כשאני משוחח לראשונה עם מרדכי קרויזר בשיחת וואטסאפ, הוא מספר לי שהוא בדיוק חזר מהונגריה עם משלוח מזון למסעדתו, “יד חיים" (Hand Of Life), הממוקמת בעיר האוקראינית מוקצ'בו (מונקאץ'). תוך כדי שיחה קרויזר מראה לי בשיחת וידיאו את התנור שבו הוא מכין את האוכל במסעדה, את הסירים המוכנים ליום המחרת ואת הבצקים שמהם הוא אופה לחם. “אני מנצל את הזמן שאין הפסקת חשמל, כפי שקורה פה לעתים קרובות, כדי להפעיל את התנורים ולהכין את האוכל", הוא מספר. “כבר יומיים שיש פה חשמל רציף, זה הישג". בהמשך הוא אף מראה לי את חדרו במסעדה (“יותר קל לי לישון פה, כי אני קם מהמיטה עם פיג'מה וישר מגיע למטבח") ואת חלל בית הכנסת המפואר הסמוך למסעדה. על אחד הקירות שלו ניצב שלט עם דגלי ישראל ואוקראינה, שעליו נכתב באוקראינית: “'יד חיים', מיזם הומניטרי של תושבי מדינת ישראל לאזרחי אוקראינה שסובלים מהמלחמה".

מרדכי קרויזר  (צילום: צילום פרטי)
מרדכי קרויזר (צילום: צילום פרטי)

כבר שנה, מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, שקרויזר מפעיל כאן מכיסו מסעדה שמספקת מזון לפליטים אוקראינים ולאנשי הקהילה היהודית בעיר. זו אינה המסעדה היחידה שהוא מתפעל באוקראינה: יש לו מסעדות גם בערים צ'רניהיב ואיוואנו־פרנקיבסק, שבהן גם יש קהילות יהודיות. לדבריו, הוא מתכנן להקים עוד שתי מסעדות באזורים שבהם מתחוללים הקרבות כיום. “לא חלמתי שהמלחמה הזו תימשך שנה, ואני חושב שאף אחד לא דמיין את זה", הוא אומר. “אם הייתי יודע שבמשך שנה שלמה אצטרך לממן את המסעדות האלה, לא הייתי מתחיל כי אני רחוק מהיכולות הכלכליות האלה. אבל ברגע שהתחלתי, לסגור ולעצור כל עוד יש מלחמה - זו לא אופציה מבחינתי, ולא משנה מה אצטרך לעשות בשביל לגייס את הכסף. כאדם שהוא לא עשיר, זו דרכי להשאיר חותם או מורשת בעולם. אני משתדל לעשות את החלק שלי בצורה שתעזור לאחרים. אני מקווה שאת מעשיי אלו יזכירו גם אחרי לכתי".

על המפה

קרויזר, אוטוטו בן 60, נולד בפתח תקווה ובנעוריו נסע לארצות הברית, שם למד בישיבה בברוקלין, התחתן, הפך לאב לשלושה ובהמשך התגרש. עם גירושיו חזר לישראל והתגורר ברמת גן. “לפני כן לא עסקתי במסעדנות אבל האוכל תמיד היה קרוב אליי כי כשגידלתי את ילדיי, כאב חד־הורי, הייתי חייב ללמוד לבשל ולהכין להם אוכל", הוא מספר. “בעיסוקי הראשי הייתי שיפוצניק, התמחיתי בעבודות גבס, התנסיתי גם בנדל"ן, אבל אף פעם לא הייתי איש עסקים מצליח ולא היה לי ממון מי יודע מה. התפרנסתי מספיק בשביל לחיות ולדאוג לילדיי. הייתה גם תקופה שבימי חמישי בערב הייתי מוכר צ'ולנט תוצרת בית לישיבות, ומזה שמתי אוכל על השולחן".

