תושבים רבים ברוסיה מאחלים ומייחלים לשינוי ובו תהיה רוסיה ללא הנשיא ולדימיר פוטין, אך התקווה נאבדת כשמתגלעות מחלוקות פנימיות בתוך האופוזיציה. אלו, מהווים מכשול גדול ביותר באשר ליכולותיה של האופוזיציה להוות אתגר לנשיא המכהן.
עוד נראה, כי המחלוקות הפנימיות בין הקבוצות השונות של ההתנגדות הרוסית בחו״ל הפכו לעמוקות ומורכבות, והן משקפות לא רק חילוקי דעות פוליטיים אלא גם מאבקים על סמכויות והשפעה. הקונפליקטים נובעים לעיתים קרובות מכך שכל קבוצה פועלת מתוך השקפת עולם שונה ומייחסת חשיבות לערכים ולמטרות שונות.
במרכז המחלוקות עומדים אנשי מפתח כמו מיכאיל חודורקובסקי, שזוכה לתמיכה רבה מצד חלק מהקבוצות, אך מעורר התנגדות רבה מצד אחרות, במיוחד מצד קרן הלחימה בשחיתות של נבלאני, המייחסת לו מניעי סמכויות אישיים ולאומיים. כאמור עימותים אלו הגיעו לשיאם כאשר נטען כי אחד משותפיו של חודורקובסקי היה מעורב בתקיפה אכזרית נגד ליאוניד וולקוב, מה שגרם להחרפת המתיחות ולתחושת בגידה בקרב הקבוצות השונות.
עם כן, בעוד חלק מהדמויות הבולטות בהתנגדות שוחררו בעסקת חילופי אסירים באוגוסט, אף אחד מהן לא הצליח לבלוט מעל כולם. הקבוצות המרכזיות בהתנגדות שהן במצב הישרדות, ממתינות ליום המיוחל שבו יפנה פוטין את מקומו.
כאמור, חלק מהפעילים רואים במחלוקות הללו סימן לדינמיקה בעייתית, שבה דמויות בולטות מנצלות את מעמדן ואת המשאבים שברשותן כדי לנסות להשליט את רעיונותיהן על פני אחרים. חוסר האמון ההולך ומתרקם בין הקבוצות פוגע ביכולתן לשתף פעולה במאבק נגד השלטון הפוטיניסטי, מה שמוביל להרגשה שההתנגדות מרוסקת ובלתי אפקטיבית.
קולות מתוך ההתנגדות מצביעים על כך שישנם רבים המוכנים להיאבק למען עתיד טוב יותר לרוסיה, והתקווה לשינוי מתממשת גם בין הקהילות הרוסיות בחו״ל. פעילים רבים מצהירים כי המאבק הפוליטי לא הסתיים, וכי תהליכי דמוקרטיזציה הם בגדר אפשרות ריאלית, גם אם רחוקה. למרות האתגרים הרבים והמריבות הפנימיות, קיים רצון עז בקרב חלק מהפעילים להתרכז במיזמים פוזיטיביים, כגון חיזוק קשרים עם קבוצות זכויות אדם אוקראיניות, יצירת קשרים עם דיפלומטים מערביים, ופיתוח תשתיות חברתיות שיביאו לשינוי המיוחל.
אף על פי שהעתיד עשוי להיראות מעורפל, רוח התקווה ממשיכה לנשוב ולהוביל רבים מהפעילים הרוסים בחו״ל. על גבי רוח זו הם מקווים להוביל את רוסיה לחוף מבטחים.
התרעות פיקוד העורף