עיתונאי בריטי שהיה מתוסכל על כך שלא התאפשר לו לסקר את גילוי הקבר של תות ענח' אמון במצרים לפני מאה שנה הוא שהמציא את המיתוס סביב הקללה שפוגעת במי שנכנס למתחם הקבר של המלך הפרעוני הצעיר - כך נטען בסרט תיעודי חדש.

הארכיאולוג האנגלי, הווארד קרטר, גילה את הקבר של תות ענח' אמון בעמק המלכים בתחילת נובמבר 1922. אחרי ארבעה חודשים של פינוי האבנים וההריסות, נכנס קרטר לתוך האולם, ובפנים התגלו אוצרות זהב רבים, ארבעה פסלי אלים וסרקופג שבתוכו היו שלושה ארונות קבורה, כאשר בארון הפנימי ביותר השתמרה המומיה החנוטה של תות ענח' אמון, הפרעה ה-11 בשושלת ה-18 ששלטה במצרים העתיקה אשר הנהיג את מצרים מגיל תשע עד מותו בגיל 18.

כלי תקשורת מרחבי העולם שלחו כתבים כדי לסקר את פתיחת הקבר ב-16 בפברואר 1923, אולם קרטר, שחשש כי לא יתגלה דבר וכי הוא יהפוך לבדיחה, החליט לשלוט במסר והעניק בלעדיות בסיקור לטיימס הלונדוני. יחד עם קרטר, נכנס לאולם הקבר גם המממן הראשי של החיפושים, הלורד קרנרבון, שלא הסתיר את שביעות רצונו מהגילוי.

המסכה של המלך תות ענח' אמון, בעקבות האוצר האבוד (צילום: רויטרס)המסכה של המלך תות ענח' אמון, בעקבות האוצר האבוד (צילום: רויטרס)

הענקת הבלעדיות לטיימס תסכלה את העיתונאים, ובמיוחד את ארתור וייגאל, חוקר מצרים העתיקה שהפך לעיתונאי בדיילי מייל, העיתון המתחרה של הטיימס. על פי סרט תיעודי חדש שישודר מחר בערוץ 4 הבריטי ובחן את , וייגאל ראה את הלורד קרנרבון המאושר והתריס: "אם הוא יורד במצב רוח הזה, אני נותן לו שישה חודשים לחיות".

שישה שבועות מאוחר יותר, ב-5 באפריל, אכן מת קרנרבון בבית המלון בקהיר אחרי שסבל מדלקת ריאות ומהרעלה בדם בשל עקיצת יתוש. אחרי עוד שישה שבועות, מת גם איש העסקים האמריקאי, ג'ורג' גיי גולד, בשל דלקת ריאות אחרי שביקר בקבר. בשנים הבאות התרחשו עוד מקרי מוות של אישים שהיו קשורים לגילוי ההיסטורי.

עבור וייגאל, מקרי המוות, במיוחד של הלורד קרנרבון, היו הוכחה לקיומה של הקללה סביב הקבר והוא פרסם מאמרים שנועדו לחזק את טענותיו על "הרוח הרעה". מקרי המוות המסתוריים סיפקו חומרים רבים גם לצהובונים האחרים שסייעו להפיץ את מיתוס הקללה. הסרט התיעודי קושר חלק ממקרי המוות לבקטריה שהשתחררה מהקבר והשפיעה על אנשים עם בעיות נשימה כרוניות.

מגישת התוכנית, הפלאואנתרופולוגית אלאה אל-שמחאני, ציינה כי אחד הפרטים המפתיעים הוא מדוע רק גברים לבנים מתו, בעוד שהיו בשטח יותר עובדים מצריים. "הייתה המון היסטריה באותה תקופה", אמרה. "העיתונות השתגעה, אבל אף אחד לא שאל את השאלות הברורות, כמו למה אף עובד מצרי לא מת מהקללה".