הסקר נערך על ידי המכון לקידום חברתי וכלכלי (ISEP) הוא מכון מחקר שהוקם למען שיפור חייהם של פלסטינים מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית. משכך, הדבר מוריד את החשש כי ככל שהממצאים הם "לטובת" ישראל (בצורה כזו או אחרת), שהדבר נעשה במטרה מכוונת ולשם כך.
הסקר מבוסס על 400 משיבים מ-34 מיקומים שונים ברצועת עזה, בדיר אל-בלאח וח'אן יונס, באמצעות ראיונות פרונטליים, תוך שימוש בשיטת דגימת מכסות המבוססת על מקום מגורים לפני המלחמה, מגדר וגיל להבטחת ייצוגיות.
תקווה לצד חשש
התושבים ברצועת עזה מביעים תקווה גוברת בעקבות הסכם הפסקת האש עם ישראל, אך זו מלווה בחרדה וכעס. למרות העלייה בתחושת התקווה, הסקר מגלה כי ציפיות התושבים לגבי סיום מה שהם רואים כ"כיבוש ישראל", נותרו ללא שינוי לטובה לעומת התקופה שקדמה להפסקת האש.
הרוב המכריע ממשיבי הסקר מאמינים שהפסקת האש צפויה להישאר ולהיפך לקבועה, ושתוביל למאמצי שיקום רצועת עזה. כתשעים אחוזים מהמשיבים סבורים שהפסקת האש תחזיק מעמד לאורך השלב הראשון (42 ימים) או שתהפוך לקבועה.
חמאס מאבד תמיכה - במידה רבה, או במידה רבה ביותר
ברם, נתוני הסקר של המכון לקידום חברתי וכלכלי אף דרמטיים יותר: רק שישה אחוזים מתושבי עזה מעדיפים ששלטון חמאס ימשיך לאחר המלחמה, ורק 12.4% מצפים שכך אכן יקרה. רק 5.3% מהנשאלים הצהירו שיצביעו לחמאס בבחירות עתידיות. לא זו בלבד, 70% מהמשיבים אינם מאמינים שלחמאס יש את הכוח ואת היכולת לשלוט במצב בעזה מכאן ואילך.
עלייה בתמיכה בפתח ובחלופות אחרות
עם זאת, במחקר של מאלוק מוצגת תמונה מורכבת יותר בעניין, כדבריו בגרדיאן: "אף שהתמיכה בחמאס מצטמצמת, אין אלטרנטיבה מעשית שניצלה הזדמנות זו". לטענתו, למרות הירידה בשיעור התמיכה בחמאס, רבים מהפלסטינים עדיין אומרים שיצביעו לחמאס בבחירות. הסיבה לכך, לדעתו, היא שפת"ח, המפלגה השלטת בגדה המערבית והכוח הדומיננטי בארגון אש"ף, "נתפסת כחלשה ונעדרת לגיטימציה".
מאלוק מוסיף כי תפיסות של "שנאה מצד הקבוצה האחרת", קרי, ישראל, הפחיתו משמעותית את התמיכה באש"ף, הנתפסת כמייצגת גישה יותר דיפלומטית כלפי ישראל. דמויות פוליטיות אחרות צברו פופולריות, אך אף תנועה לא התגבשה סביבן. כתוצאה מכך, 32% מהפלסטינים שטוענים שהאינטרסים שלהם אינם מיוצגים על ידי אף אחת מהאפשרויות הקיימות, מהווים כעת הקבוצה הגדולה ביותר בעזה.
תחושות ביחס לשיקומה של עזה
הסקר של ה- ISEP, גם מציג את העמדות של תושבי עזה בנוגע לסוגיית שיקום האזור, וקובע כי 89% מהמשיבים חסרים את האמצעים להתחיל לשקם את חייהם בעצמם לאחר המלחמה. בנוסף, אף ביחס ללקיחת הלוואות עולה כי רוב המשיבים אינם מסוגלים לקחת הלוואות לצורך מאמצי שיקום, עם 59.5% המתנגדים לרעיון וכ-19.2% נוספים שאינם בטוחים ביחס לדבר.
כאשר נשאלו על העתיד, 54.4% מהמשיבים הביעו העדפה לבנות את עזה טוב יותר מכפי שהייתה, במקום להחזירה למצבה הקודם. העדפה זו בולטת במיוחד בקרב הצעירים, כאשר 65.7% מבני 35-44 ו-62.2% מבני 45-54 תומכים בגישה זו, לעומת 44.8% בלבד בקרב בני 15-24.
בשאלה נפרדת לגבי סדרי עדיפויות בשיקום, 30% מהמשיבים ציינו דיור ומחסה כעדיפות הגבוהה ביותר, לאחר מכן שירותים בסיסיים (27%). כאשר נשאלו ספציפית לגבי צורת הסיוע המועדפת עליהם באופן אישי, 38% ציינו תמיכה בדיור כסיוע המועיל ביותר עבורם ומשפחותיהם אחרי המלחמה.
תפיסות לגבי הסיוע ההומניטרי
אחד הנושאים השנויים במחלוקת הוא סוגיית הטיית הסיוע ההומניטרי. לפי הסקר, 64% מתושבי עזה מאמינים שחלוקת המזון וגניבת משלוחי סיוע היא סוגיה בעייתית לאשורה. כאשר נשאלו מי אחראי לכך, הרוב המוחלט של המשיבים האשימו כנופיות פשע (73.6%) ואת ישראל (74.2%), אך רבים האשימו גם את חמאס (67.1% האשימו את חמאס במידה כזו או אחרת).
תובנות על הסכסוך ועתידו
מאלוק, במאמרו בגרדיאן, מספק תובנות נוספות על תפיסות הפלסטינים והישראלים את הקונפליקט, כשלדבריו ישנו פער תפיסתי משמעותי: שני הצדדים מייחסים את התקפותיהם ל"אהבת הקבוצה שלהם" (דאגה והגנה על עמם) יותר מאשר ל"שנאה כלפי הצד השני". אולם, שני הצדדים מאמינים שהצד השני מונע בעיקר משנאה.
לדבריו, פער תפיסתי זה משמעותי, שכן מחקרים מראים שכאשר אנשים מאמינים שקבוצה אחרת שונאת אותם, הם נוטים לתמוך פחות בפתרונות דיפלומטיים. בנוסף, מחקרו מצא שקצת פחות ממחצית (48%) מהפלסטינים בעזה עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות.
למרות זאת, ישנה סיבה לתקווה, לפחות לפי מאלוק. ממחקרו עולה כי יותר מ-90% מתושבי עזה אופטימיים לגבי הסיכויים ארוכי הטווח להפסקת אש או שלום קבוע עם ישראל. כמו כן, תושבי עזה הופכים יותר פתוחים לאלטרנטיבות מסוימות, כגון נוכחות ביטחונית זמנית ושיקום בתיווך מצרים.
האם הוא צודק בניתוחו את המציאות הישראלית-פלסטינית, קשה לדעת או לקבוע, מה שבטוח הוא שאמנם מספרים לא משקרים, אך לפעמים הם לא כל הסיפור.
התרעות פיקוד העורף