"אתמול אבא שלי סגר את העיתון שלו, אחרי 31 שנה. נעשה פה מסוכן מאוד לעיתונאים", סיפרה טטיאנה קומוק, אוקראינית-ישראלית, שנעצרה לצד הוריה בעיר מליטופול, שם היא מתגוררת בחצי השנה האחרונה. "דרשו ממנו שהעיתון יכתוב מה שהרוסים רוצים, והוא החליט שאם אי אפשר לכתוב את האמת, אז עדיף לסגור". טטיאנה והוריה לא יודעים אם העיתון נסגר באופן זמני או קבוע. "כשאמרתי לרוסים שבסוף הם ייצאו מפה, הם אמרו אל תחשבי ככה, אין לנו כוונה לעזוב. תתרגלי".
טטיאנה והוריה נעצרו ביום שני על ידי כוחות רוסיים, ושוחררו לאחר זמן קצר. לטענתה, בדבר המעצר, הרוסים כיוונו לאביה. "הוא כבר בפנסיה, אבל יש לו בית דפוס ועיתון מקומי", ציינה. "הבניין של העיתון קרוב לבניין העירייה, הרוסים השתלטו על שני הבניינים והעיתונאים עברו לעבוד מהבית". כשהודיעו למערכת העיתון שהם צריכים להישמע לדברי הרוסים, ניסו "למשוך זמן", לדבריה של טטיאנה. "אמרו 'נבדוק', 'נחשוב על זה', עד שבשני בבוקר אבא שלי התקשר לאמי, אמר שלקחו מהבית שלושה עיתונאים והזהיר שהוא הבא בתור. כך אכן היה".
שכניה של טטיאנה התקשרו אליה ודיווחו על חיילים שעולים לדירה של הוריה. "אני גרה בסביבה, אבל בבניין אחר", אמרה. "אחרי כמה דקות אמא ואבא כבר לא היו זמינים לי בטלפון, התקשרתי למנהלת העיתון כי היא בקשר עם הרוסים. ביקשתי ממנה להתקשר אליהם ולאיים שאם תוך שעה לא מחזירים את ההורים שלי - אני מתקשרת לחברות שלי בישראל להודיע שנחטפו אזרחים ישראליים. שעה אחרי זה הם באו לקחת גם אותי".
טטיאנה התקשרה לחברתה אנה, שנמצאת בישראל, ועדכנה אותה שהכוחות הרוסיים הגיעו לקחת אותה. "הם נכנסו למרות שאמרתי להם שלא הזמנתי אותם, המשכתי לשאול מי הם, אבל הם לא אומרים בדיוק. זה חלק מהמשחק שלהם", סיפרה, "הם הולכים בלי תגים ובלי דרגות. יש להם רק פס לבן על המדים. לקחו אותנו לבניין עירוני שהם השתלטו עליו, בחוץ, משום מה, נתלה דגל סובייטי וגם דגל רוסיה. הכניסו אותנו לחדר עם שלושה חיילים, שהורו לאמא שלי להגיד לי לדבר, כי אם לא - יהיה מצבי יותר גרוע". טטיאנה נענתה. "בשביל אמא אני אספר כל מה שאתם רוצים לדעת", אמרה לחיילים הרוסיים.
"שאלתי אם זו חקירה והחייל שהיה איתי בחדר, שכינה עצמו 'אלכסנדר', ענה שלא, שהם סתם רוצים לדבר. הוא שאל לפרטיים האישיים שלי, לא עניין אותו תעודות - רק אם אני יוצאת להפגנות, אם מישהו משלם לי, על מה אני כותבת, אם אני יודעת שיש הרבה אנשים בעיר שלא אוהבים את מה שאני כותבת. אמרתי להם שמי שיש לו בעיה עם מה שאני כותבת, הוא יכול לכתוב לי ישירות. הם שאלו אם אני לא מפחדת שיקרה משהו להורים שלי, אם הייתי פעם בכלא, אם הייתי בצינוק, ככה זה נמשך שלוש שעות.
"הם כל הזמן חזרו על זה שזה לא כיבוש, שהם באו לעזור לעיר. לא ברור למה, כמובן. הם ביקשו שאתחייב שלא לצאת יותר להפגנות ושלא אהיה מעורבת בפעולות קיצוניות. התחייבתי. היה להם חשוב שאצהיר שדיברו איתי בכבוד, ושאחתום שלא הרביצו. חתמתי, באמת לא הרביצו. כשבסוף שיחררו אותנו, אמרו שנבוא למחרת ויחזירו לנו את הטלפונים. באנו למחרת, אבל את הטלפונים הם לא החזירו".
