לפני הפגישה עם השר, הועברו לי חומרים וטבלאות על תקציבים גדולים שפולין משקיעה בשימור ההיסטוריה היהודית בפולין. זה מרשים. בין היתר הם משמרים בתי קברות יהודיים, משפצים מצבות עתיקות. הם משקיעים במוזיאונים, בראשם מוזיאון "פולין" לתולדות יהודי פולין. עד כמה שזה נשמע נורא, גם תחזוקת מחנות ההשמדה ומחנות הריכוז הגרמניים ששמורים כיום כמוזיאונים וכאתרים היסטוריים בפולין עולה כסף.
"הגדלנו את חשיבות המוזיאון במחנה ההשמדה הנאצי טרבלינקה, אנחנו מפתחים את אתר מחנה ההשמדה סוביבור כאתר חדש. עליי לומר שהקמת המרכז החינוכי בסוביבור היא תוצאה של שיתוף פעולה בינלאומי: פולין, ישראל, סלובקיה, הולנד. כדאי לדעת שסוביבור הוא בית הקברות הגדול ביותר של הולנדים מחוץ להולנד. מדובר ביהודים הולנדים, אזרחי הולנד, שנשלחו ברכבות מאמסטרדם ונרצחו בסוביבור. אנחנו עושים זאת בלי שרוסיה שותפה ביוזמה, כי בתחילה הם התנגדו. הרוסים לא הצטרפו לוועדה שהוקמה כדי להקים במקום מוזיאון חדש, למרות שמפקד המרד במחנה ההשמדה סוביבור היה יהודי־רוסי, ועכשיו כבר מאוחר לצרף את הרוסים, כי הכל כבר נעשה.
"אנחנו גם משקיעים 25 מיליון יורו בשיפוץ בית הקברות היהודי הגדול בוורשה. הוא הוזנח במשך השנים והחלטנו לשפץ אותו. זה בית קברות ענק. התחלנו בתיעוד של בתי הקברות היהודיים בכל פולין, ואנחנו המדינה היחידה באזור, אזור שבו חיו הרבה יהודים, שעושה תיעוד וסימון של כל בתי הקברות היהודיים. ואנחנו מקימים שני מרכזים חינוכיים ענקיים באושוויץ ומקדמים עוד הרבה יוזמות".
"זהו הסכם של שיתוף פעולה, החלפת דעות וחוויות, ובעיקר החלפת דעות ופגישות בין צעירים, בשפה הצעירה שלהם, מתוך החוויות האישיות של הצעירים. זה חשוב לשני הצדדים. אנחנו מעוניינים בחיבור אנושי בין יהודים ופולנים. שני הצדדים צריכים ללמוד יותר האחד על השני. יש הרבה זיכרון היסטורי שקיים אצל האזרחים הוותיקים יותר, אבל עלינו להעביר גם הלאה את הזיכרון המשותף הגדול מהעבר. זה מאוד מרתק".
"הסקטור הזה מאופיין על ידי משפחות וחוגים מקורבים זה לזה, והכל עובר גם במשפחות. אב מוריש לבן, ויש השפעות של העבר בקשרים בין עורכי הדין וכדומה. אנחנו רוצים להיפטר מהמנטליות הזאת של העבר שקיימת בקרב עורכי דין ושופטים בפולין. זו עדיין בעיה, היינו רוצים שהאנשים במערכת המשפטית יהיו חופשיים מצורה כזו של התנהלות. הגישה למקצוע המשפטים מאוד מוגבלת. כתוצאה מכך, מערכת המשפט שלנו עדיין מושפעת מכוחות העבר. אתם לא מבינים את זה בישראל. אתם לא מבינים מה פירוש קומוניזם ופוסט־קומוניזם, זה לא רק ערכים, אלא אינטרסים. זהו דבר שקשה מאוד לשנות".
