נבלני נכלא ב-2021 לאחר שחזר מגרמניה שם התאושש מהרעלת חומר עצבים שהאשים בה את הקרמלין, וקיבל שלושה עונשי מאסר. גורמים רוסיים רשמיים הכחישו בתוקף מעורבות בהרעלה של נבלני ובמותו בכלא בפברואר 2024.
"פטריוט" הוכרז באפריל על ידי המוציא לאור אלפרד א. קנופף, שכינה אותו "מכתבו האחרון של נבלני לעולם". לפי קנופף, נבלני החל לעבוד על הספר בזמן שהתאושש מההרעלה והמשיך לכתוב אותו ברוסיה, הן בתוך והן מחוץ לכלא.
ב-22 במרץ 2022, הוא כתב: "אבלה את שארית חיי בכלא ואמות כאן. לא יהיה מי שייפרד ממני... כל ימי השנה יחגגו בלעדיי. לעולם לא אראה את נכדיי".
למרות שהשלים עם גורלו, ספר זיכרונותיו של נבלני מביע עמדה נחושה נגד שחיתות ממשלתית ברוסיה.
גם ב-22 במרץ, נבלני כתב: "הגישה שלי למצב בהחלט אינה של פסיביות מהורהרת. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול מכאן כדי לשים קץ לשלטון אוטוריטרי (או, בצניעות רבה יותר, לתרום לסיומו)".
הוא כתב: ״אני לא רוצה לוותר על ארצי או לבגוד בה. אם לאמונותיך יש משמעות, עליך להיות מוכן לעמוד מאחוריהן ולהקריב קורבנות אם צריך״.
בנוסף ללכידת הבידוד והאתגרים של מאסרו, כתיבתו של נבלני בולטת גם בהומור שלה. הוא מספר על התערבות עם עורכי דינו על אורך עונש המאסר החדש: ״אולגה העריכה 11 עד 15 שנים. ואדים הפתיע את כולם עם תחזיתו של בדיוק 12 שנים וחצי. אני ניחשתי שבע עד שמונה שנים והייתי המנצח״.
הוא גם התפלא על האבסורדיות של לשבת ״שעות על ספסל עץ מתחת לתמונה של פוטין״ כ״פעילות משמעתית״.
הוא מתאר את אי הנוחות של להיות בשביתת רעב ושל להיות קפוא כל הזמן, ומוסיף בציניות: ״עדיין אין לי שרירי בטן״.
אלמנתו של נבלני, יוליה נבלנאיה, אמרה בהצהרה שפורסמה באפריל על ידי המוציא לאור כי הספר אינו רק עדות ״לחייו של אלכסיי, אלא למחויבותו הבלתי מתפשרת למאבק נגד הדיקטטורה״, והוסיפה כי שיתוף סיפורו ״יעורר השראה באחרים לעמוד על שלהם ולעולם לא לאבד מבט מהערכים שבאמת חשובים״.
היא גם אמרה כי הספר תורגם ל-11 שפות ו"בוודאות" יפורסם ברוסית.
התרעות פיקוד העורף