טטיאנה קומוק היא מעצבת אופנה בת 40, גרושה ללא ילדים. אביה אוקראיני ויהודי, אמה רוסיה ולא יהודייה. את העלייה הראשונה שלה לישראל עשתה טטיאנה בשנת 2000. היא נשארה כשנה בארץ, ושבה לאוקראינה. לפני כעשר שנים שוב עלתה ארצה ורק לאחרונה, לפני כחצי שנה, שוב העתיקה את מגוריה למליטופול ופתחה שם את העסק שלה.
"העיתוי שלי לא היה משהו", הודתה. "עברתי זמנים קשים בתקופת הקורונה בארץ, חשבתי שבאוקראינה אוכל לעמוד קצת על הרגליים - ואז באה המלחמה. כשהרוסים שחררו אותי הם אמרו לי לחזור לעבוד בארגון הומניטרי, וזה מה שאני עושה עכשיו. קמה ב-6 בבוקר, והולכת לעזור לאנשים". היא סיפרה כי המלחמה במליטופול החלה מהיום הראשון של הפלישה הרוסית, ב-24 בפברואר, כי באותו היום העיר כבר נכבשה.
"שלושה-ארבעה ימים אחר כך עבר ברחובות רכב צבאי עם רמקולים, שהודיע ברוסית שהם באו לעזור, שאסור לנו לצאת להפגנות, שחייבים לעשות מה שהחיילים אומרים ואז הכול יהיה בסדר ותהיה אספקה של מזון. אצלי זה היה הרגע שנכנס בי הפחד, כי זה בדיוק מה שעשו הנאצים".
אכן יש אוכל בעיר - אבל להרבה אנשים אין כסף לרכוש אותו. "יש הרבה זקנים שצריכים אוכל, הרוסים לא נותנים להכניס אוכל ותרופות וכסף מזומן", סיפרה טטיאנה. "כרטיסי אשראי לא עובדים, ומי שקיבל קצבאות או העברות של כסף לכרטיס לא יכול להוציא אותן". העיר מליטופול מופגזת מתחילת הלחימה.
"אנשים מאוד בפחד מזה, אין פה מקלטים מסודרים כמו בישראל", אמרה. "הרבה אנשים ישבו בגלל זה בבניינים ובמרתפים לא ממוגנים בכלל". להפגנות בעיר הגיעו עד 7,000 איש. "זה הרבה לעיר עם 150 אלף תושבים בערך, במיוחד שאין כל כך אינטרנט", התגאתה טטיאנה.
על אף המצב הקשה בעיר, טטיאנה החליטה להישאר. "אני מרגישה פה בבית, ולא עוזבים בית כשהזמנים לא טובים. גם לא רציתי להשאיר פה את ההורים שלי לבד". היא החלה לפרסם ברשתות החברתיות שלה, ברוסית, מה קורה בעיר שלה. "אני תמיד אמרתי שאני לא אהיה עיתונאית, אולי בגלל שאבא שלי אחד - אבל זאת מלחמה, אז יש דברים שצריך לעשות".
אחרי מעצר אביה והעיתונאים תחתיו, אתר החדשות השני בעיר עומד כעת בפני סכנה. "בעלת האתר והעיתונאים עזבו את העיר מיד בתחילת המלחמה ודיווחו מרחוק, אבל אתמול הגיעו הרוסים לאבא של הבעלים, איש חולה בן 75, עצרו אותו ואמרו שיחזירו אותו רק כשהבת שלו תתייצב בעיר ותבקש את שחרורו".
"אלה שיטות נאציות, השליחות שלי היא לספר על זה", אמרה טטיאנה. "כל העולם מבין עכשיו מי זו רוסיה ומי זה פוטין. ברגע שהפנמתי את זה, הפסקתי לפחד. מה שאני עושה זה לא כישראלית או יהודייה, אלא כבת אדם", הדגישה, וקראה לעולם לעזור לאוקראינה. "אם במלחמת העולם השנייה היו עוזרים ליהודים, היה ניתן למנוע את השואה. יש רצון לחזור לחיים נורמליים, ועולים בי געגועים לישראל, לנווה צדק ולים שרואים משם, אבל אני חייבת להמשיך ולספר לעולם. זו לא מלחמה של פוטין נגד אוקראינה, אלא של רוסיה נגד העולם. במלחמה הזו, זה התפקיד שלי - אני חיילת של כתיבה".