על שפמו, סימן היכר של ארבעה נשיאים אמריקאים בסך הכל, הצטברו גלידי קרח קטנים. אבל גרובר קליבלנד התעקש להסיר את כובעו, לעמוד מול הקהל בקור המקפיא של וושינגטון - ולשאת את נאום ההשבעה שלו. כמו תמיד, בעל פה. כישרון מיוחד שטופח באולמות בתי המשפט.

בפעם הקודמת שהושבע, מרץ 1885, היה לו מזל. כפי שכתב ההיסטוריון הנרי גרף, זה היה ״אחד מימי ההשבעה החמימים ביותר שוושינגטון ידעה מעולם״. אבל הפעם השנייה, במרץ 1893, שהייתה יותר מתוקה פוליטית, הייתה פחות נעימה אקלימית. ״צופים ומשתתפים כאחד רעדו ברוח״, כתב ההיסטוריון. ובכל זאת, קליבלנד האריך בדבריו קצת יותר מאשר בהשבעה הראשונה.

הוא היה הנשיא הראשון שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. ניצח, הפסיד, ושוב ניצח. בין לבין, ישב בבית הלבן הנשיא בנג'מין האריסון, שתחת שרביטו הקונגרס העלה לשיא היסטורי את המכסים על יבוא. הנה, קולות העבר כבר מתערבבים באירועי ההווה. דונלד טראמפ יהיה האמריקאי השני אי פעם, אחרי קליבלנד, שיכהן כנשיא פעמיים לא רצופות. וגם במקרה שלו, שאלת גובה המכסים עומדת במרכזו של סדר היום הפוליטי. 

קליבלנד גרובר (צילום: גטיאימג'ס)
קליבלנד גרובר (צילום: גטיאימג'ס)

קליבלנד, בנאום ההכתרה השני שלו, הבטיח להוריד את המכסים, שהועלו בהשראתו של חבר הקונגרס וויליאם מקינלי. טראמפ, בנאום ההכתרה השני שלו, יבטיח את הדבר ההפוך: דווקא להעלות את המכסים. קליבלנד הוא השראה פוליטית, כי נבחר פעם שנייה. מקינלי, שירש את קליבלנד כנשיא, הוא השראה כלכלית, כי כמו טראמפ, גם הוא האמין במכסים גבוהים. מקינלי הוא פוליטיקאי שטראמפ מרבה לצטט. אחד מנשיאי העבר שהוא מציין כהשראה.

לא מזמן הבטיח להחזיר לו את כבודו שהלך לאיבוד באלסקה: במדינה מתנוסס הר גבוה ששמו שנוי במחלוקת. ב־1896 הוחלט לקרוא להר הזה ״הר מקינלי״, על שם מי שהיה אז בסך הכל המועמד לנשיאות. ב־1917 השם הפך לרשמי. זה היה לאחר שמקינלי כבר הספיק להיות נשיא, וגם ליפול קורבן להתנקשות אנרכיסטית שעלתה לו במחיר חייו. מקינלי נורה ב־1901 והוחלף על ידי טדי רוזוולט, אחד מארבעת הנשיאים בעלי השפמים. 

ויליאם מקינלי (צילום: גטיאימג'ס)
ויליאם מקינלי (צילום: גטיאימג'ס)

אלא שכמעט מאה שנים לאחר ההחלטה הכאילו־סופית לקרוא להר על שמו של מקינלי, בא הנשיא ברק אובמה וקיבל החלטה לשנות את שמו של ההר ל״דנלי״, כי זה שמו בפי התושבים הילידים באלסקה. וצריך לומר, זה גם השם שמדינת אלסקה העדיפה.

אובמה שינה את שמו של ההר ״מתוך הכרה במסורות של ילידי אלסקה״. הרפובליקנים מיד תקפו אותו, כפי שהיה צפוי שיקרה: גם שמו של הר יכול לשמש ככלי במלחמת תרבות. מי ינצח במלחמת התרבות הזאת? לפני שלושה שבועות, בנאום בפיניקס, אריזונה, הודיע טראמפ שישנה את שמו שם ההר בחזרה ל"מקינלי". ״הם הורידו את השם שלו מההר״, אמר טראמפ, ״הוא היה נשיא גדול״.

ברק אובמה (צילום: רויטרס)
ברק אובמה (צילום: רויטרס)

אגב, גדול או לא, הוא גם היה נשיא שמעולם לא ביקר באלסקה. שמו יוחזר להר כמהלך נגד למה שנתפס בעיני טראמפ ובעיני אוהדיו הרבים כשיגעון של מחיקת העבר מסיבות של תקינות פוליטית. מי שמחקו את שמו של הנשיא וודרו ווילסון מבניינים כי היה גזען, מי שהעלימו פסלים של הגנרל רוברט אי. לי מגנים ציבוריים כי היה מצביא הדרום, מי שמניחים שצריך למחוק את גיבורי העבר שנושאים על גבם גם חרפת עבר, בכל אלה טראמפ נלחם. הילידים יפסידו - מקינלי ירוויח.

