100 שנים אחרי: מדליית הזהב ההיסטורית של הרץ היהודי

לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים בפריז צללנו אל האוספים המיוחדים בישראל של פריטים אולימפיים היסטוריים. ממדליית זהב משנת 1924, דרך בגד הגוף של לינוי אשרם ועד למסיכת אולימפיאדת הלסינקי 1952

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
מדליית זהב פריז, 1924
מדליית זהב פריז, 1924 | צילום: מוזיאון הספורט היהודי העולמי
4
גלריה

משחקים האולימפיים שנערכו בפריז ב־1924, בדיוק לפני 100 שנים, הדהים את העולם צעיר יהודי בשם אליהו (אליאס) כץ, יליד פינלנד, כשזכה במדליית זהב עם נבחרת פינלנד בריצה קבוצתית למרחק 3,000 מטר ובמדליית כסף כשסיים במקום השני בריצה ל־3,000 מטר מכשולים. כץ, אז בן 23, זכה לכינוי “הפיני המעופף” ונחשב עד היום לרץ היהודי הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא עלה לישראל בשנת 1933, אך נרצח בגיל 46 בידי פורעים ערבים בבסיס צבאי ליד עזה, עת שימש כטכנאי סרטים בצבא הבריטי באותה עת. הוא נחשב להרוג הראשון מרחובות, עיר מגוריו, במלחמת העצמאות.

מדליית הזהב שלו, החפץ האולימפי העתיק ביותר שנמצא בישראל כיום, מוצג בגאון לעוברים ושבים בפאתי מוזיאון הספורט היהודי העולמי ע”ש איריס סמית בכפר המכבייה. “מבחינת פריטים אולימפיים, זה הפריט הכי עתיק שיש אצלנו באוסף המוזיאון”, מציינת קרן כורש, המנהלת החינוכית של מוזיאון הספורט היהודי העולמי.

“אליאס, בריצתו, ממש עף באוויר, וברגע שהמבקרים מגיעים ורואים את הפריט בעיניהם וגם נחשפים לסיפורו – זה נותן עוצמה חזקה יותר לסיפור. הפריט הזה נמצא במשך שנים רבות במוזיאון הספורט היהודי המיושן, וב־2022, כשפתחנו מחדש את המוזיאון, ידענו שאנחנו מוכרחים להציג אותו לראווה כי הוא מספר את ההיסטוריה היהודית של הספורטאים האולימפיים בשנים שלפני קום המדינה”.

כשפתחנו מחדש את המוזיאון פנינו לכל הספורטאים היהודים בארץ ובחו”ל, וגם לשאול, שניאות לתת לנו את הכיפה הזו כדי לשמרה במוזיאון. אנחנו מקדישים לאולימפיאדת מינכן מקום רב במוזיאון כי זו הוכחה לכך שהטרור הרים את ראשו, לצערנו הרב”.

כיפה, שאול לדני מינכן 1972
כיפה, שאול לדני מינכן 1972 | צילום: מועדון הספורט היהודי העולמי

עוד פריט נדיר שניתן לראות במוזיאון הוא גביע של המתעמלת הישראלית המיתולוגית אגנס קלטי, כלת פרס ישראל בתחום הספורט והישראלית שזכתה בהכי הרבה מדליות אולימפיות אישיות, ויותר מדליות מבין כל הספורטאים היהודים פרט לשחיין מארק ספיץ. “אגנס, שהיום היא בת 103 ומתגוררת בבודפשט יחד עם בנה, זכתה בחמש מדליות זהב, יותר מכל ספורטאי ישראלי אחר”, אומרת כורש. “לצד הגביע אנחנו מציגים במוזיאון גם רישומים שלה מהתחרויות”.

“התחלתי לאסוף סיכות בשנת 1966”, הוא מספר. “הייתי בטיול באנגליה עם חבר והיינו במשחק כדורגל של צ’לסי נגד ארסנל, ושם עמד לידי אספן אנגלי והייתה עליו סיכה של מועדון חובבי הכדורגל של ארסנל. לקח משחק שלם עד ששכנעתי אותו שאנחנו מחליפים סיכות כי תמיד נסעתי עם בוחטה של סיכות ישראליות להחלפה, ובסיום המשחק הצלחתי לקבל את הסיכה של ארסנל. מאז ‘נדבקתי’ באיסוף סיכות וסמלים, אבל רק פריטים מקוריים שמגיעים עם דף ובו תאריך הנפקת הסיכה וחותמת מקורית של היצרן על כך שהסיכות והסמלים מקוריים ורק במצב טוב וחדש.

מה שבמצב משומש, ולא משנה כמה ישן הוא - אני לא רוכש. כרגע יש ברשותי 175 סיכות מקוריות מתוך 205 מדינות בעולם, כשלקראת אוקטובר אני אמור לקבל 20 סיכות נוספות במיוחד מארצות אפריקה שרכשתי מאספן בסרביה”.

מדליית זהב פריז, 1924
מדליית זהב פריז, 1924 | צילום: מוזיאון הספורט היהודי העולמי
בגד הגוף של לינוי אשרם
בגד הגוף של לינוי אשרם | צילום: מוזיאון הספורט היהודי העולמי
תגיות:
היסטוריה
/
אולימפיאדת 2024
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף