מרל הופמן (76), שייסדה את תנועת Rise Up 4 Abortion הטרייה יחסית, שתומכת בזכותן הבסיסית של נשים להחליט אם לבצע הפלה או לא, החלה לעסוק בנושא הזה כבר בשנות ה־60. “התעסקתי בזה כבר בתיכון, כשמצד אחד הייתה מודעות לחופש ולחירות, אך עדיין נשים לא קיבלו זכות על גופן ולא הורשו להחליט אם ללדת או לא”, היא מספרת כעת ממקום מושבה בארצות הברית.

“בשנת 1970 ייסדתי את אחד ממרכזי ההפלה הראשונים בארצות הברית, שלוש שנים לפני שזה הפך חוקי בפסיקת 'רו נגד ווייד' (שהעניקה מעמד חוקי להפלות – ד”פ), ומאז ועד היום אני לא רק פעילה למען זכויות הנשים, אלא גם מנהלת את המרכז הרפואי לבחירות האישה. התנועה Rise Up 4 Abortion הוקמה ברגע שהפסיקה עלתה שוב לכותרות כי הרגשתי שמשהו גדול הולך לקרות”.

איך הרגשת זאת?
“כבר בסוף הסבנטיז קמו ארגונים שמחו על זכות הנשים להפיל, ולאורך העשורים הארגונים האלה גדלו והפכו ליותר אגרסיביים ואלימים, כך שהאדמה תססה. זו לא הייתה הפתעה עבורנו שהפסיקה הגיעה, אבל זה גרם לכולם להתעורר משינה של חצי מאה. אנשים המומים מכך שהארגונים האלה התחזקו עד כדי כך שהצליחו לשנות את הפסיקה”.

מרל הופמן  (צילום: Joan Roth)מרל הופמן (צילום: Joan Roth)

ימים סוערים עוברים על הופמן וחברותיה, מאז שלפני כשבוע וחצי ביטל בית המשפט העליון בארצות הברית את פסיקת "רו נגד ווייד" (1973) שמקנה זכות חוקתית לנשים בארצות הברית לבצע הפלה. המשמעות המיידית היא שכל אחת מ־50 המדינות בארצות הברית תוכל לחוקק חוקים כראות עיניה לגבי התנאים שבהם ניתן יהיה לבצע הפלות. כצפוי, החלטת העליון הוציאה את ארגוני זכויות הנשים למאבק, שיגיע היום לשיאו במחאות ענק שיתקיימו ברחבי ארצות הברית נגד הפסיקה.

“זה משבר רציני בחוקה הדמוקרטית של ארצות הברית ובזכויות הנשים”, אומרת הופמן. “הפסיקה מתעלמת מכל הזכויות הדמוקרטיות הקיימות. עכשיו זה הזמן למאבק, ולכן הקמתי את התנועה הרדיקלית שלי למען זכויות הנשים כי זה מצב חירום. הצעד הראשון היה ללכת לבית המשפט עם דגלים ושלטים, לצעוק ולמחות. בהתחלה היו אולי 50 אנשים שהצטרפו אלינו, אבל לאט־לאט הכמות גדלה וגדלה, ועכשיו אלפי אנשים מוחים נגד הפסיקה הזו”.

גם הת’ר בות’ (76), יועצת פוליטית ופעילה למען זכויות האדם וזכויות נשים, הייתה מחלוצות המחאה למען זכויות הנשים להפיל, כשייסדה בשנת 1969 את תנועת Jane Collective בשיקגו, שסייעה לנשים לבצע הפלות מחתרתיות בשנים שבהן זה היה מנוגד לחוק. התנועה, שפעלה עד שנת 73’, הוקמה מחדש על ידי בות’ בחודשים האחרונים.