מהעבר לעתיד: שישה מכל עשרה אמריקאים מניחים שטראמפ יקבל החלטות כלכליות נכונות. זה מפתח עיקרי לניצחונו המשכנע בבחירות 2024. קצת יותר ממחצית מהם מניחים שיקבל החלטות נכונות במדיניות ההגירה, שמירת החוק ויחסי החוץ. רובם חושבים שהוא ״חד מנטלית״, למרות גילו, בשונה מג'ו ביידן, שכבר אינו נראה חד. רובם חושבים שהוא ״מקיים את הבטחותיו״. אבל רובם לא חושבים שאכפת לו מצורכיהם של בני אדם רגילים. ורובם לא חושבים שהוא ישר. ורובם לא חושבים שיש לו אופי טוב. ורובם לא סבורים שהוא יכול לשמש דוגמה. משמע, רובם בחרו בטראמפ, לא משום שאינם מבינים במי מדובר. הם מבינים, ובכל זאת בחרו בו. 

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

האם הנשיא בכלל צריך לשמש דוגמה, ואיזו דוגמה, ולמי? הדמויות שמעטרות את קיר החדר הסגלגל ומתחלפות בכל עת שנשיא חדש מאייש אותו, שימשו דוגמה, לפעמים, מי יותר ומי פחות. אייב לינקולן שימש דוגמה. הוא נלחם באומץ בתנאים קשים כדי לשמור על אמריקה, הוא החליט באומץ לבטל את מוסד העבדות.

תומאס ג'פרסון קצת יותר מסובך. הוא קיים יחסים עם שפחות, שנולדו מהן ילדים. הוא היה ערמומי לעיתים, נכלולי לעיתים, לא תמיד מופת של התנהגות מכובדת. המעטפת הייתה תרבותית, מה שמתחתיה לא בהכרח. אלכסנדר המילטון, גם הוא על הקיר של הנשיא ג'ו ביידן, נהרג בדו־קרב. דוגמה לא טובה לאף אחד. אנדרו ג'קסון הרג בדו־קרב. דוגמה רעה לא פחות, אולי יותר.

פרנקלין רוזוולט היה תככן, מניפולטור. וישנן כמובן גם דוגמאות מאוחרות יותר: קנדי היה נואף, שהסתיר את מצב בריאותו. קלינטון הסתבך בסקנדל בגלל יחסים עם עוזרת זוטרה. ניקסון היה חשדן עד פרנויה, נוכל. ג'ונסון כוחני ללא גבול. קרטר, שהלך זה עתה לעולמו, צדקן טרחני.

מנהיגים הם אנשים מורכבים. כמעט כולם שונים מאוד משאר בני האדם, בגודל האמביציה, בנפח האגו, ביכולת להצמיח עור עבה, ברמת האינסטרומנטליות שהם נוהגים בבני אדם. הטובים שבהם, כמו טדי רוזוולט, יודעים לרסן את התכונות האלה לטובת הכלל. הטובים פחות, כמו קלינטון, מרסנים פחות, אבל יודעים לפחות לטייח את חולשותיהם בשכבה עבה של קסם אישי.

וישנו טראמפ - שלא טורח. לטראמפ יש כריזמה, אבל אין לו קסם אישי שמהלך על הכל. כשהוא מתבדח, זה על חשבון אחרים - יותר לעג מאשר הומור. לא כמו רייגן, שידע לעקוץ בלי רוע. לא כמו אובמה, שידע להתבדח מעת לעת גם על חשבון עצמו. טראמפ הוא מנהיג שבעיקר מתפעל מעצמו, ומתפעל לעיתים ממי שמתפעל ממנו (כמו אילון מאסק). על האחרים הוא כועס. או שהוא מזלזל בהם. 

אילון מאסק, דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
אילון מאסק, דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

הוא רוצה שיכירו בו כנשיא משמעותי, מחולל מהפכה, בעל תפקיד היסטורי. כל נשיא רוצה בזה. אמריקה שלו תהיה הכי טובה, ההשבעה שלו הכי מפוארת, המדיניות שלו הכי יעילה, הכלכלה שלו הכי משגשגת. ומכיוון שלא תמיד קל להגדיר מה עונה על ההגדרות הללו - הכי טוב באיזה מובן, ולמי, ולאיזה טווח זמן, ובאיזה מחיר - טראמפ ינהל את הוויכוח כל עוד הוא יושב בבית הלבן, ומן הסתם כל עוד יש בו כוח להתווכח.

