הכל החל ב-29 בנובמבר, כאשר כוחות המורדים בהובלת ארגון היאת תחריר א-שאם (HTS) כבשו מספר ערים בפרברי חלב. זה היה הניצחון המשמעותי הראשון של המורדים מזה חמש שנים, והוא סימן את תחילת הסוף. "מהרגע הראשון ידעתי שזה הסוף. המשטר יפול", סיפר מוחמד, נהג מדמשק.
המורדים שלחמו בחזית לא היו כה בטוחים. "קו ההגנה הראשון נלחם בחוזקה. הוא היה מורכב מלוחמי חיזבאללה ולוחמים הנתמכים על ידי איראן והם התנגדו בעוצמה", סיפר אבו בילאל, מורד שלחם לצד HTS בצפון-מערב סוריה. אולם ברגע שפרצו את קו ההגנה הראשון, "הצבא פשוט ברח".
למרות התנגדות עזה של כוחות חיזבאללה והמיליציות האיראניות בקו ההגנה הראשון, ברגע שזה נפרץ התמוטט הצבא הסורי במהירות מפתיעה. בזה אחר זה נפלו מעוזי המשטר: חלב נכבשה תחילה, אחריה חמה - העיר בה טבח חאפז אסד 40,000 מתקוממים ב-1982, ולבסוף חומס, שנפלה תוך שעות ספורות.
רגע השיא הגיע כאשר המורדים השתלטו על הטלוויזיה הממלכתית בדמשק והכריזו על סיום שלטון משפחת אסד שנמשך 54 שנים. דגל האופוזיציה החליף את דגל המשטר, וברחובות דמשק החלו התושבים להתקבץ בהמוניהם, מריעים ומניפים את דגל המהפכה.
אך עם הניצחון התגלתה גם המורשת האפלה של המשטר. כאשר נפתחו בתי הכלא, התברר היקף הזוועה: מתוך יותר מ-130,000 עצורים פוליטיים, רק כ-30,000 שוחררו. גורלם של היתר נותר עלום, כשמשפחות נואשות ממשיכות לחפש את יקיריהן במסדרונות "בית המטבחיים האנושי" - הכינוי שדבק בכלא סיידנאיא הידוע לשמצה.
התרעות פיקוד העורף