לפני חצי שנה בדיוק, ב־24 בפברואר 2022, בשעה שש בבוקר לפי שעון מוסקבה, החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, שבמסגרתה כוחות צבא רוסיים חדרו לשטח המדינה מצפון, ממזרח ומדרום. אחד החיילים האוקראינים שנלחמים בצבא הרוסי בחודשים האחרונים הוא ואדים אדמוב, 18, מהבריגדה ה־93. “המלחמה עכשיו יותר קשה ממה שהייתה בהתחלה, אבל בתקשורת כבר פחות מדברים על כך", הוא אומר בראיון וידיאו שנערך דרך רשת הטלגרם, כשהוא יושב בתוך בונקר יחד עם חבריו. ברקע נשמעות הפגזות הקוטעות מדי פעם את השיחה.
“אני תשוש, במשך כמה ימים לא היה לי זמן לשבת ולנוח. בבסיס אני אדם שמח, אבל הימים הראשונים של המלחמה היו קשים לי מנטלית. רק סיימתי לימודים והתחלתי לעבוד כבמאי סרטים, אז השינוי הזה בין לעבוד על סרט ובין לחיות באחד - היה דרסטי. זה היה מוזר מאוד, אבל ככל שחלפו החודשים, זה נהיה יותר קל. הרגשתי בהתחלה שאני בתוך משחק מחשב, עדיין לא עיכלתי שאני בתוך מלחמה קשה כזו. ברגעים אלה אנחנו יורים כל הזמן על האויב הרוסי בכלי נשק גדולים, לעומת אלה שקיבלתי בתחילת המלחמה. אני מאוד מפוקס ולא מרשה לעצמי להיות מבולבל. החל מחודש פברואר הכשירו אותי, צעד אחר צעד, בשיטה היעילה והבטוחה ביותר להילחם".
הפלישה הרוסית הייתה שיאו של עימות שהתנהל בין המדינות מ־2014, בעקבות שינוי השלטון באוקראינה, כאשר רוסיה סיפחה באופן חד־צדדי את חצי האי קרים, ובדלנים פרו־רוסים השתלטו על שטחים במזרח אוקראינה. בתגובה לפלישה, נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, הכריז על ממשל צבאי והחל בגיוס נרחב של חיילי הצבא הלאומי של אוקראינה, בפיקודו של גנרל ואלרי זלוז’ני. לפי הדיווחים האוקראיניים, מעל 10 אלף חיילים אוקראינים נהרגו במלחמה למול 45 אלף חיילים רוסים, בנוסף לעשרות אלפי פצועים, שבויים ונעדרים לשני הצבאות, וכמובן מיליוני פליטים אוקראינים שנמלטו למדינות שכנות. היום, על רקע יום העצמאות ה־31 של אוקראינה עקב פירוק ברית המועצות, צפויה המלחמה להגיע לנקודת שיא.
מה היה המראה הכי נורא שראית במהלך המלחמה עד כה?
“לפני שלושה חודשים היחידה שלי הייתה הראשונה להיכנס לעיירה בוצ’ה, שמעת בוודאי על הטבח הנוראי שם, ולראות את ערימת הגופות על האדמה היה מראה קשה מאוד וטראומטי. זה בלתי נתפס. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי גופה, וזה משהו שמלווה אותי עד עכשיו. הייתי מבועת".
אתה פוחד על חייך?
“יש חשש, אבל יש לנו נשק להגנה עצמית והתאמנו להיות ערוכים לכל תרחיש. אנחנו מיומנים ולוקחים בחשבון שאולי לא נחזור הביתה. כרגע אני בסדר, אבל אנחנו מאוד עייפים, וגם התקשורת לצערי עייפה ואדישה כלפי המצב, אז יש לנו פחד שהאדישות הזו תהיה לטובת רוסיה".
מתי לדעתך המלחמה תיגמר?
“כשרוסיה תימחק מהמפה. אחרת המצב הזה לא ייגמר, אלא יחזור כל כמה שנים. זה כמו שאתם בישראל מתמודדים כל הזמן עם הטרור, והוא לא נגמר. ככה זה אצלנו עם הרוסים. לדעתי, המלחמה תימשך כל עוד רוסיה קיימת. זה קונפליקט שאי אפשר לפתור אותו בדרך שאינה מלחמה. גם עכשיו, לקראת יום העצמאות, אנחנו יודעים שהולכת להיות מערכה קשה, ואנחנו מוכנים לזה. אנחנו זקוקים להרבה עזרה, ובעיקר צריכים שדעת הקהל העולמית תהיה לטובתנו".
עד הסוף
את הלוחם האוקראיני מירוסלב ולגאן, 18, אני מכיר זה חמישה חודשים, מאז תחילת המלחמה, עת נהג להעלות לטיקטוק סרטונים של סיורים בטנק וירי לעבר טנקים רוסיים. השיחה הנוכחית בינינו מתקיימת בזמן שהוא נוסע במשאית שמובילה אותו ואת חבריו לפעילות מבצעית. “המלחמה לא באה לי בהפתעה", הוא אומר. “ציפיתי שהיא תקרה, היו נורות אזהרה, והתכוננו אליה מראש ובצורה מדויקת. יום לפני המלחמה חזרתי מטיול בספרד יחד עם בת הזוג שלי, ומיד כשהחלה המלחמה גויסתי להילחם עם החברים שלי, אחיי לנשק".