על השפעתם של מנהיגים על מהלך ההיסטוריה מתנהל תמיד סוג של ויכוח שאין ממנו מוצא. מנהיגים הם תוצר של תקופתם, והם מעצבים של תקופתם. ספרו של מייקל מנדלבאום, ראש התוכנית למדיניות חוץ באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, התייחס לא מזמן לוויכוח הזה. ״הטיטנים של המאה ה־20״, שיצא לאור לפני כמה חודשים, קובע שישנם רגעים בהיסטוריה שהם ״גמישים״ יותר מאחרים, כלומר, שהם ״מאפשרים שינוי רחב ועמוק יותר מאחרים״.

שמונת המנהיגים ה״טיטנים״ שכלל בספרו באים כולם מתקופה כזאת: השליש השני של המאה ה־20: סטלין ומאו, היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט וגנדי ובן־גוריון. רק אחד שייך לשליש הראשון של המאה - וודרו ווילסון. ״השנים בין 1919 ל־1950 יכולות להצטייר בדיעבד כשנים שהייתה להן פלסטיות גדולה מאי פעם״. שתי מלחמות עולם ומשבר כלכלי דרמטי פעלו כבולדוזרים שמפנים את הריסות העולם הישן ומאפשרים לקבוצה קטנה של מנהיגים לעצב את העולם מחדש.

טראמפ רוצה לעצב את אמריקה, ואולי גם את העולם, אך עוד צריך לקבוע אם העולם של תקופתו מאפשר עיצוב. ואחר כך צריך לנסות להבין מה בדיוק עשה המנהיג שמצדיק טענת עיצוב - מה הופך סתם נשיא לנשיא יוצא דופן. הקביעה שהנשיא וודרו ווילסון ראוי לתואר הזה, כותב מייקל מנדלבאום, שתכף נספר עוד קצת על הספר שכתב, ״לא נשענת על מה שעשה אלא על מה שאמר, לא על מה שהצליח לחולל אלא על מה ששאף ונכשל לחולל״. הרעיונות הווילסוניים חלחלו לאט, אבל עם הזמן נעשו לאבן יסוד בפוליטיקה האמריקאית והעולמית.

טראמפ כמובן אינו נמנה עם ממשיכיו של ווילסון, אינו רשום כחבר במועדון שוחרי קידום הקדמה, החירות, המוסדות הבינלאומיים שמטרתם השכנת צדק ושלום. טראמפ הוא בדלן מבית הספר של ג'פרסון, כוחני מבית הספר של ג'קסון, וממוקד כלכלית מבית הספר של המילטון. את המפלגה הרפובליקנית בעלת הנטייה הווילסונית, של רונלד רייגן, של בוש הבן, גם של ג'ון מקיין, טראמפ העלים מהמפה. ואולי לא הוא העלים - אלא המציאות העלימה.

הנה, חזרנו לשאלה אם המנהיג עושה את התקופה או התקופה את המנהיג. האם ייתכן טראמפ ללא כישלון המהלך לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון? האם ייתכן טראמפ ללא הקריסה הרועמת של האביב הערבי? האם ייתכן טראמפ ללא הרטוריקה המשיחית של ברק אובמה? האם ייתכן טראמפ ללא גלי ההגירה ששוטפים את העולם המערבי? האם ייתכן טראמפ ללא טוויטר, שהפכה לאיקס, של אילון מאסק?

הוא אומנם מרבה לנקוב בשמו, אבל בכהונה הראשונה של טראמפ, על קיר החדר הסגלגל לא נתלתה תמונה של הנשיא מקינלי. טראמפ בחר בגיבור אחר, מוכר יותר, לקישוט. הדקורציה של החדר הנשיאותי אינה עניין של מה בכך. זו בחירה שמטרתה להעביר מסר. כל הנשיאים, מניקסון ועד טראמפ, תלו מולם את תמונת מייסד האומה, ג'ורג' וושינגטון. בא ג'ו ביידן, הנשיא היוצא, והזיז את וושינגטון לטובת גיבור אחר: פרנקלין דלנו רוזוולט. לא שוושינגטון ירד מהקיר חלילה, הוא רק הוסט לימינו של רוזוולט, מעל ציור של לינקולן. וביידן הוסיף משמאל גם את המייסדים ג'פרסון והמילטון. חמישה פורטרטים. זה סוג של תקדים. הרבה יותר מכל הנשיאים לפניו.