אל התרבות האוקראינית התוודע במקרה. “בשכונה שבה גרתי היו המון עובדות אוקראיניות שסעדו קשישים", הוא מספר. “הייתי סקרן לנסוע לאוקראינה ולראות איך התרבות שם, כפי ששמעתי מהסיפורים שלהן. אני מאוד אוהב לשמוע סיפורים על יהודים מלפני מלחמת העולם השנייה וסיפורי קהילות יהודיות עתיקות אז החלטתי לנסוע".

הביקור הראשון של קרויזר באוקראינה היה ב־2020, ובמהלכו שהה שבוע באודסה. “בעקבות הביקור ההוא חבר הציע לי לנסוע למונקאץ', בסמוך לגבול עם הונגריה, וסיפר שיש אינטרס לאנשי הקהילה היהודית שם לתפעל בית כנסת פעיל ומסעדה כשרה כי לא הייתה שם כזו לפני כן", הוא מספר.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה במונקאץ' קהילה יהודית מפוארת, שנמחקה במלחמה. ב־1990 נוסדה מחדש הקהילה היהודית בעיר, וכיום שוהים בה כ־300 יהודים. “הקמת המטבח והמסעדה, שיפוץ המקום, הריהוט והאבזור נתרמו ונעשו על ידי מר אלכס רובט (אוליגרך יהודי אמריקאי, יליד מונקאץ' - ד"פ) וקרן משפחת רובט מתוך רצון לשמר את זכר הקהילה היהודית שהייתה אז בעיר, ומטרתי הייתה להכין אוכל. חשבתי שאולי בעתיד אוכל להתפרנס מכך, אבל הפרנסה לא הייתה הסיבה לכך. זו הייתה עבורי הרפתקה. ידעתי שבמחיר של 100 דולר לכרטיס טיסה אני יכול לנסוע בקלות לישראל ולראות את הילדים ואת אמי".

שיפוץ המסעדה הסתיים בסוף ינואר 2022, אך רגע לפני שהיא הייתה צפויה להיפתח, רוסיה פלשה לאוקראינה. “שלושה ימים לפני שפרצה המלחמה נסעתי להונגריה בעצתן של הבת שלי ואמא שלי. שם פגשתי את אנשי הקהילה היהודית, והם ביקשו ממני להעמיד שני סירי מרק ולחמניות. ראיתי את הפליטים המסכנים שבאו מאוקראינה להונגריה ואת הרעב שלהם. יומיים אחרי זה חזרתי למונקאץ' כי זה היה אזור בטוח, המלחמה לא הגיעה לאזור הזה. כשרק הגעתי למסעדה ועוד לא פתחתי אותה, כבר הוואטסאפ שלי קרס מכל מיני אנשים שזקוקים לאוכל. אנשים ידעו שאני כבר כמה חודשים מתכנן לפתוח מסעדה. כל היהודים והפליטים הלא יהודים ידעו מי אני. פניתי לאלכס ואמרתי לו: ‘יש פה כבר מסעדה מוכנה ואני כבר פה, אז אני רוצה לפתוח מטבח לפליטים הלא יהודים בזמן המלחמה. זה ישים את מונקאץ' על המפה'. הוא פנה לאדמו"ר הקהילה, והאדמו"ר נתן לי אישור לתפעל את המסעדה והסכים שבזמן מלחמה לא מבררים אם זה יהודי או לא יהודי, אלא מאכילים".

מאז פתיחת המסעדה מממן קרויזר מכיסו הפרטי את כל הוצאות החשמל, הגז, תחזוק המקום ושכר העובדים. “לקחתי הלוואות מהבנק ומדובר באלפי דולרים בחודש", הוא אומר. “לצערי עדיין לא קיבלתי עזרה מאף עמותה או ארגון. למשל, כשהייתי זקוק לגנרטור, במקום להיות ער 20 שעות על התנור, אף אחת מהעמותות לא נתנה לי. כתבתי ופניתי לכולם, גם לשרים בממשלת ישראל, ולא קיבלתי סיוע. אני מקווה שיקרה נס ואקבל עזרה בתחזוק המסעדה הזו כי גם ההלוואות שלקחתי ייגמרו. אני גם מעסיק תשעה פליטים אוקראינים בכל מסעדה ומשלם להם מכספי כדי לעזור עד כמה שאפשר".

