בשנת 2005, הרבה לפני המשבר הפוליטי והדמוגרפי שאירופה שקועה בו היום, התגלתה בגרמניה בעיה שלא הייתה מוכרת קודם: מקרי רצח על רקע כבוד המשפחה. מקבלי ההחלטות חשבו שצריך להקנות למהגרים שהגיעו למדינה דפוסי חשיבה מערביים שתומכים בשוויון בין המינים, וחיפשו אנשי מקצוע שיעבירו את הנוער מסע רוחני וחינוכי. אחמד מנסור התאים לפרויקט הזה כמו כפפה ליד.
מנסור, ערבי ישראלי שנולד בטירה, הצטרף בנערותו לתנועה האסלאמית והתוודע לרעיונות קיצוניים ולשנאת יהודים. אלא שבגיל 18 גבר בו הרצון לצאת לעיר הגדולה. הוא עבר לת"א, נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה ונחשף לעולם חדש. "פגשתי פרופ’ים, נחשפתי לחומרים חדשים והתאהבתי בדמות החדשה שלי כבחור חילוני תל-אביבי שדובר עברית ועובד בשניידר", הוא מספר.
"אבל כל זה נגמר בתחילת שנות האלפיים. הייתי כבר בן 28, האינתיפאדה השנייה פרצה וריסקה את חלום השלום שכל כך קיוויתי לו. החלטתי שישראל לחוצה מדי עבורי ונסעתי לגרמניה כדי לסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולעבוד מול מהגרים בנויקלן - רובע רווי מוסלמים בברלין, שבו מצאתי את כל מה שברחתי ממנו כנער בתנועה האסלאמית: אנטישמיות והקצנה דתית". הוסיף.
מנסור מספר על הצלחה גדולה של הפרויקט שבו הוא שותף ונועד לסייע לבני המהגרים להיטמע בגרמניה, אלא שבתחילת העשור הקודם חלחלה לרחובות אידאולוגיה אסלאמיסטית, שסחפה רבים מבני הנוער לתמיכה בדאעש. מנסור התריע בטורים רבים בתקשורת הגרמנית על ההקצנה וכתב ספר בנושא בשנת 2015.
התזמון לא יכול היה להיות טוב יותר: הספר יצא לאור בדיוק ביום הפיגועים הרצחניים בפריז והפך לרב-מכר תוך ימים. מאז מנסור הפך למתריע בשער בתקשורת הגרמנית בכל הקשור להקצנה של מהגרים, ובמקביל לדמות שמאובטחת לדבריו על ידי חמישה שוטרים במשך כל שעות היממה. "אני מאוים על ידי האסלאם הקיצוני ועל ידי פלסטינים שחושבים שאני בוגד. במקביל אני גם איש חינוך שהימין הקיצוני יוצא נגדו, כי אין לו עניין לשלב את המהגרים בחברה אלא רק רצון לגרש אותם מגרמניה". וזהו, בזעיר אנפין, סיפורה של אירופה מודל 2025.
ולא זו בלבד שיש פחות ופחות ידיים עובדות, אלא ששני תהליכים מקבילים מגבירים את העומס על הכלכלות האירופיות: חוסר הרצון של אזרחים רבים לעבוד כפועלי צווארון כחול, והארכת תוחלת החיים, שהגיעה לאחרונה לשיא חדש. על פי נתונים שפרסם האיחוד, אירופי ממוצע חי היום 81.4 שנים. וכשגיל הפנסיה מתארך ואין מספיק צעירים שיחליפו את היוצאים לגמלאות, נוצר עומס על משלמי המיסים, שנושאים על כתפיהם את האוכלוסייה הוותיקה שכבר איננה עובדת. במקביל, בני המעמד העובד גם מעוניינים לשמור על רמת חיים גבוהה, כפי שהורגלו אליה בעשורים האחרונים.
לשם כך, וכדי לעמוד בעול המיסים ובאינפלציה הגואה, הם צריכים לעבוד יותר שעות או לגור בדירות קטנות יותר – מה שכמובן מקשה עליהם עוד יותר להביא ילדים. זו כמובן לא הסיבה היחידה לצמצום הילודה בדורות האחרונים בעולם המערבי, אבל כך הולך ומתגלגל כדור השלג שמותיר היום את מדינות אירופה עם אופציה רלוונטית אחת בלבד: ייבוא מהגרים.
"כשאנגלה מרקל הכניסה לגרמניה ב-2015 מיליון פליטים מהמזרח התיכון, בעיקר מסוריה, התירוץ הרשמי היה חמלה וחוב גרמני להיסטוריה, אבל הצורך בהם היה בעיקר כלכלי. היא ראתה מיליון ידיים עובדות של צעירים ושיערה שהם ייטמעו ויהפכו לאזרחים טובים שממריצים את הכלכלה", מסביר פרופ’ אוריה שביט מאוניברסיטת ת"א, מומחה לענייני הגירה שכתב מספר ספרים בנושא. "הרי אם העניין היה מוסרי בלבד, למה לקבל רק מיליון פליטים ולא חמישה מיליון? זה היה פרגמטיזם שהתחזה למוסר".