אצל טראמפ, בכהונה הראשונה, נתלו לצד הנשיא תמונותיהם של לינקולן ושל ג'קסון. ואומנם, גם המורשת של ג'קסון שנויה במחלוקת, אבל תמונתו הועדפה על ידי לא מעט נשיאים. ביל קלינטון, נשיא דרומי מארקנסו, תלה את ג'קסון, הדרומי מטנסי. גם רונלד רייגן תלה אותו. גם ג'ונסון. גם טרומן. ג'קסון היה נשיא דומיננטי, פטריוטי, פרא אדם. כמו טראמפ, גם הוא הגיע לבית הלבן נישא על גל של פופוליזם אנטי־אליטיסטי. כמו טראמפ, גם הוא היה איש אמיד כאשר קיבל את המשרה. לא כמו טראמפ, הוא באמת בא מלמטה. יתום מגיל צעיר, שנלחם באומץ בקרבות של סוף המאה ה־18 וראשית המאה ה־19. 

אנדרו ג'קסון (צילום: ציור ראלף אליסר וייטסייד ארל)
אנדרו ג'קסון (צילום: ציור ראלף אליסר וייטסייד ארל)

ההיסטוריה האמריקאית נדמית לפעמים לגלגל חוזר: מורידים מכסים, מעלים מכסים, מקבלים מהגרים, דוחים מהגרים, מפקידים את המפתחות בידי אליטות, מחזירים את המפתחות לנציגי העם. טראמפ בסך הכל ממחזר את הניצחון השני של קליבלנד, ואת הטון הלוחמני של ג'קסון, ואת הרטוריקה הכלכלית של מקינלי, וגם את השיח על סגירת שערים של הנשיא קלווין קולידג'.

גל ההגירה בין השנים 1880 ל־1924 שינה את פניה של אמריקה. בשנת 1880 עברה אוכלוסיית ארצות הברית את רף ה־50 מיליון. בין 1880 ל־1920 באו עוד 24 מיליון מהגרים. ב־1890, שיעור האמריקאים שנולדו מחוץ לאמריקה היה בערך 15%. בשיקגו של 1900, כשליש מהאוכלוסייה נולדה מחוץ לארצות הברית. עד שנת 1920 יותר מ־40% מאוכלוסיית ניו יורק היו מהגרים, כך גם בקליבלנד, כך גם בניוארק, רבע מתושבי בוסטון, דטרויט, פילדלפיה.

ולא רק קנה המידה הפך את הגל הגדול של מהגרים למשמעותי כל כך. לפני 1880, מהגרים חדשים לאמריקה בדרך כלל באו מאותם מקומות שמהם באו מהגרים במאות ה־18 וה־17. האיים הבריטיים ואירופה הדוברת גרמנית סיפקו את רוב המהגרים (למעט עבדים כמובן) בזמנו של ג'ורג' וושינגטון. זה נמשך עד אחרי מלחמת האזרחים, והשתנה באורח דרמטי עם הגל הגדול.

רוסיה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה עקפו את גרמניה ובריטניה כמקורות הגירה, וגם מהגרים מהאימפריה העות'מאנית, סין ויפן ביקשו אישורי כניסה. שיעור המהגרים ממזרח ודרום אירופה זינק מפחות מ־10% לכמעט 20% בעשור שהחל ב־1880, ל־50% בעשור שהחל ב־1890, ועבר את ה־70% בעשור שתחילתו 1910.

הקואליציה ששמה קץ לעידן ההגירה הגדולה הייתה ״משונה״, ניסוח של החוקר וולטר ראסל מיד. קבוצות של דמוקרטים תומכי מעמד הפועלים, של גזענים שסברו שאמריקה צריכה להישאר "לבנה", של חוואים פופוליסטים, של פרוגרסיביים. לכל אחת מהקבוצות היה מניע קצת אחר, אך בהדרגה חששותיהם כינסו אותם לתנועה שלא היה אפשר לעמוד בפניה. וכמובן, זה לקח זמן.

ההתקדמות הפוליטית של ההגבלות על כניסה הייתה הדרגתית. הניצחונות הראשונים של מתנגדי ההגירה היו בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19. חוק מ־1882 בלם את ההגירה הסינית, בעיקר לחוף המערבי. אבל המכה הגדולה ניחתה במאי 1924, בימיו של קולידג' כנשיא. ב־26 בחודש קולידג' חתם על חוק מקיף להגבלת ההגירה והכריז ש"אמריקה חייבת להישאר אמריקאית".

הפופוליזם של ג'קסון, הגבהת חומות המכסים של מקינלי, הקאמבק של קליבלנד, בלימת המהגרים של קולידג'. טראמפ לא המציא שום דבר, ובכל זאת המציא את התרכובת הייחודית לו. בחודש שבו נולד, יוני 1946, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק לראשונה שהפרדה בין שחורים ללבנים תיאסר בנסיעות בין־מדינתיות. זה התיק המוכר כ״מורגן נגד וירג'יניה״.