"עכשיו בתי הקברות היהודיים בפולין מוגנים. המסורת היהודית היא חלק מהמורשת שלנו. זו ההיסטוריה המשותפת שלנו. חיינו ביחד 800 שנה, זה עזר לשני העמים לחיות יחד, למרות דברים אכזריים שקרו. למרות זאת צריך לזכור שבפולין היהודים יכלו לחיות ולבנות משפחות וקהילה. למרות שאכן היה מתח, והייתה אנטישמיות, אפשר היה לחיות יחד בשיתוף. זה היה בהחלט אפשרי. עד בוא הנאצים. והיה גם אפשר לבנות תרבות משותפת למרות החיכוכים. וגם אחרי המלחמה זה היה אפשרי. לא היו פוגרומים, ואם היו, זה היה יוצא מן הכלל ולא הכלל. יהודים השתתפו גם במרידות של הפולנים וגם בצבא הפולני. הרבה קצינים יהודים נרצחו בטבח ביער קאטין.
"אם אוכל לומר משהו נוסף שחשוב בשבילי, הייתי מבקש מאנשים הנעולים במוחם לפתוח את מוחם, אנשים רבים מלאים בסטריאוטיפים, והייתי מבקש מהם לנסות להיות יותר פתוחים ולהקשיב לטיעונים של הצד השני. למשל, הבעיה של בתי המשפט בפולין. לפני הכל עליך להבין מה הוא מצב של פוסט־קומוניזם, איזה דבר הרסני, איזה דבר מסוכן היה הקומוניזם, רק אז אתה יכול להבין את המצב בפולין כיום".
"כשאמא שלי חזרה לפולין ממחנה עבודה בגרמניה לא נותר לה כלום. לא משפחה, לא בית ולא רכוש. אין לי אפילו כפית למזכרת מהבית של סבא שלי. אין לי אפילו תמונות. כפי שקרה להרבה פולנים, גם הארוס שלה נהרג מול העיניים שלה. זה נודע לי אחרי מותה. היא הניחה פרחים כל שנה לזכר הלוחמים הוותיקים נגד הנאצים, אבל לא אמרה לי מדוע. אמא שלי היא דוגמה לעוד אדם, פולני, ששרד ולא נותר לו כלום אחרי המלחמה".
הטקסים לציון 80 שנה למרד גטו ורשה שהמשרד שגְלִינְסְקִי עומד בראשו הפיק, היו מרשימים מעבר לתיאור במילים. חלק מהם, ומפני שהפולנים מתייחסים למורדי גטו ורשה כאל חיילים לוחמים, נשאו אופי צבאי - חיילים בטורים, ובהם אפילו חיילת אחת, עומדים בדום וקוראים קריאות הידד לאחר הקראת שמות הלוחמים היהודיים בגטו ורשה ובגטאות ובזירות אחרות, הקצינים שלהם בחרבות שלופות כלפי מעלה שלא רועדות ולא זזות בידיהם.
אני מופתע לגלות בקהל, בשורה הראשונה המכובדת, את נטע גרינשפן (כיום גולד), שאותה אני מכיר כגרפיקאית ב"מעריב", במוסף זה ממש, שנים ארוכות. מיד הבנתי מדוע היא הוזמנה לשם, אמא שלה, פנינה גרינשפן, הייתה אחת הלוחמות בגטו והלכה לעולמה. החיילים הפולנים קוראים קריאות כבוד גם אחרי הזכרת שמה. נטע שלנו הוזמנה כאורחת כבוד ומייצגת אותה. באותו מעמד היו גם נשיא גרמניה, נשיא פולין ונשיא ישראל יצחק הרצוג. התקיימו גם קונצרטים חגיגיים, בפולין ובישראל, 450 אלף פרחי נרקיס צהובים מנייר חולקו ונענדו, כמספר היהודים שהיו בגטו ורשה, ועוד יוזמות.
השר גלינסקי הציג בראיון חזון של בניית קשר טוב בין הפולנים והיהודים היום. הוא מייחל לכך. בנסיעה הזו לוורשה, בהזמנת המכון הפולני בישראל, פגשתי גם פולנים בדרגות בכירות שמתנגדים לממשלה הזו, ואפילו במיוחד לשר התרבות. "הוא נותן כסף לגופי תרבות גזענים ואנטישמיים", טענו בפניי. אני מכיר טוב את העוינויות החריפות האלה מארצי.