ומה לגבי האפשרות שהבינה המלאכותית, שגם כך מאיימת לייתר את בני האדם באינספור תחומים, תסייע להפחית את הצורך בהגירה? פרופ’ שביט בטוח שהבעיה שורשית בהרבה. "אם נגיע ליום שבו רובוטים או בינה מלאכותית מחליפים מצעים במלון, מסיעים מוניות ומסדרים שולחנות במסעדות, אז אולי הצורך בהגירה יירד, אבל בשלב זה הבינה בעיקר כותבת לסטודנטים עבודות סמינריוניות ולא מחליפה את מה שהאירופים לא רוצים לעשות. מעבר לכך, גם אם יתייתר הצורך בהבאת מהגרים נוספים, אלה שהגיעו כבר כאן, ובחסות העולם הגלובלי גם אין להם סיבה לעזוב. פעם, אחת המצוקות הגדולות של מהגרים הייתה הקושי לשמור על קשר עם הבית, אבל היום זה עולם אחר. אתה יכול להגר לאירופה ועדיין לחיות את המולדת. לדבר בטלפון עם המשפחה כל יום, לצפות בטלוויזיה בערוצים שאתה מכיר ולהתמקם בשכונות עם מהגרים מהמוצא שלך וכמעט לא להיחשף לשפה ולתרבות המקומית".
"בצרפת למשל יש אבטלה יחסית גבוהה של 7%, וגם מחסור בכוח אדם – ופה ההגירה ממלאת את השורות", מוסיף ד"ר רמי דניאל, שעלה מצרפת לפני כעשור והיום משמש רכז מחקר לנושאי אירופה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "למעשה כל המלחמות בעצם ההגירה הן דמגוגיות. ככל שיעברו השנים הכלכלה תדרוש יותר ויותר מהגרים, גם אם הממשלות יאמרו שהן רוצות לפעול נגד הגירה. זה לא תואם את המציאות. הבעיה היא שחלק גדול מהמהגרים לא נטמעו בחברה ובכלכלה ואז מדינות אירופה 'נדפקו' פעמיים: גם יצרו לעצמן בעיית חברתית וגם לא פתרו את הבעיות בשוק העבודה".
פרופ' שביט משרטט באופן דומה את משבר הזהות האירופי של ימינו וטוען שאירופה לא החליטה אם היא יבשת נוצרית ומה משמעות הליברליזם. "הבעיה העיקרית של אירופה היא זהותית, ומהגרים, במיוחד מוסלמים, מאלצים אותה לענות על שתי השאלות האלה. לדוגמא: עירייה מציבה עץ אשוח במרכז העיר. למה הוא שם? תשובה אפשרית אחת היא 'כי אנחנו נוצרים'. אפשרות אחרת היא ש'זו מסורת'. תשובה שלישית תגיד שזה מביא תיירים. אלה לא תשובות סותרות, אבל נוח לא להתחייב על תשובה אחת. עבור חלק ניכר מהאירופים, נצרות זה משהו ששייך לעבר, אבל מה קורה אם באה קבוצה של מוסלמים וטוענת שיש להסיר את העץ כיוון שהעיר שייכת לכולם, ולכן לא ראוי שיהיה במרכזה סמל נוצרי? או לחילופין שעולה דרישה שהעיר תחגוג בפרהסיה גם חגים מוסלמיים? אם צרפת למשל טוענת שהיא ניטרלית מבחינה דתית, למה שבכלל יהיה לחג המולד איזשהו מעמד ציבורי?".
גם אחרי עליית הימין הפופוליסטי ומינויה של ג'ורג'יה מלוני לראש הממשלה, הבעיות לא נפתרו. באיטליה ניסו לעשות הסכם עם אלבניה, שתארח אצלה את המהגרים עד שאלה יסיימו את הליך בקשת הפליטות שלהם, אבל בית המשפט תקע מקלות בגלגלי היוזמה. מפלגתה של מלוני הכריזה שתילחם נגד ההגירה הבלתי חוקית, אבל בין אם מדובר בבית המשפט או באמנות והסכמים מחייבים, לא נראה שלאיטליה ולאירופה כולה יש יכולת להילחם בתופעה. "אירופה עייפה", בטוח אידר, "היא לא ממש רוצה להילחם ולכן היא דוחה את הקץ. מה שקורה בחלקים נרחבים בצרפת, בלונדון, בערים בבלגיה ובסקנדינביה זו אנרכיה. לא ליד, אלא אנרכיה".
למרות הנוכחות הבולטת ברחובות הערים הגדולות וברשתות החברתיות, אחוז המהגרים המוסלמים מתוך כלל האוכלוסייה באירופה עדיין נמוך יחסית ונע בהשערה בין 5 ל-15 אחוז במדינות מערב אירופה. אז איך יתכן שנוכחות האסלאם הפכה להיות נושא השיחה העיקרי?
