"אם היית מתעקש ומצלם", הסביר, "איזה צלף היה יכול להתעצבן ולסמן אותך כמטרה". "למה דווקא אותי?", שאלתי. "כי אתה נראה כמו פליט, במיוחד עם כובע הפרווה שלך, אבל לא רק...". אז מתברר שלוחם אוקראיני בן ימינו המכבד את עצמו לובש רק כובע גרב, רצוי שחור. "אז מה רע בפליטים? אתם הרי מארחים אותם כל כך בחום", שאלתי את יורקו. "נכון, אבל נכנסו איתם כל כך הרבה גורמים מסוכנים: טרוריסטים, צ'צ'נים ואחרים, ולכן יש פרנויה בצבא ובשירותי הביטחון, ומפרנויה כדאי להיזהר".
איש מעניין, יורקו. בריא גוף, כבן 40, וכשהוא מסיר את כובע הגרב העשוי לתפארת – מתגלה קרחת נוצצת מפוארת לא פחות. כשהגיע לפגישתנו שקבע, כיאה לאיש ביטחון בכיר וחשאי, בפארק ציבורי מול כנסית גיאורגי הקדוש, היה חזהו כל כך נפוח, שייחסתי את זה לאפוד מגן עבה במיוחד.
אבל כשנכנס, או יותר נכון התגלגל, לתוך המכונית, ופתח את הרוכסן – בצבץ לפתע ראש קירח קטן וחמוד אחר, והביט בעיניים סקרניות בי ובאחרים. זה היה תינוק, שיורקו שומר עליו גם בזמן התעסוקה הביטחונית והמבצעית הכבדה המוטלת עליו. האמא, אשתו, היא מדענית עסוקה מאוד, במיוחד בימים אלה. יורקו החליט להכניס את בנו לענייני גברים כבר מהגיל הרך.
בתור תחליף לביקור מפורט במוצב ובעוד בסיס צבאי, שגם שם גילו כלפיי חשדנות מופלגת (על אף שהסרתי את כובע הפליטים המחשיד ואוזניי קפאו מקור), הוחלט לצאת לעבר בסיס אזרחי של ייצור בקבוקי מולוטוב. נסענו לשם, יורקו ובנו התינוק, אולכסנדר הנהג, אני וגם צעיר מסתורי ושתקן בשם איגור, שהוצג כמדען שהגיע מקייב. לא הבנתי באיזה תחום.
זהו העיסוק הפטריוטי המועדף של צעירי העיר, וגם סיבה טובה להיעדרות מהלימודים. אולי אף נותן קרדיט בלימודי הכימיה. אנחנו במפעל תרופות וציוד רפואי נטוש בשולי העיר. ליד הפתח מתנוססת בובתו של פוטין התלוי, ובחצרות ובמחסנים ממלאים בשקידה ובמרץ מאות בקבוקים באבקה ובחומרים דליקים, מנסים אותם ומתאמנים בהטלתם.
התרעות פיקוד העורף