אחד הדברים המפליאים את הישראלים הוא יהודים שנותרו בפולין אחרי השואה, וחיים בה עד היום. כמה יהודים יש בפולין? לא ניתן לדעת, כי רבים גדלו כאשר הם מסתירים את יהדותם.
כאשר אני יושב לשיחה במוזיאון "פולין" עם המנהל זיגמונד סטפינסקי, הוא שוצף דוגמאות על אנטישמיות בפולין של אחרי המלחמה, ואומר לי: "רק כשהייתי בן 35 אמא שלי אמרה לי שאני יהודי".
אחת הפגישות המרתקות הייתה עם הסופר יוזף חן. בנובמבר הוא יהיה בן 100. ישבתי מולו לאחרונה בפולין, במסעדה בוורשה, ודיברנו. כשהוא נכנס והיו הרבה מדרגות בכניסה למסעדה, דאגתי. לא היה לי מה לדאוג. לא צריך תמיכה ולא מקל. יוזף חן הוא סופר יהודי־פולני שנותר לחיות בפולין גם אחרי השואה, וחי בה עד היום.
הוא מדבר איתי באנגלית קולחת, כי מפאת בורותי אני לא דובר פולנית, אבל תוך כדי השיחה הוא גם עובר לעברית שהוא זוכר מילדותו, ואז הוא מפתיע אותי לגמרי כשהוא עובר לאיטלקית. חד ומלא הומור.
ואז הוא מוסיף: "סטאלין הציל את חיי". גם כאן יש הומור שזור באמת. את כוונתו הוא מגלה בהמשך ההצהרה הזו. "היינו מוכנים לקרב, להתקפה עם שחר על הצבא הגרמני שהיה מולנו, אני הייתי מופקד על מכונת ירייה. כבר אמרתי שלום לכולם וכתבתי צוואה, בבוקר הגיעו מהמטה הראשי והודיעו שסטאלין הודיע שכל מי שלא נולד בברית המועצות, לא רשאי להשתתף בקרב. לקחו אותי משם. ואז התברר שרק 18 חיילים חזרו חיים מההתקפה הזו". ככה, כיוון שהוא לא היה אזרח סובייטי אלא אזרח פולני בגלות, הוא הגיע לגיל 100, לדבריו. ואני אומר לו: אני מבין שאתה עונה על כל דבר בהומור. אתה חושב שהחיים הם דבר מצחיק.
הוא ממשיך: "אחרי המלחמה סטאלין היה אנטישמי כמו שהיטלר היה. סטאלין רצה לבנות מחנות ריכוז ליהודים. למזלנו הוא מת, ויש שמועות שסירבו להציל את חייו כאשר הוא חלה".
"משורר פולני חשוב כתב פואמה שפתחה במילים: 'כאנטישמי לשעבר...', וזה היה נכון, הוא היה אנטישמי לשעבר. היה אפילו מקרה שהוא הכה במקל משורר יהודי ממוצא יהודי, עד כדי כך הוא היה אנטישמי, והוא השתנה בזמן המלחמה ואחרי המלחמה.
"אם אתה שואל אותי, כמובן יש עדיין אנטישמיות בפולין, ויש התפרצויות של אנטישמיות. כשהייתי בן 27, אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה התפרצות כזו, אבל זה לא נכון רק לגבי פולין, זה נכון לגבי כל מקום בעולם. הסיבה שפולין ייחודית כל כך היא שאין יהודים בפולין. זוהי אנטישמיות ללא יהודים. זה סוג שונה של אנטישמיות. אני מסוגל להבין שבבלגיה או בצרפת הם פוגשים יהודים, ויש קונפליקטים. ואולי יש סיבה לא לאהוב מישהו. ההיגיון יכול להיות: 'אני לא אוהב את האיש הזה. אני שונא את האיש הזה. הוא יהודי. אני שונא יהודים', בפולין אין יהודים".
המשפט האחרון שלו מדגים לי יותר מהכל עד כמה הוא מעודכן בגיל ארבעה חודשים ל־100 באופנות האקטואליות של הכותרות האחרונות.
התרעות פיקוד העורף