בניגוד לערים מרכזיות אחרות בעולם, תחנת הרכבת המרהיבה וההיסטורית בעיר לבוב לא נמצאת במרכז, אלא בשוליים. כך החליטו בשעתו קברניטי האימפריה האוסטרו־הונגרית. שדרה ארוכה מובילה אל התחנה, ולאורכה צועדים בימים אלה אלפי אנשים תשושים, הנושאים תרמילים ושקי ניילון וגוררים מזוודות. נשים נושאות תינוקות בזרועותיהן, פוסעות בעוד שלב של הדרך מהגיהינום אל החופש הלא מובטח.
פסי הרכבת הקלה מובילים אל התחנה לאורך השדרה, והמראה עורר בי ניצוץ של משהו מהזיכרון הקולקטיבי. בעודי מפלס את דרכי בניגוד לכיוון זרימת ההמון, ראיתי מרחוק עיר אוהלים שהוקמה לקבל את פני הפליטים. בצד הדרך חיכו אוטובוסים להסעה אל מרכזי מיון או ישירות לגבול הפולני. הנוסעים החלו להסתדר בתורים, עייפים, משוחחים בשקט. בתור עמדו נשים וילדים בלבד. לפי ההסבר שניתן לי, מפרידים בין הגברים בעלי האזרחות האוקראינית, העשויים להיות חייבים בגיוס, לנשותיהם וילדיהם. המשפחות הופרדו, והנשים וילדיהן עמדו בתור בשקט, משלימים עם המצב. הזיכרון הקולקטיבי הארור מאותה תקופה אפלה הכה בי הפעם יותר, חד ונוקב.
לתוך בניין התחנה עצמו אי אפשר להיכנס בגלל הדוחק. אחראית הביטחון גוערת בי בצעקות כשאני מנסה לצלם מהדלת. "שים מסיכה", היא נוזפת. "הם עלולים להביא איתם קורונה או מגיפות אחרות", אומר המלווה המקומי שלי. משפחת פיקלני הגיעה לתחנה מדנייפרו בהרכב מלא ברכבת שיצאה 24 שעות לפני כן. כמו במסע מאור כשדים, צעדה אל בית הכנסת המרכזי, מרחק הליכה קצר יחסית.
האב אברהם מסביר שקיבלו את ההוראה להגיע מהרב מקרלין, שקהילתו אחראית על בית הכנסת. מכאן ימשיכו לאושי, וכשיעבור זעם - יחזרו הביתה. "היינו 12 איש בתא שמיועד לארבעה", מספר הבן הבכור יעקב. "הילדים שלך לא ידעו עד כה מה זו מלחמה", אני מזכיר לאברהם. "ברוך השם שלא ידעו", השיב. "היהודים הם עם של רחמנים וגומלי חסדים, אבל אנחנו עכשיו בחודש אדר שבו חל חג פורים, והכל מתהפך לטובה. אני מאמין שבחודש הזה יתלו את המן של הדור הזה, יימח שמו, על העץ, כמו את המן הראשון".
דוד כוגן יושב בתוך אולם התפילה, שמשמש גם לאחסון חבילות מזון ועזרה ראשונה, ושוקד בדבקות על קריאת כתבי הקודש. התפילה הסתיימה, אבל הוא לא עזב עם כולם. מצבו מורכב. הוא מתגורר בטורקיה כבר ארבע שנים, יש לו שם עסקים, ובא לבקר את המשפחה באוקראינה. עכשיו הוא לא יכול לעזוב, כי יש לו דרכון אוקראיני וגילו פחות מ־60, כלומר, הוא חייב להתגייס. "אבל הרב מקרלין אמר שיעזור", הוא מקווה. רב הקהילה עזב לפולין עם משפחתו והבטיח לחזור, אבל בסוף השבוע הודיע כי הסכנה גדולה והרבנים הממונים הורו לו להישמר לנפשו. הצאן נשאר ללא רועה, אבל הרבנים הממונים אומרים שיסדרו הכל.
ישראל, תלמיד חכם, עוזב את בית הכנסת בשירה וריקודים. "הכל יהיה בסדר, בעזרת השם", הוא מבטיח. "יש לנו על מי להישען, על אבינו שבשמיים. כי מה צריך יהודי לעשות? ללמוד תורה". אבל גם למי שלא משתייך לקהילה חמה זו יש בית חם ופתוח בלבוב. מי שאחראי למפעל הנפלא הזה הוא צעיר ונמרץ בן 28, ירושלמי כמובן, בשם גיא עמר. הייטקיסט שהפך את המשרד רחב הידיים שלו בפרברי לבוב למעון מקלט לפליטים, ובראש ובראשונה לישראלים ויהודים, אבל גם אוקראינים ואוקראיניות מדתות אחרות.
