תמונה הראשונה שלכדה את עינה של הצלמת רוני בן ארי בהגיעה למדיקה, נקודת הגבול בין פולין לאוקראינה, הייתה פסנתר כנף ישן שניצב בלבו של שדה ירוק. לצדו ישב פסנתרן שניגן מוזיקה קלאסית, וצליליו ריחפו מעל עיר האוהלים של אלפי הפליטים האוקראינים שנמלטו מאימת המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. "המראה היה הזוי", מספרת בן ארי כעת. "נודע לי שהפסנתרן הוא גרמני שנודד עם הפסנתר על משאית, בין נקודות הגבול, כדי להשמיע לפליטים מוזיקה יפה כתחליף לקולות הירי".

רוני בן ארי (צילום: ענבל שפריר)
רוני בן ארי (צילום: ענבל שפריר)


פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)

לאחרונה הצטרפה בן ארי כצלמת עצמאית לארגון החסד הישראלי הדתי "הצלה ללא גבולות", שהיה הראשון להקים מאהל גדול לפליטים בנקודת הגבול הזו. "הם סיפרו לי על מבצע לחילוץ ניצולי שואה מתוך אוקראינה והביעו צער שלא היה איתם צלם להנציח את המעשה. 'אתם תצילו עוד', אמרתי", היא מספרת.

בהגיעה למדיקה החלה בן ארי לסייע ולצלם בשני צדי הגבול. "החתמתי את הדרכון לפחות 14 פעמים ביום", היא מספרת. "ראיתי נהר אדם, בעיקר נשים, אמהות, כשהן עמוסות שקיות ותיקים, עומדות במשך שעות בתורים אינסופיים כדי לעבור את הגבול לפולין, ומשם אל המרכז שהוא מעין 'שוק' מלא בדוכנים שמציעים לפליטים חסרי כל בגדים, מזון, שתייה, שמיכות, מזוודות, תרופות, שוקולד וממתקים לילדים, מוצרי קוסמטיקה והיגיינה לנשים ועוד.

היו שם אנשים שממש 'התנפלו' על הפליטים באהבה כדי לעזור ולסייע. קשה לתאר את הנדיבות של האנשים היפים האלה שהגיעו מכל העולם".

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)

לתקשר בלי שפה

בן ארי היא בת לאם שהייתה היחידה ממשפחתה ששרדה את השואה. "יש לי רגישות גדולה לפליטים בגלל אמי", היא מספרת. בין המקרים שנחרתו בזיכרונה מהשהות בנקודת הגבול היו הצלתם וחילוצם של זוג ניצולי שואה מצ'רנוביץ בני 94; של סבתא ונכדתה שברחו מלבוב; ושל צעירה הרה בת 18 שבעלה נפצע במלחמה ורגלו נקטעה, אבל הצבא האוקראיני סירב לשחררו. כולם יהודים שהוטסו לישראל במטוסו הפרטי של נדבן שתורם לארגון ההצלה, בליווי רופא מתנדב.

באחד המקרים צילמה בן ארי זוג פולנים יהודים ובתם, שהסיעו מוורשה אוכל כשר לטובת הפליטים, כולל סיר ענק ובו מרק קניידלך מבעבע.
בנוסף, בן ארי צילמה את פועלם במקום של הליצנים הרפואיים, חבריה מישראל. "הליצנים מעלים חיוך על פניהם של מבוגרים ומעוררים צהלות שמחה בקרב הילדים", היא מספרת.

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)


"הם עוברים לאורך התורים בצד האוקראיני ומשעשעים את הילדים וגורמים להם להתקרב אליהם, מציעים להם לפרוט על מיתרי הגיטרה, זורקים לעברם כדורי משחק, מכבדים אותם בשוקולד ועוד. אט־אט הילדים עצובי העיניים שצמודים לאם מחייכים ונפתחים. יש לליצנים יכולת מופלאה לשנות בזמן קצר מצב רוח. להפוך כאב לצחוק, ועצב לחיוך. ברגעים מסוימים אפשר היה לחשוב שהנערות היושבות על הדשא, הילדים המשחקים בכדור או מציירים בגיר על כביש או אוכלים פיצה ושוקולד - נמצאים בהפנינג משפחתי".

