שבוע שעבר, אחרי נסיעה של 16 שעות מקישינב שבמולדובה, חזרה מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בעיר חרקוב שבאוקראינה, עם בעלה, הרב משה מוסקוביץ, רבה הראשי של חרקוב, ועם חמישה מתוך 12 ילדיהם אל המקום שאותו עזבה כשפרצה המלחמה. מוסקוביץ, שבחצי השנה האחרונה שהתה בישראל, שבה לשם כדי לחגוג את חגי תשרי עם הקהילה שלה.
"ראש השנה היה מאוד מיוחד", היא מספרת. "300 איש הגיעו לתקיעת שופר. כל כך הרבה חיבוקים. אנשים היו בהתרגשות לראות אותנו ולהתחיל את השנה יחד. עכשיו אני בבית הכנסת, זה ממש מרגש. כרגע התוכנית היא לשהות כאן חודש, למשך החגים, ואחר כך נראה. אנחנו כל הזמן חושבים לחזור, חושבים מתי אפשר לחזור. בעלי כבר חזר לכאן כמה פעמים במשך חצי השנה האחרונה. אני והילדים רצינו להיות בראש השנה עם האנשים שמחכים לנו. פגשתי את הטבחית שלנו שאמרה לי: 'ידעתי שתחזרו'".
מדוע החלטתם לחזור דווקא בחגים?
"השנה היא שנת 'הקהל', שנה של אחדות. רצינו להיות בחגים יחד עם הקהילה, עם האנשים, לתת להם תחושת יציבות בזמן שהמצב לא יציב. לפני המלחמה היו כ־25 אלף יהודים בחרקוב. עכשיו נשארו כ־8,000. איך שהגענו, מיד הלכתי לבית הכנסת. כל דקה מישהו מגיע, עוד חיבוק, עוד נשיקות. ההתרגשות גדולה. יש טילים ואזעקות, כן יש מתח, אבל את רואה אור דולק בבית הכנסת, אנשים מגיעים. העיר הרוסה, היה טיל שנפל לא רחוק מבית הכנסת לפני שבוע וחצי. כל החלונות במרכז העיר מוגפים וסגורים. מצד שני, חנויות פתוחות, אנשים ברחוב".
לא פחדת לחזור?
"הייתה תחושה של התרגשות יחד עם פחד. אבל אחרי שלפני כשבועיים אוקראינים השתלטו בחזרה על האזור של חרקוב, זה ממש נתן תחושה שבחרקוב יהיה יותר רגוע".
כיצד ציינתם את ראש השנה?
"לפני ראש השנה חילקנו 1,000 חבילות מזון עם לוח שנה והזמנה להגיע לתקיעת שופר בבית הכנסת. הבאתי שקית של רימונים מהארץ, יש תפוחים, יש דבש, ראש של דג שהזמנתי. בערב החג עשינו סעודה בבית הכנסת. כל יהודי שרצה להגיע, היה מוזמן. בשאר הימים הזמנתי לסעודה בביתי. בסוכות נצטרך לחשוב איך למצוא סכך לסוכה. בגלל העוצר כולם צריכים להיות בבית מהשעה 22:00 בלילה, אבל עד אז נוכל לחגוג".
מוסקוביץ אינה לבד: שליחי חב"ד רבים שעזבו את אוקראינה מאז הפלישה הרוסית, בחרו לחזור לשם עכשיו לרגל החגים. ביניהם נמצא גם הרב יחיאל שלמה לויטנסקי, שליח חב"ד בעיר סומי שבצפון־מזרח אוקראינה, שעזב את המקום יחד עם רעייתו, רוחי, ומשפחתו בפברואר האחרון. "נדדנו בתקופה הזאת בין כמה מדינות: מולדובה, רומניה, ישראל, פולין וארצות הברית", הוא מספר. "עכשיו חזרנו לאוקראינה. לקח לנו 25 שעות להגיע באוטו מפולין לסומי.