“בשנות ה־60 שרנו שיר שאמר שהחירות היא מאבק מתמשך”, מספרת בות’. “ידענו שהמאבק הזה למען זכויות נשים הוא אינסופי, מתיש ומתסכל, אבל אנחנו גם יודעות שכשאנחנו מתארגנות, אז אנחנו משנות את העולם לטובה. נחרדתי מההחלטה לבטל את פסיקת ‘רו נגד ווייד’. זו הייתה החלטה עצובה כי חיי אנשים ונשים ייפגעו, ולכן אני דואגת לכך שנפעל כדי לנתב את הכעס למחאה. לא הופתעתי מהפסיקה, אבל לא האמנתי שהשופטים ימעלו כך באמון הציבור. אבל זה לא נגמר, וזה תלוי במאבק שלנו”.

איך נראה המאבק?
“אני ושותפותיי מארגנות מחאות מסיביות ברחבי ארצות הברית, וכבר יש אינדיקציה בסקרים שזה ישפיע על בחירות האמצע בנובמבר הקרוב לטובת הדמוקרטים. פוליטיקאי לא צריך להכריע על דבר פרטי כמו גוף האישה. במשך הרבה זמן עבדתי בשני מישורים מקבילים: ייעצתי לפוליטיקאים בבחירות השונות ופעלתי למען זכויות האדם. אז כרגע מרכז המאבק לטעמי הוא להשפיע על ההצבעה בבחירות הקרובות כדי לשנות את הפסיקה. במקביל אני מרצה על ההיסטוריה של הפלות מחתרתיות ודואגת להפיח תקווה במוחים ובנשים כדי שירגישו וידעו שהמחאה הזו תישא פירות, וכי אסור לנו לוותר עכשיו”.

Paula Avila-Guillen (צילום: פרטי)Paula Avila-Guillen (צילום: פרטי)

מדרון תלול

כריסטינה פייג’ (52), ממנהיגות תנועת Pro Choice ומחברת הספר How The Pro־Choice Movement Saved America, חקרה את נושא זכויות הנשים, ובייחוד את הארגונים המסייעים לנשים לבצע הפלות. “כבר ב־2005 הייתה לי תחושה שמשהו הולך להשתנות בנושא ההפלות כי יותר ויותר קולות קראו לחוקק חוק שימנע מנשים להפיל, כך שהרוח הזו נשבה באוויר, אבל לא באמת האמנתי שזה יהפוך לעובדה ממשית”, היא אומרת. “זה היה עניין של זמן עד שזה יקרה. עכשיו הדמוקרטיה נמצאת במבחן. אנחנו מנצלים את כוח הדמוקרטיה כדי להגן על הזכויות שלנו. אנחנו בסכנה של מעצרים ועבירה על החוק אם נסייע לנשים לבצע הפלות, אבל מצד שני אנחנו לא יכולות לשבת בשקט.

"לכן לצד מחאות קוליות והמוניות, אנחנו מתמקדות בלהשפיע על הבחירות הקרובות. המדינה השתנתה מאז 1973, ונדמה שחזרנו אחורה לתקופות חשוכות ושמרניות יותר. כרגע אנחנו מפעילות מאמצים להשפיע על המדינות השונות שלא לתת לגיטימציה לפסיקה הזו, להכשיר יותר רופאים שיסייעו לנשים להפיל במקומות שבהם זה מותר ולבחון היכן יש לנו השפעה נרחבת יותר.

"יש עכשיו דיבור בארגונים השונים על ללמד נשים להפיל בעצמן, להקים חדרי חירום שיסייעו לנשים להפיל ומומחים שידריכו אותן להפיל. אנחנו נערכים למצב שבקרוב ניאלץ לעשות זאת ולסייע לנשים לבצע הפלה בצורה בטוחה עד כמה שאפשר. גם נשים במדינות שאפשר לבצע בהן הפלה יסבלו כי יהיו ‘התנפלות’ ועומס על רופאים שיטפלו בנשים שהגיעו ממדינות שבהן ההפלה אסורה. זה יכול להיות מסוכן ככל שאת בשלב מתקדם של ההריון, אז התהליך יותר מסוכן. זה מדרון תלול שאנחנו נמצאות בו עכשיו, ואנו פועלות מהר וחזק ככל האפשר”.