איירין מורגן עלתה לאוטובוס מווירג'יניה למרילנד. כשעלו נוסעים לבנים, נדרשה על ידי הנהג לעבור לאחור, וסירבה. הנהג קרא לשריף. השריף הציג לה צו מעצר. מורגן קרעה את הצו, וזרקה מהחלון. השריף אחז בה. היא בעטה במפשעתו. שוטרים נוספים נקראו לזירה. הם עצרו אותה, והיא הואשמה בהתנגדות למעצר ובהפרת חוקי ההפרדה הגזעית של וירג'יניה. היא שילמה 100 דולר קנס על ההתנגדות למעצר, ואת התיק על הפרת חוקי ההפרדה לקחה עד לבית המשפט העליון.

אמריקה של ״מורגן״ הייתה אמריקה אחרת. טראמפ, הנשיא המבוגר ביותר בתולדות ארצות הברית, אם כי רק קצת יותר מבוגר מכפי שג'ו ביידן היה כאשר נכנס לתפקיד, גדל באמריקה אחרת. לא צריך להקל בזה ראש. נשיאים הם תבנית נוף מולדתם, ותבנית נוף ילדותם. חלקם באים מרקע קשה. לביל קלינטון ולרונלד רייגן היו אבות אלכוהוליסטים, כל אחד בדרכו. חלקם בנים למשפחות מיוחסות ואמידות. משפחת בוש העמידה שני נשיאים אריסטוקרטים. משפחת קנדי הספיקה רק אחד, כי הבא בתור נרצח בדרכו לבית הלבן. אבל קנדי עוד יש בעולם, כולל בעולם הפוליטי, כך שמי יודע מה יהיה בעתיד.

דונלד טראמפ, כמו פרנקלין רוזוולט, נולד עם כפית מוזהבת בפה. שניהם ניו יורקים במקור. אחד, רוזוולט, צאצא של כסף ישן יותר. אחד, טראמפ, של כסף קצת חדש יותר, אבל לא חדש לגמרי. את האימפריה הכלכלית התחיל סבו המהגר, פרידריך, שהקים מסעדה ובית בושת לכורים החרוצים של ימי הבהלה לזהב בצפון־מערב קנדה. פרידריך נכנס לארצות הברית בשנות ה־80 של המאה ה־19, חזר לגרמניה לתקופה קצרה בשנה שבה מקינלי נרצח וטדי רוזוולט התמנה לנשיא, וב־1905 חזר לארצות הברית. ב־1918 מת במגיפת השפעת הספרדית של אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בנו, אביו של הנשיא הנכנס, נולד בברונקס, בניו יורק. הנשיא עצמו בסמוך, בקווינס. הוא למד בבתי ספר פרטיים, כולל האקדמיה הצבאית של ניו יורק. הוא קיבל תואר בכלכלה מבית הספר וורטון באוניברסיטת פנסילבניה. כשסיים את לימודיו, השנה הייתה 1968, אבל טראמפ לא נשלח לווייטנאם בגלל דורבן בעקב הרגל. גם זה מבחין בין נשיאים: טרומן, קנדי, בוש האב - שירתו, כל אחד במלחמה שלו. קלינטון, בוש הבן, טראמפ - לא שירתו, גם אם הייתה להם הזדמנות. או הכשרה מסוימת כבוגרי אקדמיה צבאית.

המשך פרשת חייו של טראמפ מוכר לכל מי שחי בעולם בעשורים האחרונים: עסקים מוצלחים פחות או יותר, חיי זוהר ולילה, נישואים וגירושים, כניסה לעסקי השעשועים, הצלחה טלוויזיונית, כניסה מפתיעה לזירה הפוליטית, הצלחה מפתיעה עוד יותר. ב־2016, ניצחונו בבחירות נראה כמו תקלה משונה. שמונה שנים מאוחר יותר, בבחירות 2024, התברר שג'ו ביידן, שנדחף לכהונה קצרה באמצע, היה התקלה.

העידן שאמריקה חיה בו הוא עידן טראמפ. בהנחה שיחזיק במשרתו בבריאות טובה, כך יהיה לפחות לארבע השנים הבאות, שאחריהן, מי יודע. אם סגנו, ג'יי. די. ואנס, ייבחר לנשיא אחריו, הוא ימשיך את עידן טראמפ, וגם יהיה הנשיא הראשון מאז המאה ה־19 שיש לו שיער על הפנים. זה, אם לא סופרים כמה ימים שבהם הארי טרומן גידל זקן, שגולח במהרה לקראת שובה של רעייתו, בס, לבית הלבן.

מה מאפיין את עידן טראמפ? שאלה טובה, שמחזירה אותנו לגיבורים שלו. חשדנות ועוינות לממסד הוושינגטוני, כמו בימי ג'קסון. התנגדות להגירה כמו בימי קולידג'. מה שטראמפ הוסיף לתבשיל הוא ארומה של ציפייה דרוכה לצעדים בלתי צפויים. בשבועות האחרונים הוא מתסיס את העולם ואת אמריקה באמירות מעורפלות על רצונו להעביר לידי ארצות הברית את השליטה על תעלת פנמה בדרום ועל גרינלנד בצפון.