מה המראה הקשה ביותר שראית?
“כל ארטילריה היא נוראית. הדבר הנורא ביותר הוא כשנופלות לידך פצצות שהורסות את כל מה שנקרה בדרכן. אלו רגעים שאתה כמעט בטוח שלא תצא מהם חי, אבל אני לוחם וחייב להילחם למען המדינה שלי. אני מתגעגע לאהובים שלי ולמשפחה ולחברים ורוצה להיות איתם".
מה עוזר לך לשמור על המורל והמוטיבציה?
“כולנו חברים כאן ותומכים אחד בשני. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן. אנחנו חברים כמו אחים והולכים יחד עד הסוף. אנחנו מחזיקים זה את זה ושומרים זה על זה. למען הכנות, אני לא חושב שהמלחמה תיגמר בקרוב ואני מרגיש עוד יותר שנאה כלפי הרוסים ככל שהיא נמשכת. אני רוצה להרוג את כל הרוסים עלי אדמות. אני בטוח שהיום, יום העצמאות שלנו, יהיו פגיעות טילים, אבל אנחנו דרוכים מאוד ומוכנים לזה".
“ב־24 בפברואר שלחו אותנו להגן על העיירה הוסטומל (במחוז קייב – ד"פ)", אומר ארת’ור סלפצ’נקו, 18, חברו של ולגאן. “ואז התוכנית השתנתה והגנו על קייב. הגעתי למלחמה עם רגשות פטריוטיים. החוויה הראשונה שזעזעה אותי הייתה במחוז דונצק (במזרח אוקראינה – ד"פ) כשראיתי שהעיר סיברסק מופגזת על ידי ארטילריה רוסית, ונשים, נכים וילדים רצו מבוהלים למרתף. זה מראה שהפחיד אותי. רוסיה היא מדינת טרור שהורגת אזרחים, כולל ילדים".
מה גורם לך להמשיך?
“אני חושב בכל רגע שהלחימה שלי היא למען העתיד שלי, העתיד של הילדים שיהיו לי והעתיד של משפחתי, שתוכל לישון בשקט. ביחידה אנחנו ביחד, משפחה אחת גדולה, חווים את כל הרגעים הקשים ביחד ועוזרים זה לזה". “השבועות הראשונים היו הקשים ביותר בחצי השנה הזו", מספר גם ויאצ’סלב שוטנקו, 34, יזם ויועץ ניהולי ואב לשניים, שהפך במלחמה לחייל מן השורה.
“הצטרפתי לכוחות המזוינים בבוקר 24 בפברואר. בשעה חמש בבוקר, אחרי שנפרדתי מהמשפחה שלי וקניתי מים ומזון למשפחתי, הלכתי למפקדה הצבאית, השגתי נשק, התחיילתי והתכוננתי להגן על עירי. מה שריגש היה האחדות והרצון של כל החיילים להירתם למאבק מכל הלב בתחושת שליחות. מלכתחילה הבנו שהמלחמה הולכת להיות קשה, אבל לא הבנו עד כמה קשה. דבר מעניין ששמתי לב אליו ביום הראשון של הגיוס הוא שבמפקדה אמרו: ‘למי שיש ניסיון קרבי – שיעשה שני צעדים קדימה’. הופתעתי לראות שלמעלה מ־20 אנשים בני 40 פלוס עשו את שני הצעדים. אז הבנתי שהראשונים להתגייס היו אלה שלחמו במלחמה בין רוסיה לאוקראינה עוד ב־2014. זה נתן לנו ביטחון שהם יודעים מה הם עושים, והם חלקו איתנו את הניסיון שלהם".
מה היו הרגעים הקשים ביותר שעברת עד כה במלחמה?
“הדבר הקשה ביותר הוא אובדן האנשים, בני ארצנו, חיילים ואזרחים. נכון, גם בתים, כבישים, מפעלים ובניינים הוחרבו, אבל מזה נוכל להתאושש בעתיד. אבל לרוע המזל אי אפשר להחזיר את מי שנרצח. רק לפני כמה ימים נהרג מישהו מהפלוגה שלי. התגייסנו יחד באותו היום למלחמה. אכלנו יחד בארוחות, ועכשיו הוא נהרג במהלך משימה שאליה יצאנו משני כדורים של צלף אויב. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים. זו המציאות הנוראה של המלחמה".
אתה מרגיש שינוי במאזן הכוחות במלחמה בחצי השנה הזו?
“אני מרגיש ואפילו יודע שהתחזקנו. הצבא, העם והמדינה שלנו התחזקו, וזה הודות לתמיכה של האזרחים שלנו בנו והניסיונות שלהם להירתם למערך המלחמתי 24/7. גם המדינות השותפות שלנו ברחבי העולם מסייעות לנו בזירה הפוליטית הבינלאומית ומבחינה כלכלית והומניטרית. למרבה הצער, אין תחושה שהמלחמה תסתיים בקרוב. אני חושב שזה יימשך די הרבה זמן, אבל אני יודע שזה יסתיים בניצחון של אוקראינה, בניצחון של הטוב על הרוע של רוסיה ובעלות בריתה".
