בסיס הרטוריקה שלו והגדיר את עצמו כמי שבא לנקות אורוות ולהיאבק בשחיתות שגאתה במדינה שנשלטה בידי מספר מצומצם של אוליגרכים. אלא שבמקביל, הוא עצמו נתמך בידי אוליגרך בדרכו לשלטון.

“באוקראינה הכלכלה נשלטת על ידי כמה אוליגרכים שממליכים את הנשיאים, וחלקם אף יהודים מבוססים מאוד", מסבירה ד"ר שקבטור. “אחד מהם, איגור קולומויסקי, מגיע מהעיר של זלינסקי, הקים את הבנק הפרטי הראשון ונחשב לאיש העשיר ביותר במדינה. הוא גורש בשנת 2014 לאחר שהקים צבא פרטי, והחליט להריץ את זלנסקי לנשיאות בתמיכה של ערוצי תקשורת שהיו בשליטתו.

"לאחר בחירתו, קולומויסקי חזר לאוקראינה. כך שזלנסקי אינו חף מקשרים עם האוליגרכיה, אבל הוא מאוד אנטי־רוסי ופרו־מערבי. למרות מהפכת מיידן באוקראינה ב־2014 (סדרת הפגנות באוקראינה בתגובה אזרחית להחלטת ממשלת אוקראינה לא לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, שבהן נהרגו 125 בני אדם – סב"ד), וכל מה שהאוקראינים עשו כדי לשנות את השלטון דרך הקלפי, הם עדיין קיבלו את אותם אוליגרכים, בין שמקורבים לרוסיה ובין שפחות.

קסניה סבטלובה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
קסניה סבטלובה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

"זלנסקי נבחר על הטיקט של ‘אנטי־ממסדי'. הוא ניפץ את הממסד, וזה קרץ להמונים. אוקראינה עשירה במשאבי טבע וחקלאות, אבל היא לא הצליחה להתרומם מאז ההתנתקות מברית המועצות והפכה לענייה ומושחתת ללא עמוד שדרה ניהולי. העם רצה שינוי, וזלנסקי היה הכי שונה במפה ונתפס כמי שיביא שינוי. מצד שני, עמד מאחוריו קולומויסקי“.

מה הייתה מידת השפעתו של זלנסקי על אוקראינה עד כה, והאם קידם אותה? לגבי שאלה זו, הדעות חלוקות. “כשעלה לשלטון, זלנסקי ביקש להחליף את המנהל הציבורי", אומרת ד"ר שקבטור. “המפלגה שלו זכתה ברוב גדול בפרלמנט, וזה אפשר לו לעשות כל מה שרצה. הוא מינה הרבה אנשים מבחוץ, צעירים וחדשים. כמה זה הביא לתוצאות חיוביות בהתפתחות הכלכלית של אוקראינה? כנראה שלא הרבה.

"אני לא חושבת שיש לו עד כה הישג מעבר לרענון השורות, וזה לא חלחל לאזרח הקטן. פוטין לא רואה בזלנסקי מישהו משמעותי. מבחינתו הוא הריבון, וזלנסקי מבחינתו נחות ממנו, ואם יהיה משא ומתן, לא נראה אותו יושב עם זלנסקי. הוא לא יעמיד את עצמו באותה שורה איתו. זלנסקי הוא מטרה נוחה בשביל לסמנו כליצן".

ד"ר קלאובר מצדו חושב אחרת. “אני חושב שתרומתו הייתה מרשימה", הוא אומר. “לפני כחודש הוא מנה את הישגיו בנאום לאומה, ואלו הישגים שקשה לערער עליהם כמו סלילת כבישים, שיפור מערכות הבריאות, החינוך והכלכלה. מה שנותר תקוע הוא המשא ומתן עם רוסיה כי פוטין לא רואה בזלנסקי פרטנר. זה לא בכבוד של פוטין לדבר איתו. זלנסקי אומנם לא ביצע ניקוי אורוות או הוציא לפועל מלחמה אמיתית בשחיתות, אבל כן חל שיפור במדדי השחיתות, וכיום היא לא מוחלטת באוקראינה בכל תחומי החיים כמו ברוסיה.

"כמו כן, זלנסקי הופך את אוקראינה לחברה מערבית ובונה את זה על ידי שמירה על חופש העיתונות, שמירה על חופש הביטוי בקפדנות, פיתוח הכלכלה, גיבוש הסכמים כלכליים עם מדינות אחרות וגיוס משקיעים זרים. כמו כן, יש לו הישגים בתחום הביטחוני - ממדינה חלשה עם צבא חלש, אוקראינה מחזיקה כיום בנשק הכי מתקדם שהועבר לה מנאט"ו וארצות הברית".