הנה, שוב צץ הדמיון למקינלי - שהיה אימפריאליסט, שרצה גם הוא בהרחבת מוטת השליטה האמריקאית בפיליפינים, בהוואי, בפורטו ריקו, בגואם. והוא רצה בזה מסיבות כלכליות ומסיבות של תדמית. ממש כמו טראמפ. האם טראמפ מוכן להשתמש בכוח צבאי כדי להשיג את מטרותיו? הוא אומר שאינו שולל זאת. מקינלי יצא למלחמה נגד ספרד ושחרר את קובה מאחיזתה. הוא גם מי שניהל את המשא ומתן שאפשר את כריית תעלת פנמה - המהלך עצמו התרחש רק בימי יורשו, לאחר שמקינלי נרצח.

שתי השאיפות האלה - בפנמה וגרינלנד - מרחיקות לכת. הן ייתקלו בהתנגדות, במחסומים דיפלומטיים ובירוקרטיים. הן יעמידו למבחן את כושר הביצוע של הנשיא - שלדבר בוודאי יודע, השאלה אם יצליח גם לעשות. מבחן דומה ברמת הקושי ממתין לו גם בהקשר לשאיפתו לגרש מארצות הברית מיליוני מהגרים ששוהים באופן בלתי חוקי. האם יצליח בזה? כמה מהנשיאים התמנו לתפקיד ועשו, פחות או יותר, כפי שהבטיחו שיעשו.

אחרים נכנסו לתפקיד ועשו אחרת מכפי שהיה מצופה מהם. למה? במקרה של רובם, הנסיבות הביאו לשינוי. קליבלנד לא הוריד מכסים כפי שהבטיח, כי הנסיבות לא אפשרו לו. מקינלי, כשנבחר לנשיא, לא הטיל מכסים כפי שאפשר היה להניח שיעשה - וכפי שקידם כחבר קונגרס מאוהיו - כי הנסיבות השתנו. לבוש האב השתנו רוב התוכניות עם נפילת חומת ברלין, ואחר כך עם החלטתו של סדאם חוסיין לפלוש לכווית. לבוש הבן השתנו רוב התוכניות כשחסידיו של אוסמה בן לאדן הפנו את חרטומי המטוסים למגדלי התאומים.

המדיניות של כל נשיא היא תוצר של לפחות שלושה גורמים עיקריים: הסנטימנטים שלו, האידיאולוגיה שלו והנסיבות שהוא צריך להתמודד איתן. רונלד רייגן, נשיא שנכנס לבית הלבן עם מה שנראה כמו אידיאולוגיה סדורה, מתואר בביוגרפיה הכי טרייה שלו - שיצאה בשנה שעברה והייתה מועמדת לפרס פוליצר - כנשיא שהכרעותיו דווקא פרגמטיות מאוד. הנאומים היו אידיאולוגיים, המדיניות הייתה מעשית.

״רייגן, חייו והאגדה שלו״ מאת מקס בוט, הוא ספר מתאים לקריאה לקראת השבעתו של טראמפ, ולו בשל העובדה שכפסע היה בין אמריקה לבין שני נשיאים בשם דונלד. זה השם המקורי שבו רצתה נלי, אמו של רייגן, לקרוא לבנה. ורק ברגע האחרון נמתח קו מעל השם ״דונלד״ והוחלף ב״רונלד״. 

רונלד רייגן (צילום: רויטרס)
רונלד רייגן (צילום: רויטרס)

אגב, השם ״רונלד״ של רייגן שרד שני ניסיונות לשנותו, אחד מוקדם, זה שהזכרנו, ואחד מאוחר, כאשר קבוצה של יועצי תדמית ישבה לחשוב על השם הנכון לשחקן הקולנוע שזה עתה החל את דרכו בהוליווד. לרייגן, שכבר היה כוכב רדיו במערב התיכון של ארצות הברית, כולם קראו אז ״דטש״ - כינוי שהדביק לו אביו והיה שמו המוכר בפי כל. 

בהוליווד חשבו ש״דטש״ לא יכול לעבור, והחלו בחיפושים אחר שם חדש לרייגן. כמו ש״ארצ'יבלד ליץ'״ הפך ל״קרי גרנט״. כמו ש״רוי שרר״ הפך ל״רוק הדסון״. כמו ש״ברנרד שוורץ״ הפך ל״טוני קרטיס״. ישבו וחשבו מה לעשות עם ״דטש״. עד שלאחד היה רעיון ממזרי: מה דעתכם על ״רונלד״? רייגן נכנס לחדר כדי לקבל שם ויצא ממנו עם שם - שמו האמיתי. וגם עם בלורית חדשה. גדל שיער, וסרק לאחור, אמרו לו אנשי התדמית. רייגן ציית, מאז ועד סוף הקריירה. הסתרק והתלבש כמו שאמרו לו בפגישה ההיא, בתחילת הדרך בלוס אנג'לס.

