"התחלתי בצילומי מחנות השמדה ובתי כנסת, ואז התחלתי להכיר ניצולים ולחקור את סיפוריהם. העשייה שלי נעשית מפה לאוזן. כשהייתי באיטליה לדוגמא נתקלתי בניצול שואה שסיפר לי את סיפורו. לאחר שצילמתי אותו, הוא הכיר לי עוד ניצולי שואה ממדינות אחרות, איתם הוא היה במחנות ההשמדה ולמרבה האירוניה, הם נשארו בקשר. לצערי, אין סוף לסיפורים, התחלתי מבודדים ועם הזמן הגעתי למצב שאני פוקד לא פחות מ-250 לוקיישנים שונים ברחבי אירופה".
"לעתים אני מתארח ואף ישן בבתים של ניצולים כדי שאוכל ללמוד להכיר אותם לעומק, לשמוע את סיפורם, ולצלם אותם לפורטרטים. יום אחד פגשתי ניצולה באוטובוס בירושלים, היא קישרה אותי לניצול שגר בקיבוץ ליד, נסעתי אליו ואז דרכו גיליתי דרכו עוד שלושה ניצולים שהסכימו לשבת איתי ולספר לי את הסיפור שלהם".
"את רוב התמונות שלי ממרחק מסוים, כך אני תופס את אווירת מקום בצורה ברורה יותר. הריגוש שלי מהעשייה לא מגיע בקלות. לא כל אתר זיכרון מביע רגש כיוון שברבים מהאתרים כבר לא נותר שום זכר מן העבר. זה קצת קשה לקשר מקום נטול זיכרון לידיעה התודעתית שבמקום זה התרחשה זוועה היסטורית. אני מרבה לצלם מרחבים, לתפוס אווירה כמה שיותר. גם אם אני לא מכיר שמות ספציפיים, עדיין מחובר לאדמה עליה אני דורך בזמן הצילום, אני ממש מרגיש את האנשים שקבורים באדמה זו".
"לפעמים אני הולך בדרך יפיפייה מלאת פרחים, לעיתים בחופי ים, אך כל מה שאני חושב עליו אלו הגופות שקבורות שם. כשבאתי לצלם את המשרפות, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הרגעים הנוראיים האלו. ראיתי בדמיוני שאריות העצמות הקטנות על האדמה דרך העדשה. כשנסעתי לצלם במולדובה, גיליתי כי בכביש עליו נסעתי, נורו יהודים על הכביש. כיום, כמובן שאין שום ראיות למקרה. כל אתר הוא חשוב לצילום שלי, אני לא צריך להוסיף דרמה מבוימת לאף אחת מהתמונות כי הדרמה שם תמיד".
היסטוריית משפחת וילסון
"אני יהודי משני הצדדים, אמי היא שוויצרית ואבי אנגלי. מצד אימי כל המשפחה היו בשואה אבל לא דיברו על זה רוב הזמן. סבא וסבתא שלי פולנים, אך לאחר השואה הם עברו לקנדה ולאנגליה. את הפרויקט הדוקומנטרי על השואה אני חולם לעשות כבר הרבה מאוד שנים, עוד משהייתי ילד. תמיד עניינו אותי צילומים שיש להם נגיעה לזיכרון. עכשיו החלום הופך למציאות והתמונות שלי קיבלו במה בין היתר במוזיאון השואה הבינלאומי בצרפת".
"שם התחיל סיפור משפחתי מצד אבי, לקחתי איתי שלוש מצלמות שונות ונסעתי בדרכים. הגעתי לגבעה שממנה קיבלתי את התצפית הטובה ביותר על מסילת הרכבות בצרפת שיצאה לאושוויץ. למחרת נסעתי לצלם האסם שבו הסתתרו ילדים צרפתים כשהגיעו הנאצים, חשבתי שאולי זה יגרום לי ליותר חיבור רגשי. מצאתי את עצמי לבד בחדר קטן עם מצלמה בעליית גג אי שם בדרום צרפת. באותו יום מצאתי ציורי ילדים של ים שצוירו בתקופת השואה, באותו רגע התחיל הרגש לפעול, מצאתי את עצמי בוכה".
"הדבר שבעיקר מניע אותי, זה העובדה שהצעירים של היום באירופה, מתעסקים בנושא השואה בצורה שולית, אם בכלל. זה מאוד כואב לי. לא מעניינת אותי הצלחה גדולה או חשיפה אישית, מעניין אותי להעביר רגש בקרב אנשים שכבר לא מרגישים. אני מנסה לגרום לצעירים להבין כמה בקלות הזוועות האלו יכלו לקרות גם להם, בזמן אחר, סיטואציה אחרת, מדינה אחרת, דת אחרת, שם אחר וצבע אחר. זה שהדור שלנו הוא בר מזל זה לא אומר שהוא יכול להרשות לעצמו לשכוח. הגזענות נמצאת שם תמיד!"
רגע אחד מיוחד
האם מערכת החינוך באנגליה מתייחסת לשואה בצורה ראויה לדעתך?
"זה כן נלמד, אבל ממש לא מספיק. אני עושה בהתנדבות מעגלי שיח על הנושא עם סטודנטים. לפעמים אני מופתע מהפערים בידע. לדוגמא: משלחת של אחד בתי הספר בלונדון יצא למסע לפולין, בימי ההכנה ילד אחד הצביע בכיתה ושאל 'אבל שואה זה רק מקרה אחד במחנה אחד בגרמניה לא?' לכן, אני שמח שאני חלק ממסע הסברה שבו אני מאיר את עיניהם של צעירים רבים, חשוב מאוד שיהיו פחות אדישים לנושא. אינני יודע אם הפעילות שלי באמת תשנה את הלך הרוח של הצעירים באנגליה ובעולם כולו, אך לפחות אני מסתובב עם תחושה שאני מנסה לחולל שינוי".
"בשנה הראשונה לצילומים הייתי בכל כך הרבה מקומות – אוסטריה, מולדובה, הולנד, פולין ועוד. כל לוקיישן הוא חלק ממסע, לפעמים זו רק עיר, לפעמים זו כתובת מדויקת, רחוב, או מסילת רכבת. תופתעי לגלות שאת המימון אני מקבל ממלגות לאמנים שהם לאו דווקא יהודים ובעלי זיקה חזקה לזיכרון ושימור סיפורי השואה, במיוחד מפולין וברלין".
התרעות פיקוד העורף