היו רגעים שנשברת?
"ראיתי אמהות עם ילדיהן, סבתות וסבים, עומדים זקופים במשך שעות ובכל מזג אוויר בתורים ארוכים, זאת לאחר שהלכו או נסעו שעות וימים, כשהם יוצאים ממתחם ההצטיידות הם ממשיכים לתורים העצומים בהמתנה סבלנית לאוטובוסים. מייגע היה רק לראות אותם. בכיתי מאחורי המצלמה בגלל ילדים עצובים, תינוק שישן על שקית, או בני נוער שנראים אבודים. ראיתי צעיר שידו מעוותת, נפוחה ומכוסה בתחבושת להסתיר את הפצע שנגרם לו מקליע שפגע בו".

ציוד לפליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
ציוד לפליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)

"הוא לא הוציא מפיו מילה או אנחה.כאבתי את מראה האמהות המותשות עם כל השקיות והתיקים כשהן מנסות לאחוז בכף ידו של ילד, בעוד הילד השני אוחז בשולי הבגד שלהן.נדהמתי מאם עם ששת ילדיה. כאב לי לראות את הילדה שמבקשת במבט רשות מהאם לאכול עוד משולש פיצה. אולי זה יישמע מוזר, אבל כמעט לא שמעתי בכי ילדים. אולי זה קשור לחינוך, כאילו האם בעמידתה משדרת לילדיה: אם אני יכולה לעמוד בזה, גם אתם מסוגלים".

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)


בצדו הפולני של הגבול ניצב אוהל ענק וסגור עם הכיתוב "לנשים בלבד". "האוהל הוקם בעקבות מקרים של נשים ונערות שנחטפו לזנות", מספרת בן ארי. "כאן מגינים עליהן. ביקשתי מהמתנדבות רשות להיכנס ולצלם. לאחר שהן עשו עליי גוגל ולמדו את קורותיי, נכנסתי. בתוך האוהל שורת מיטות, ועל כל מיטה מונח דובי. פגשתי אמהות שמשחקות עם ילדיהן, עושות כביסה, נחות. תקשרנו בלי שפה, בפנטומימה".

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)


בתמונותיה של בן ארי רואים גם את בעלי החיים שהפליטים לקחו איתם במסעם אל הלא נודע. באחת התמונות נראית ילדה בת 8 מחזיקה קופסת פלסטיק ובתוכה הצב שלה. בתמונה אחרת ילד מחבק את החתול הלבן שלו. תמונה מרגשת היא של מפגש אוהב בין כלב שהובא מאוקראינה ובין בעליו שחיכתה לו על הגבול. "הכלב ליקק את האישה בשמחה, כשהראשים של שניהם מופנים כלפי מעלה. אושר כזה", מספרת בן ארי.

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)

בסדרת צילומים אחרת בן ארי מלווה מרחוק עם עדשתה את הפליטים שבסופו של דבר החליטו לחזור הביתה לאוקראינה. "לרגע חשבתי שהם טעו ופספסו את השביל המוביל אל הגבול", היא מספרת. "עד שנאמר לי שהם רוצים לחזור הביתה אל יקיריהם: אבא או בן חייל, סבא וסבתא. מאמינים שהמלחמה תסתיים בעוד רגע והחיים יחזרו לשגרה".

פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)
פליטים מאוקראינה (צילום: רוני בן ארי)

מעוררת אמון

צילומיה של בן ארי הוצגו לאורך השנים בתערוכות ברחבי העולם, בפסטיבלים, בגלריות ובמוזיאונים. בשנת 2017 הוענק לה פרס Art & Society Award  מטעם אונסק"ו. בן ארי נשואה לדני בן ארי, בנה של מירה בן ארי שנהרגה בקרב על ניצנים, ודמותה ניצבת במרכז סרטו של אבי נשר "תמונת נצחון". משפחת בן ארי מתגוררת במושב נטעים, לצד אחותה של רוני, נורית, ובעלה ד"ר יצחק נוי, מגיש התוכנית "שבת עולמית" שהתמוטט לאחרונה עקב גידול במוחו. בשובה מאוקראינה התגייסה בן ארי לתמוך באחותה ובבעלה.


בן ארי אינה נותנת לגילה – 75 – להפריע לה. "לגיל שלי יש משמעות מבורכת", היא אומרת. "אני בלונדינית עם שיער קצוץ ושפתיים אדומות לוהטות, מסתובבת עם שתי מצלמות ותיק של 20 קילו על הגב. כן, אני יכולה להיות חיה רעה. לא להחליף בגדים במשך חודש, ולהיות קרובה לאנשים שאני מתעדת במרחק של הבל פה. אולי בשל כך אני מעוררת אמון באנשים".