אנחנו מאוד מתרגשים. היה מרגש מאוד לפתוח את הבית שהיה סגור כל כך הרבה זמן. חזרנו כדי לחגוג עם היהודים את החגים. לפני המלחמה היו בסומי כ־3,000 יהודים, מהם 350 היו פעילים בקהילה. כיום פחות או יותר כל אנשי הקהילה נמצאים בעיר - או שהם לא עזבו או שהם עזבו וחזרו. יש גם יהודים שהגיעו לכאן ממקומות אחרים".
למה החלטתם לחזור דווקא עכשיו?
"זו השליחות שלי, זה המקום שלי, יש יהודים שצריכים את כל הדברים לחג. אם לא אהיה פה, לא תהיה תפילה, לא יהיה סוכות, לא שמחת תורה. יש יהודים שמחכים לחגוג את החגים. אנחנו מתכוננים לעשות הכל כמו בשנה רגילה, אבל השנה זה אפילו יותר מרגש. אנשים הרבה יותר משתוקקים להיות ביחד עם הקהילה. אנשים גם מאוד מעריכים את זה שהמשפחה שלנו חזרה. זה נותן להם גיבוי, גורם להם להרגיש בטוחים. זה מאוד חשוב בשבילם היום".
בראש השנה נערכו סעודות ותפילות, חלקן בבית הרב וחלקן בבית הכנסת. "השנה, שנת 'הקהל', אנו מתכוננים לשים יותר דגש על להקהיל את כולם", אומר לויטנסקי. "שכולם יבואו, בפרט בסוכות ושמחת תורה. האווירה בסוכות מאפשרת לכולם לקחת חלק, יש אווירה משפחתית מלכדת. מאז שחזרתי, פגשתי אנשים מהקהילה. אני אפילו לא יכול לתאר את השמחה שלהם.
גם כאלה שאולי פעם או פעמיים נכנסו לבית הכנסת, עכשיו רוצים לעשות משהו, יש התעוררות אצל אנשים. הם מחפשים משהו יותר רוחני. אנשים רוצים מזוזות בבית, באים להניח תפילין. יש אווירה של משפחה, קהילה, כולם ביחד, עוזרים אחד לשני. בחצי השנה האחרונה אנשים מהקהילה ביקרו את הזקנים, הביאו להם חבילות מזון. מצאתי קהילה הרבה יותר חזקה ומלוכדת".
לא היה חשש לחזור?
"פחד הוא משהו שאני לא מכניס אפילו לראש שלי, אבל זו לא הייתה החלטה קלה. דיברנו עם כמה מהשליחים האחרים שחוזרים לערים אחרות, התייעצנו עם כמה רבנים, ואנחנו בטוחים שיש לנו את הברכה של הרבי מלובביץ' להיות בשליחות פה. אני מקווה שנישאר גם אחרי החגים. כמובן אם המצב חס וחלילה ישתנה ותהיה סכנה, נצטרך לצאת".
יש התעוררות
"חזרתי עם בעלי, הרב יוסי סגל, ועם חלק מילדיי לקראת 1 בספטמבר כדי שנספיק להתארגן ולהיות מוכנים לקראת החגים", מספרת נחמה דינה סגל, שליחת חב"ד בעיר פולטבה, שמאז פרוץ המלחמה שהתה בישראל. "אם המצב לא יחמיר, נישאר פה. הגענו עם כל המזוודות במטרה להישאר. אנו מקווים שלא יקרה משהו דרמטי שיאלץ אותנו שוב לעזוב".
היה מרגש לחזור?
"וואו, זה מאוד מרגש. למרות שהיה לנו כיף עם כל המשפחה בישראל, הבית שלנו בעצם בפולטבה. הילדים נולדו פה, כל אחד רץ למיטה שלו, לארון שלו. ירדו לי דמעות. נכנסנו לבית אחרי תקופה כל כך ארוכה, חזרנו לאנשים היקרים שחיכו לנו פה. בעיר עצמה יש כיום כ־1,000 משפחות של יהודים. בתחילת המלחמה אנשים ברחו לכל מיני מקומות. יש כאלה שכבר חזרו. כמו כן, יש אצלנו בעיר פליטים מחרקוב שמופגזת. הגיעו לפה גם מכל מיני עיירות מסביב. אז גם אם יש כאלה שעזבו, הגיעו יהודים ממקומות אחרים. העיר פקוקה, מלאה בפליטים מהערים מריופול, חרקוב וסומי. הכל פעיל, חנויות פתוחות, ורק האזעקות ברקע מזכירות לנו שהמלחמה בעיצומה".