השם לא משותף לדונלד ולרונלד, וגם לא הרקע - רייגן בא מבית עני, מעיירה נידחת, ואת הצלחתו עשה בעשר אצבעות ובנחישות גדולה. אבל הביוגרפיה של בוט מאפשרת להרהר באפשרות של קווי דמיון בלתי צפויים ביניהם בשאלת הפרגמטיות. כן, לרייגן הייתה משנה מדינית סדורה יותר, מנוסחת יותר, לעומת זאת של טראמפ. אבל לפי בוט הוא פעל בלי קושי בניגוד אליה, כאשר הרגיש שהנסיבות מחייבות זאת. לטראמפ אין משנה מדינית סדורה כזו של רייגן, שאפשר להיאחז בה. אבל גם במקרה שלו לא מעט הכרעות יהיו פרגמטיות, על פי הזמן, העניין והאינטרס.

טראמפ הוא ״דיל מייקר״. איש עסקים שמחפש דרך להרוויח. איש עסקים שיודע להשתמש במי שצריך, ולזרוק את מי שמפריע. הנה - עוד הבדל גדול בין השניים: טראמפ עשה לעצמו שם כמי שאין לו שום נקיפות מצפון כאשר הוא מפטר בני אדם, בין שמדובר במשתתפים בשעשועון טלוויזיה ובין שבשרים בכירים בממשל. הוא זורק אותם בלי להניד עפעף, לפעמים בציוץ רגזני ברשת החברתית. רייגן נודע ברחמנותו, והתקשה מאוד לפטר את עובדיו, ובוט מעלה את ההשערה שהקושי נעוץ בילדות: מי שראה את אביו מפוטר שוב ושוב, כולל מכתב שנחת בדירה בערב חג המולד, לא ימהר לפטר אחרים.

במזרח התיכון מחכות לטראמפ נסיבות חדשות. מחכה לו הזדמנות. תכף נשאל הזדמנות למה - אבל הזדמנות. מה שהיה כאשר נבחר ב־2016, בפעם הראשונה, כבר איננו. רצועת עזה חרבה, חמאס הוא שחקן קטן יחסית, טורקיה התחזקה ללא הכר, איראן במצוקה מסוימת, חיזבאללה מתפתל בלבנון, סוריה כבר אינה מדינה - וגם ישראל אינה אותה ישראל שהייתה. חלשה הרבה יותר חברתית ופוליטית, אולי גם כלכלית. מוכה ואכולת אשמה וייאוש בעקבות הטלטלה של 7 באוקטובר. וגם מקרינה נחישות ועוצמה ודינמיות של מדינה שקמה לאחר שהייתה על הקרשים, והצליחה להנחית מהלומות כואבות מאוד על אויבותיה.

טראמפ אוהב הזדמנויות. והוא אוהב את טראמפ. כלומר, צריך לזהות מה תהיה ההזדמנות שתקרוץ לנשיא במיוחד, משום שירגיש שהיא כדאית לו. הזדמנות ששכרה בצידה. טראמפ איננו פילנתרופ של מעשים טובים, הוא איננו נשיא שהאינסטינקט שלו הוא לקדם אידיאלים חשובים. הוא נשיא של אינטרסים ורווחים. מה הוא יכול להרוויח? אם יביא לתבוסה של המשטר באיראן, יהיה הנשיא הראשון מאז המהפכה שמצליח להתמודד עם המדינה המסוכנת הזאת בהצלחה. ג'ימי קרטר איבד את עולמו הפוליטי בגלל כישלונו באיראן. טראמפ, שמביא לבית הלבן מערכת ערכים כמעט הפוכה מזו של קרטר, יוכל להדגים איך עושים את זה נכון. 

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
בנימין נתניהו ודונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

גם הנעת הסכם נורמליזציה ישראלי־סעודי תשיא כמה רווחים לטראמפ. הסכם כזה ייתן לו סיכוי לקבל את פרס נובל לשלום - אם כי על הסיכוי הזה עלולה להעיב השאיפה לספח שטחים בפנמה ובגרינלנד. הוא יקדם מיזמים כלכליים גדולים, כולל אפשרות למכירה לסעודים של מה שהקונגרס לא תמיד שש למכור למדינה שצמחו בה טרוריסטים מסוכנים, ושאינה מתקדמת בקצב משביע רצון לכיוון של השכנת יציבות אזורית. מה עוד יסייע לו לקבל פרס נובל? פעולה נחרצת בזירה הפלסטינית.