הרגשה ביתית

כחלק מניהול המסעדה בשנה האחרונה התמודד קרויזר עם סיטואציות לא פשוטות. “בהתחלה אנשים פה היו גונבים לחם", הוא מספר. “הייתי אופה 50־60 לחמים ביום, ולפעמים היו חסרים לחמים. פעם אחת הגיעה לפה אישה מבוגרת, לא יהודייה, ואמרה לי שהיא חייבת לקחת כמה מנות הביתה. אמרתי לה שאצלי אין טייק אוויי ואין לי כמה מנות לתת לה, אבל היא התעקשה ושלפה לי כל מיני מסמכים, כשאחד מהם היה תעודה מ'יד ושם' שניתנה לאבא שלה ולדוד שלה על שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בזמן השואה. התפרקתי באותו רגע, ואמרתי לה שתיכנס לפה בכל יום ותאכל כמו כולם, ושתביא איתה חמגשיות אוכל, ובזמן שהיא סועדת - נכין לה מנות הביתה, והיא תצא דרך המטבח ולא דרך הדלת הראשית כדי שלא יראו שאנחנו מביאים לה אוכל הביתה. אחר כך גם סיפקנו מנות לאמהות לילדים נכים שלא יכולים לבוא למסעדה. הגאווה הכי גדולה שלי היא שאני רואה היום בני נוער שפעם לא היו באים אלא היו מתביישים. איכשהו עברה השמועה שזה לא מקום למסכנים אלא מקום מסודר ומכובד. אילו היה בארץ מטבח כמו שאני מפעיל פה, כזה שהייתי יכול להגיע לאכול בו עם הילדים שלי בלי שהם יתבזו ביום למחרת בבית הספר – היו תקופות שהייתי הולך לכזה מטבח. היום יש בתי תמחוי ומטבח למסכנים, ואת זה לא רציתי לעשות ולא אעשה. אני שם דגש על הגשה בכלים רגילים ולא חד־פעמיים. אני רוצה ליצור תחושה של מסעדה מכובדת בהרגשה הכי ביתית וכיפית".

למסעדה של קרויזר מגיעים 180־280 איש מדי יום. “בהתחלה היו 300 פלוס, אבל לא יכולנו להאכיל כל כך הרבה אנשים ביום כי המטבח והצוות לא יכלו לספק את זה", הוא אומר. ניתן לעקוב אחריו ואחרי פעילותו בפייסבוק בקבוצה Hand Of Life – Ukraine ובחשבון טוויטר בשם “One Man Can Help".

מה החלום שלך לגבי המקום הזה?
“השאיפה שלי היא שאחרי שהמלחמה תיגמר, ואחרי שאני איעלם מפה, ישימו אולי פסל ברחוב עם הפרצוף שלי או שלט, ויספרו על מוטי המשוגע שאין לו שום קשר לאוקראינה והאכיל פליטים. השאיפה שלי היא להגיע להאכיל 1,200 אנשים ולהרגיש ש'שילמתי' לאוסקר שינדלר באופן מזערי על 1,200 האנשים שהוא הציל. ברגע שאקבל מימון מסודר מאחד הארגונים הגדולים – לא אעצור. זה החלום שלי. יש פה מיליונים שזקוקים לאוכל. אני אשמח שמישהו ישמח לעזור לי עם המפעל הזה".

אתה מתכנן לחזור לארץ?
“אני כל הזמן בארץ כי המשפחה שלי בישראל, אבל אני מרגיש שכרגע זקוקים לי באוקראינה".