מה מתוכנן לתקופת החגים?
"חילקנו המון חבילות מזון ומארזים של מוצרי היגיינה. אנשים מוזמנים לסעודות, יש זמני תפילות, תקיעת שופר. אנשים מתרגשים ורוצים להגיע. אנחנו מקפידים להתחיל את סעודות החג מוקדם כדי שאנשים יספיקו לחזור הביתה עד העוצר בשעה 22:00. אנחנו מזמינים לשעה 18:00 כדי לסיים ב־21:00. הבית שלנו הוא בית חב"ד. בית הכנסת פה, המקווה פה, המטבח הקהילתי. כל יהודי יודע את הכתובת".
מה השתנה מאז שעזבתם?
"גילינו פה הרבה יהודים חדשים, שעד המלחמה לא התאים להם קשר עם היהדות. פתאום הם צצו, הגיעו, הזדהו כיהודים, ביררנו בניירת והם אכן יהודים. כשקשה ונמצאים במצב הזה של מלחמה, פתאום מרגישים את הצורך להיות קרובים לקהילה ולקבל את התמיכה. כשנמצאים בצרה, יש יותר התעוררות, והקשר לקהילה וליהדות מתהדק. כל שבת מגיעים לבית הכנסת יהודים חדשים".
שיעבור בשלום
"חזרתי בשבוע שעבר עם רעייתי, דינה, והילדים כדי לחגוג עם הקהילה את חגי תשרי. באנו כדי להישאר", אומר הרב שלום גוטליב, שליח חב"ד ורב הקהילה בעיר ניקולייב, שמאז תחילת המלחמה שהה עם משפחתו רוב הזמן בישראל.
מה המצב כיום בעיר?
"בניקולייב כל יום יש הפגזות, גם די קשות. אחת מהן פגעה לפני כשבוע בתיאטרון המקומי. חצי שנה אין מים ראויים לשתייה בבתים. סיפקנו אלפי בקבוקי שתייה לקהילה היהודית. גם העירייה מביאה מכולות מים, ואנשים באים עם דליים ובקבוקים וממלאים. לפני המלחמה היו בעיר מעל 7,000 יהודים, עד היום חצי מהם עזבו. אנחנו עצמנו עזרנו ל־1,500 מהם לעזוב.
יש גם כאלה שחוזרים. כמו כן, מאז תחילת המלחמה ועד היום התווספו ברישום של הקהילה 250 יהודים חדשים, כאלה שקודם לא ראו צורך לשמור על קשר עם הקהילה. כל יום חמישי ושישי אנחנו אופים 1,000 חלות, באות משפחות ומקבלות. אנו מניחים תפילין ורואים בין הבאים עשרות אנשים, ביניהם כאלה שעושים זאת בפעם הראשונה: אחד בן 72, אחר בן 43. כשאנשים ראו שרעייתי חזרה, הם קפצו עליה, חיבקו אותה, זה באמת מרגש".
איך נערכתם לחגים?
"נערכנו לסעודות חג ל־200 איש. הסעודות מתקיימות בבית חב"ד, בסוכות נבנה סוכה. אנחנו נמצאים פה בשליחות 26 שנים. החיים שלנו כל כך קשורים בקהילה, שאף אחד מאיתנו לא רואה את החיים אחד בלי השני. ברור לנו שאנחנו פה, מפני שליהודים הנוכחות שלנו מאוד חשובה עכשיו. אנחנו מתפללים שהכל יעבור בשלום. אנחנו שומעים הפגזות, אבל הקהילה לא רואה את עצמה בלעדינו, ואנחנו צריכים להיות פה".