אבל טראמפ הוא איש עסקים שמיטיב לחשב סיכויים מול סיכונים. לבנון, סוריה, הפלסטינים, אלה נראים כמו מקרים קשים במיוחד. ביצה טובענית לנשיא שיש לו רק ארבע שנים לנפק הישגים גדולים. וכמובן, כל מדיניות חוץ כרוכה בכל מדיניות פנים. לנשיא יש תומכים ותורמים להתחשב בהם, יש לו בייס שהעניין שלו פחות במזרח התיכון ויותר במערב התיכון, יש לו קונגרס שהרוב בו קטן, ולעיתים דעתני. ההבטחות רבות, וזמנו דוחק. לא תהיה כהונה נוספת.

כל נשיא צריך לתעדף את הבטחותיו. מה ינסה לקיים מיד, מה ינסה לקיים בהמשך, ומה כנראה לא יספיק לקיים. מכסים זו משימה קלה יחסית לביצוע, אבל תוצאותיה הכלכליות עלולות לשבש את המשך כהונתו אם המהלך יהיה לא מחושב. מקצוענים של טראמפ כבר יושבים לתכנן איך לבצע את המשימה נכון. ומשמעותו של "נכון" בהקשר הזה היא לבצע כך שהנשיא ייראה כמי שמילא הבטחה, בלי שמה שייעשה יוביל למשבר כלכלי שהנשיא יואשם בו.

בלימת הגירה זו משימה קשה יותר, שיש לה שני חלקים. ביצור הגבול ייעשה מהר - עצם כניסתו של טראמפ לתפקיד תצמצם מן הסתם את מספרם של האנשים שמנסים לחצות את הגבול. גירוש הוא מהלך קשה יותר. יש שאומרים: בלתי אפשרי. אם מותר לנחש, טראמפ ינסה ליצור מהלך שנראה כמו גירוש דרמטי, גם אם במספרים קטנים, כדי להניע תזוזה של מהגרים החוצה, מרצון.

אלא שגם המהגרים יודעים שלנשיא יש רק ארבע שנים בתפקיד, ושבתי המשפט יכולים - די בקלות - להתעכב בהליכים עד שיפקע הזמן הזה. למהגרים יש עורכי דין מיומנים, מטעמם של ארגונים שאינם מאוהדי הנשיא. למהגרים יש מערכת של חוקים שהנשיא ייתקל בה פעם ועוד פעם, ויגלה שהיא מאפשרת לו להבטיח מה שהוא רוצה (כי באמריקה מותר לומר כל דבר), אבל לא לעשות מה שהוא רוצה.

מטבע הדברים, ערב כניסתו של נשיא חדש - גם אם הוא ישן־חדש - מלווה בשאלות על המדיניות שלו, על התוכניות שלו, על סדרי העדיפויות שלו. אבל צריך לומר: השינוי הגדול שטראמפ הביא עד כה לזירה האמריקאית אינו שינוי של מדיניות אלא שינוי של מצב רוח, של גישה, של רטוריקה, של אווירה. יש נשיאים שעשו מהלכים גדולים במדיניות ולא ידעו לעצב אווירה. כך היה ג'ורג' בוש האב, כך היו במידה רבה ג'ונסון וטרומן. 

דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)
דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

יש נשיאים שתרומתם החשובה יותר - גם אם עשו מהלכים גדולים - הייתה בעיצוב אווירה אמריקאית חדשה. ג'ון קנדי הוא דוגמה מובהקת לזה. הוא הִכה את הזירה האמריקאית בזרם של רעננות ומסוגלות. רונלד רייגן הוא דוגמה מובהקת לזה. הוא נסך באמריקאים ביטחון ואופטימיות בתקופה של משבר כלכלי ודכדוך. גם ברק אובמה הוא דוגמה מובהקת לזה. כניסתו לתפקיד לוותה בהרגשה כמעט אקסטטית של עידן חדש.

טראמפ אינו מעורר השראה כמו קנדי, ולא אופטימי ומחויך כמו רייגן, ולא משיחי ומגביה עוף כמו אובמה. אבל טראמפ, כמו אלה, הוא אדם שיודע ללחוץ על כפתורים של רגש, ולנתב זרמים חברתיים ופוליטיים לכיוון הרצוי לו. הוא יודע להשתמש בכעס, הוא יודע להשתמש בתסכול. הוא יודע להשתמש בבוז ובחרדה. הוא מבין את הרגע כפי שאף מנהיג אמריקאי אחר לא מבין. הוא מזהה את הסנטימנט כפי שאף פוליטיקאי אחר לא מבין. הוא כנראה המנהיג שאמריקה ושאר העולם - כפי שזו וזה נראים כיום - ראויים לו. פני כולנו כפני הדונלד. 