פאולה אווילה־גוילן, עורכת דין קולומביאנית המתגוררת בוושינגטון, משמשת בשש השנים האחרונות כמנהלת תנועת WEC (Women's Equality Center) שמסייעת לנשים שרוצות לעבור הפלה ודואגת לזכויותיהן. “המקצוע שלי הוביל אותי לסייע לנשים שרוצות לעבור הפלות - לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר המגיע להן לפי החוק”, היא אומרת. “מעולם לא העליתי בדעתי שאגיע להיאבק על הזכויות הבסיסיות האלה בארצות הברית כמו שקורה כעת. התנועה שלנו החלה לקבץ בקריאת חירום פעילות אמריקאיות לטיניות שמצטרפות למחאה ברחובות.

"הצבע הירוק מסמל את חופש האישה הלטינית, אז אנחנו עוטות בנדנה ירוקה על הראש ומניפות דגלים ירוקים. התחלנו בגשר ברוקלין בצעדת מחאה ענקית עם אלפי אנשים. אנחנו פועלים בניו יורק, בוושינגטון, באטלנטה ובלוס אנג’לס ומקיימים את הצעדות בצורה מסודרת. אנחנו מגייסות אנשים מכל המגדרים, הגזעים, המינים והדעות הפוליטיות כדי להצטרף למאבק למען זכות הנשים להפיל. הפסיקה הזו לא פוסחת על אף אדם. יש לנו את החובה להילחם למען האוטונומיה שלנו”.

אתן רואות כבר תוצאות?
הופמן: “יש השפעה חזקה של המחאה על דעת הקהל, ואנשים מבינים שיש פה הפרה חמורה של הזכויות הבסיסיות של בני אדם. הכוח של בית המשפט אכזב אותנו. אני מאמינה שההחלטה הזו לא לגיטימית, ובית המשפט הפך ללא לגיטימי. אנשים שכחו שהחוקה אחראית עלינו, וההחלטה הבסיסית היא בחירה חופשית לאזרחים. במשך שנים רבות נשים התביישו להצהיר בפומבי שהן עברו הפלה, והמחאה עכשיו גרמה לנשים לצאת מהארון ולספר שהן בחרו בהפלה כדי להציל את עצמן ואת משפחתן”.
פייג’: “אנשים מתחילים להבין שהחיים שלהם והזכויות שלהם הם לא משהו מובן מאליו, ואנחנו רואים בעיקר את דעת הקהל נגד הפסיקה הזו”.
בות’: “יש כמות פניות עצומה מאנשים שרוצים שנגיע למחות באזורים שלהם, ואנו מקבלים עדויות מנשים שמספרות איך הפלה הצילה את חייהן. את העדויות האלה אנחנו מפיצים, באישורן, ברשתות החברתיות ובכל מקום שאפשר”.
אווילה־גוילן: “אנחנו רואים אנשים מכל מקום במדינה יוצאים לרחובות למחות. זה המדד הבולט להשפעה של מחאה, וככה ננצח”.

מה הפתרון לדעתכן למצב?
הופמן: “יש לי תקווה. אני מאמינה שתקווה היא משהו שצריכים לפעול למענו, ואנחנו צריכות להיאבק כדי להחזיר את הזכות שלנו בחזרה. אנחנו צריכות לארגן כמות מסיבית של מוחים שיצאו לרחובות וידרשו זכויות ויאלצו את הממשלה להקשיב”.
פייג’: “להמשיך להיאבק בכל הכוח”.
בות’: “הפתרון צריך לבוא בבחירות, ובזה המאבק צריך להתמקד”.
אווילה־גוילן: “אנחנו זקוקים לחקיקה פדרלית שתשמור על זכות הנשים להפיל, ואנחנו זקוקים גם לרופאים מיומנים יותר שעוסקים בהפלות, ולמרפאות יותר סטריליות. מושלי המדינות חייבים להגן על נשים. אנחנו צריכים להראות חזית מאוחדת”.