ג'ניפר שקבטור  (צילום: צילום פרטי)
ג'ניפר שקבטור (צילום: צילום פרטי)

אנחנו הטובים

אבל יש גם מי שאינם מרוצים מזלנסקי. סקר שבוצע באוקראינה בנובמבר 2021 הצביע על כ־20% תמיכה בלבד בזלנסקי בקרב העם. הטענה העיקרית כלפיו הייתה שאינו מנוסה, מגמגם מבחינה פוליטית, לא ייצוגי מספיק, לא קידם את האינטרסים של המדינה, ושהוא יהיה מוכן לפשרות עם רוסיה. כל זה השתנה עם פרוץ המשבר הנוכחי.  

“האוקראינים הם עם מאוד חופשי בשונה מהעם הרוסי, ודעת הקהל מאוד דינמית", מסביר ד"ר קלאובר. “היום אפשר להעריך שיש לו 90% תמיכה. הוא הוכיח את עצמו כמנהיג של העם, נמצא עם הלוחמים ברחובות, יום ולילה, מדבר עם כל ראשי המדינות ומקבל תמיכה, מדבר עם מנהיגי נאט"ו ומככב ברשתות החברתיות, שם הוא קורא להתגייסות ומעדכן לאן התקדמו וכמה חשוב להילחם על הבית.

"המסר שלו הוא: לא נזוז לשום מקום, נולדנו פה, הם תקפו, הם כובשים, הצדק איתנו ואנחנו הטובים פה. בנוסף, התקיפה שעליה חלם פוטין כבליץ קצת נתקעה כי זלנסקי הראה מיומנויות של מנהיג וקיבל כמה החלטות נבונות בלחימה. אומנם ביום הראשון ללחימה היו הרבה בלבול ובהלה, אבל כבר למחרת בוצעו גיוס כוחות וחלוקת עבודה למרות האובדן והקושי".

המסר העיקרי של זלנסקי כעת הוא למדינות השכנות, כשהוא מתריע כי הן הבאות בתור אם אוקראינה תיפול. הוא הפך את עצמו לסמל של העולם החופשי ולא מהסס לתקוף מנהיגים בשידור חי. בין היתר, דווח שכאקט מחאה על התנהלות מנהיגי העולם במשבר, הוא הפסיק לעקוב אחריהם בטוויטר.

“אף אחד לא צפה את התגובה שלו כנשיא לא מנוסה", אומרת ד"ר שקבטור. “ביום הראשון של המלחמה הוא שוחח עם מנהיגי אירופה ואמר שהוא לא יודע איך ישרוד את הלילה. מאז הוא מפגין פטריוטיות והרואיות ומצטלם במדים. המלחמה הזו היא כל כך לא כוחות, שהדבר היחיד שיכול לעזור פה הוא תחושת ההרואיות שהוא מייצר. לכן הוא קורא להילחם עד הסוף, בכל דרך, והעם מגיב לו בהתגייסות גדולה. הלהט הפטריוטי גובר על הכל. זלנסקי מעורר כבוד בעמידה האיתנה שלו כיום".

“העם מרוצה מאוד מהתפקוד שלו כי הוא מבין שזו סיטואציה של דוד מול גוליית, ואף אחד לא מבקר את דוד ברגע כזה", מסביר ד"ר קלאובר. “כל אחד אחר היה מנסה לברוח, והוא יצר הזדהות עם הדרך שלו. גם לנוכח הזלזול שפוטין הפגין כלפיו כשקרא לממשלת אוקראינה חבורה של ‘נרקומנים ניאו־נאצים'. פוטין רואה שזלנסקי מצליח וקרוב אל העם וחושש מהשפעתו".

“עד הרגע האחרון היו אנשים שלעגו לזלנסקי וחשבו שהוא לא קשוח מספיק ומצדד בהידברות, אבל הוא עשה מה שהוטל עליו כדי להציל את המדינה", מסכמת סבטלובה. “כשהחלה המלחמה הוא לא ברח בניגוד למה שאמרו עליו ולא ביקש כניעה. זה הפתיע את מבקריו, בעיקר את החוגים הלאומניים. כולם ראו שהנשיא לא עוזב והופך לגיבור לאומי ואהוד העולם".