הטיפול שהמשפחות האבודות הללו, בכל הגילים, זוכות לקבל אצל עמר ואנשיו - מעורר הערכה. זאת בשעה שמשרד הפנים בישראל מגרש עשרות פליטים. "בית ההארחה" של עמר הוא גם פלטפורמה, בשיתוף עם משרד החוץ, לפינוי באוטובוסים לגבול הפולני של ישראלים ויהודים החפצים בכך. דניס, סטודנט לרפואה ישראלי מאוניברסיטת חרקוב, אומר בצער: "הייתי אמור להיות רופא בעוד חודשיים". אשתו בחודש השביעי להריונה. "היא לפחות תלד בארץ", אני מנסה לנחם אותו. "כן", הוא משיב, "אבל זה יעלה לי הון תועפות".
הם נאלצו לארוז במהירות אחרי הירי לעבר בניינים בעיר, השאירו לחברים את מפתחות הדירה ואת המצרכים שקנו, וברחו מערבה ברכב. הוא לא הצליח לשכנע את הסבתא שמתגוררת בכפר קטן, על גבול בלארוס, להצטרף אליהם. היא קשורה לבית, לנוף ולתרנגולות שהיא מגדלת.
ולריה הגיעה עם כל משפחתה מקייב, דחוסים ברכבת הפינוי. 15 איש בתא לארבעה, כולל עגלות ותרמילים במסדרון. "אנחנו רוצים להגיע לפולין, שהילדים יחיו חופשיים", היא אומרת. "הישראלים הבטיחו הסעה, ואנחנו אסירי תודה להם".
קתרינה, שהבן הקטן שלה משחק בהתלהבות עם חברה בפינת המשחקים שמיועדת לילדי העובדים ועכשיו הועברה לילדי הפליטים, הגיעה מברובארי שליד קייב, שהופצצה בגלל מתקן התקשורת הצבאי שבה. במקור היא מדונייצק, משם נאלצה משפחתה להימלט בשנת 2014. "פוטין שחרר אותי פעמיים", היא אומרת בחיוך מר.
בעיר הנינוחה בדרך כלל המתח עולה והחיוכים נמחקים. קבוצת עובדים עמלה על עטיפה מדוקדקת של פסלים בעלי ערך היסטורי בקיר הכנסייה, שנותרה שלמה תחת מתקפות הנאצים והסובייטים, בחומרים האמורים להגן עליהם מפני פצצות ורסיסים. מתנדבים ומועמדים לגיוס מגיעים ללשכה שבבית הספר לצוערים. על הקיר כרזת ענק צבעונית של המתגייסים: "חייבים להמשיך ולשמור על המסורת המפוארת של צבאנו". רומן, בן 64, כסוף שיער, הגיע גם הוא להתנדב. פעם, לפני 40 שנה, הוא ירה ברובה מיושן במהלך שירותו הצבאי. יש לו בת בישראל, היא התחתנה עם יהודי והביאה לו ארבעה נכדים, אבל הוא אומר ששמע שבישראל נתפסו לתעמולה הרוסית ומציגים את המשבר בצורה לא נכונה. "כבר לא", אני מנסה לשכנע אותו.
רומן עבד שנים בדיג, ויותר מכל הוא כועס על חבריו הרוסים והבלארוסים. "הם לא חברים שלי יותר", הוא פוסק. "הם יכלו לפחות למחות ולהפגין נגד מה שעושים לנו, אבל הם שותקים". סביב מחסן חירום לחלוקת נשק במרכז העיר גובר הדוחק. צעירים ומבוגרים מתכנסים באי־סדר מוחלט, והאחראי היחיד מתקשה לסדר אותם בתור.
"כולנו רוצים לקחת נשק ולהגן על ארצנו", אומר דנילו, צעיר ממושקף בעל הופעה של אינטלקטואל. "ירית פעם?", אני שואל. "לא ממש", הוא מודה, "רק באימוני קליעה למטרה בפעילות בסופי שבוע. אבל הנשק לא ניתן לכולם. רק לאנשים שיש להם מסמכים מתאימים". "אתה חושב שתעשה בו שימוש?", אני ממשיך להקשות. "אני חושב שכן", הוא משיב, "אבל אנחנו סומכים בעיקר על הצבא שלנו שיעשה את מה שצריך".