מה הצעד הבא?
הופמן: “היום, ב־4 ביולי, שזה יום חג לחירות שלנו, אנחנו מתכננות מחאה גדולה ונרחבת. זו מלחמה, והמטרה היא להחזיר את הזכות להפיל לכל הנשים בארצות הברית. זה מאבק דורי. אנחנו מפעילות לחץ גדול ונחריף את המאבק ככל שנידרש”.
פייג’: “המתנגדים שלנו יודעים כמה אנחנו קנאיות לזכויות האדם, ולא תמיד זה בטוח, כלומר בטקסס למשל מכים מפגינים, אז זה מסוכן. המאבק הוא בעיקר פסיכולוגי - לסייע לנשים להגיע לבצע הפלה אם הן מרגישות שהן זקוקות לה וחייבות אותה. אני בטוחה שגם נשלם את המחיר וניענש, אבל זה תמיד קורה לנו כתנועה שמוחה ראשונה, ואנחנו מוכנים לכך”.

האם אתן חושבות שהפסיקה הזו יכולה לפגוע בעתיד בזכויות נוספות של נשים בפרט ואזרחים בכלל?
הופמן: “בוודאי. אם המדינה מחליטה מתי אישה רשאית ללדת או לא, אז המדינה גם תחליט בעתיד מתי זוג יכול להינשא ומתי לעשות סקס. זה דומינו נוראי שיכול להכתיב גם למי להצביע. זו החלטה אישית שמשפיעה קשה על החברה והמשפחה”.
פייג’: “ללא ספק זו טקטיקה מאצ’ואיסטית מיושנת לפגיעה בחופש הנשים, וזה צעד ראשון להרס זכויות האדם. זו מהלומה ראשונה בדמוקרטיה וזו נורת אזהרה לכל מי שדואג לדמוקרטיה. אנחנו צריכים להשתמש בדמוקרטיה כדי להיאבק”.
בות’: “חד־משמעית כן. זה יכול להשפיע גם על זכויות להט”בים, נישואים חד־מיניים. אם אתה מגביל את חייהן של נשים ככה, אתה יכול להגביל את הכל, לצערי”.
אווילה־גוילן: “נשים בארצות הברית תמיד זכו ליחס סוג ב’. כל זכויות האדם נמצאות בידי בית המשפט העליון, והצעד הבא זה לפגוע בזכויות נישואים חד־מיניים, בזכויות של טרנסקסואלים ועוד”.

איך הפסיקה תשפיע על נשים בפועל? נראה יותר הפלות מחתרתיות או נשים שיעברו ממדינה למדינה בשביל לבצע הפלה?
הופמן: “תמיד יהיו הפלות. השאלה היא אם נשים ימותו אם אין להן אמצעים כלכליים או רפואיים לעבור הפלה בצורה נכונה. חלקן ינסו להפיל בעצמן דרך כדורים, וזה יכול להסתיים במוות. חלקן ינסו לגייס כסף כדי לנדוד ממדינה למדינה שבה זה יתאפשר, בתקווה שהן יוכלו לממן את ההפלות. חלומות יתנפצו, חיים יסתיימו. זו אכזריות”.
פייג’: “זה משפיע על החברה, על הקהילה, על הפרטיות ועל כל מה שבנינו מאז 73’ כי הפרטיות שלנו כאזרחים מחוללת”.
בות’: “יש לא מעט מדינות שמתנגדות לחוק הזה ומאפשרות הפלות, אבל הבעיה היא מה קורה כשאת ענייה במקום שבו את לא רשאית להפיל. מה תעשי? השאלה היא אם ללא כסף או תמיכת משפחה, תוכלי למצוא דרך להפיל? כאן הבעיה שיכולה לעלות בחיי אדם”.
אווילה־גוילן: “הפסיקה של בית המשפט העליון הוכיחה שחוק אינו מספיק, תמיד אפשר לשנות אותו. אנשים צריכים להמשיך להילחם למען הזכויות הפרטיות שלהם והחופש שלהם. החוק לא מגן עלינו, ראינו זאת, וזה בדיוק מה שמפחיד ומדאיג, ובדיוק לשם כך המאבק שלנו”.