אזהרתו של זלנסקי לגבי הפגזה רוסית אפשרית ביום העצמאות של אוקראינה הפתיעה אותך?
“לא, אנחנו כבר חודש שומעים על הפגזה אפשרית של ערים אוקראיניות ביום העצמאות. כולם אצלנו מתכוננים לזה. אנשים קיבלו הוראות להגיב להתראות אוויריות ולתפוס מחסה, להימנע מהתקהלויות וכו’. ההנהגה הרוסית תרצה ככל הנראה להכות בנו בתאריך הסימבולי הזה. האם אנחנו מופתעים מזה? כבר לא. אין לנו ספקות לגבי הציניות חסרת הגבולות של השלטונות הרוסיים והעובדה שהם יכולים לאנוס, לפגוע ברכוש ובאזרחים, להרוס בתי ספר, בתי חולים ולרצוח נשים וילדים. הם עשו זאת פעמים רבות, ובהחלט יכולים לעשות זאת שוב. אני מתכוון להיות בכוחות המזוינים של אוקראינה עד סוף המלחמה. אני עושה כמיטב יכולתי להגן על המדינה ועל העם שלי. התחושה הזו מעוררת מוטיבציה ומעצימה אותי, כמו גם התמיכה של חבריי, משפחתי. זה נותן כוח".
שבעה מדורי גיהינום
אלכסיי הודזנקו, 31, משרת בקבע בצבא אוקראינה מאז העימות שפרץ בין אוקראינה ורוסיה ב־2014 והסכסוך על חצי האי קרים. “לאורך השנים ראיתי אזורים רבים שנחרבו, חיילים שנהרגו ואזרחים שנרצחו", הוא מספר. “אבא שלי נהרג במלחמה הזו ב־2016, כל המלחמה הזו היא שבעה מדורי גיהינום. אבל אני לא רואה ברירה אחרת מאשר להתגייס למלחמה הזו ולהילחם בהרס הרוסי, בייחוד בשביל משפחתי ובשביל העתיד של אוקראינה".
מה עוזר לך לשמור על הכוח?
“משלוחי נשק וציוד רפואי מבעלות בריתנו מסייעים לנו להתקרב לניצחון. לצערי, זה לא מספיק בשביל שנוכל לחסל לגמרי את האויב הרוסי. יש גם מדינות שתומכות ברוסים ושמות לנו מקלות בגלגלים ומעכבות את משלוחי הנשק, אבל זה לא משהו שיגרום לנו להפסיד. מבחינתי, זו השנה התשיעית שאני במלחמה מול הרוסים ואין לי ספק שהם יעשו הכל כדי להפתיע אותנו, אבל כמובן שאנחנו מוכנים לכל תרחיש. נהרוג כל אחד שינסה לפגוע בחופש שלנו".
“בתחילה התגייסתי למלחמה כבמאי תיעודי, שזה המקצוע שלי באזרחות, אבל מהר מאוד, כשהבנתי שהמלחמה תופסת כיוון לא טוב ואכזרי, עשיתי הסבה ללוחם קרבי", מספר ולדימיר דמצ’נקו, 34, מהגדוד השני שהשתתף בלחימה גם ב־2014. “הגעתי למלחמה הזו מוכן, אז לא הייתי מבוהל, אלא הרגעתי את כולם, אבל ברגע שראיתי את הרוסים הורסים בתי חולים ובתים, הזדעזעתי. ידעתי שאני מוכרח להצטרף לקרב. בשבוע הראשון למלחמה אני וחבריי היינו צריכים להגן על בניין הפרלמנט האוקראיני, ובהמשך הלכנו לסייע במאבק בבוצ’ה. אחד המראות הנוראיים שזכורים לי הוא שלחמנו בעיירה פיסקי, ואנשים כיסו בסרט הדבקה את החלונות כדי שנשק כימי לא ייכנס. בפעם הבאה שחזרתי לשם העיר נמחקה כלא הייתה".
מה מסייע לך לשרוד את זה?
“העובדה שהגעתי מוכן מנטלית כי ידעתי למה לצפות. גם הצוות שלנו מגובש ומתוחכם. אנחנו מפעילים מחשבה לפני כל פעולה, וגם אני יודע שאני מגן על הבית שלי. אני יודע שהמלחמה הזו לא תיגמר בקרוב. המלחמה תיגמר בכך שאוקראינה תימחק מהמפה או שרוסיה תימחק. אני לא אומר שצריך להרוג את כל הרוסים, אבל צריך לקחת את הנשק הגרעיני ואת כלי הנשק מהרוסים כי אם זה לא יקרה – המלחמה תימשך מאות שנים. אני לא אוהב לעשות דרמטיזציה, זו מלחמה. אני מוכן למות למען המולדת שלי ולוקח את זה בחשבון".