מחאה הפלות מול בית המשפט העליון בוושינגטון  (צילום: רויטרס)מחאה הפלות מול בית המשפט העליון בוושינגטון (צילום: רויטרס)

“זמנים אפלים”

יש הירתמות של גברים למאבק שלכן?
הופמן: “יש גברים שמוחים כי הם לא רוצים שזה יקרה לבנות שלהם או לנשים שלהם, אבל עדיין אין יותר מדי גברים. אנחנו עובדות על לשנות את זה. האתגר הוא לצרף למחאה את כולם”.
פייג’: “גברים לא מספיק מבינים את הבעייתיות שיש בפסיקה הזו. הם לא מודעים מספיק לנושא הזה ולהשלכות של זה על הילדים שלנו. הם לא חושבים שזה משפיע עליהם, ולכן אנחנו עובדות כדי להעלות את המודעות הזו. יש להנחיל את זה עוד בבתי ספר”.
בות’: “יש תמיכה נהדרת של גברים, אבל חשוב שהיא תבוא לידי ביטוי גם בבחירות הקרובות”.
אווילה־גוילן: “יש לנו תומכים רבים, אבל אנחנו צריכות שהם יצעקו יותר. הייתי רוצה לראות יותר גברים שמצטרפים למחאה. זה נחמד לתמוך, אבל בלי לצעוק או להשמיע קול – זה לא מעורר שינוי. זה מצב חירום לכולנו כאזרחים, ולא משנה אם את אישה או אתה גבר. אני מקווה שבבחירות נראה את תמיכת הגברים”.

איך אתן מסבירות את העובדה שזה קורה דווקא בארצות הברית, המעצמה שמתהדרת בערכים של שוויון ודמוקרטיה?
הופמן: “זו באמת שאלה טובה. אני חושבת שאיבדנו את המוסריות”.
פייג’: “יש מאמץ של בכירים בממשל לעוות את החוקה ולקחת את החוק לידיים. זה התרחיש הכי גרוע שהדמוקרטיה הזו יכלה להגיע אליו, ואנחנו רואים את ההשלכות. למרבה המזל הוזהרנו לגבי זה לאורך השנים, ולכן יש ארגונים ונציגים פוליטיים דמוקרטיים שנאבקים בזה. הכדור בידו של הציבור האמריקאי, צריך להראות שאנחנו יכולים להתאחד למען המטרה הקדושה הזו”.
בות’: “זו מכה קשה שממיטה אימה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם, וזה נעשה בידי אנשים רפובליקנים שצברו כוח ורוצים להשתמש בו במחיר פגיעה בזכויות האדם”.
אווילה־גוילן: “ארצות הברית נתנה עדיפויות לזכויות האדם, השוויון והדמוקרטיה של גברים לבנים. נשים, קהילות מגזעים שונים, להט”בים ואנשים עם מוגבלויות מעולם לא הצליחו לממש את זכויות האדם שלהם במלואן. אז זה לא מפתיע ש־50 שנה אחרי פסיקת 'רו נגד ווייד' אנחנו עדיין נלחמים על זכותנו להפיל. יש הרגשה של זמנים אפלים, אבל זה הרגע שבו כולנו צריכים להתאפס ולדמיין מחדש איך נראה החופש לבצע הפלה. אנחנו צריכים שכולם ישתתפו במחאה הזו כדי להבטיח למשפחות ולקהילות שלנו את הזכויות המגיעות להן. לא נחזור אחורה”.