ד"ר דניאל מסביר: "בגרמניה למשל, חוק החינוך במדינת הסן קובע שאם יותר מעשרה אחוז מהתלמידים לא משתתפים בפעילות – היא מתבטלת. אז אם יש לך כיתה של 30 תלמידים, ומתוכם שלוש בנות להורים בעלי גישה אסלאמית נוקשה, והם לא מאפשרים לבנות שלהם לנסוע לטיול בגלל החדית' שאומר שלאישה אסור לנסוע רחוק בלי מלווה מהמשפחה - הטיול יתבטל. דרושים מעט מאוד 'עושי צרות' כדי לקלקל פעילות וליצור מתח".
ד"ר דניאל מוסיף לדוגמא הזו גם את עניין הביטחון האישי המעורער. "בצרפת ההרגשה היא שהם לא משתלבים בחברה ובכלכלה ועוברים להתפרנס מעבודות לא חוקיות – מעבודות בשחור ועד מאפיה וסמים. האירופי הממוצע מרגיש שיש יותר אלימות ברחוב ומקשר את זה להגירה".
ויש כאמור גם את עניין הנראות. נכון לשנות ה-70 של המאה שעברה היו בכל אחת ממדינות מערב אירופה כמה עשרות מסגדים. היום מונות בריטניה, צרפת וגרמניה בין 1,500 ל-3,000 מסגדים כל אחת. אם נשים בצד את תפקידו של המסגד כאתר תפילה, הרי שיש לו שתי משמעויות נוספות. הראשונה נדל"נית. לפי פרופ' שביט, ברוב השכונות שבהן מוקם מסגד, ערך הדירות יורד. מעבר לכך, המסגד מתפקד גם כסוג של מרכז חברתי. "מהגרים שמגיעים מרקע סוציו אקונומי נמוך ונמצאים בשולי החברה מרגישים פעמים רבות שהיחס אליהם הוא פטרוני ושהמדינה לא מתייחסת אליהם בכבוד. ואז הם נכנסים למסגד שמהדהד את התחושות האלה וגם מוכר להם תיאוריה דתית, שלפיה הם מחזיקים באמת המוחלטת. תחשוב כמה מעצים זה עבור עובד ניקיון, שהבוס שלו מתייחס אליו כשקוף ואין לו חברים מקומיים, והוא ממילא לא מתחבר לתרבות האירופית שבה ילדים יכולים לומר להורים שלהם מה שהם רוצים ובנות מתלבשות חשוף - כשפתאום הוא מגיע למסגד, פוגש חברים ושומע שיש להם תפקיד היסטורי: להביא את האמת, את האסלאם, לאירופה השוקעת".
בין קיץ 2022 לקיץ 2023 מאזן ההגירה (מספר הנכנסים מינוס מספר היוצאים) עמד על 906 אלף בני אדם, כלומר אוכלוסיית האי גדלה כמעט במיליון אנשים רק כתוצאה מהגירה (חוקית ובלתי חוקית). בשנה שלאחר מכן המאזן ירד ל-728 אלף, אבל גם המספר הזה עדיין רחוק מאוד מההבטחה של הממשלה השמרנית הקודמת לצמצם את ההגירה לבריטניה לכדי כ-200 אלף אנשים בשנה. אם בשנות ה-90 רוב המהגרים לבריטניה היו מזרח אירופאים שרצו לנדוד מערבה אחרי נפילת ברית המועצות, הרי שבשנים האחרונות רוב מוחלט של המהגרים (וכמובן גם הפליטים) מגיעים מאסיה ומאפריקה.
"כדי לקבל מעמד פליטות בבריטניה צריך בעיקר להגיע למדינה, בידיעה שבדרך תיתקל במכשולים. קשה לעלות על המטוס לבריטניה, קשה להגיע בסירות שאינן בטוחות, וקשה להיקלט בצורה שאיננה מוסדרת. אבל אם כבר הגעת, אז אין לרשויות ברירה אלא לבחון בקשות מקלט שלך", מסביר אוריה בר-מאיר, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת ת"א ובעל הבלוג "יס מיניסטר" שעוסק בפוליטיקה בריטית. "באופן אירוני, הברקזיט דווקא הקשה על השליטה של הבריטים בגבולות. באיחוד האירופי הולכים לפי אמנת דבלין, שמאפשרת למדינה להחזיר פליט למדינה שלישית, אם זו נחשבת בטוחה. כלומר אם פליט סורי בגרמניה עובר את הגבול לצרפת, לצרפתים יש רשות להחזיר אותו לגרמניה. אבל ברגע שהבריטים יצאו מהאיחוד האירופי, הם לא יכולים להחזיר פליטים למדינות האם המסוכנות וגם לא למדינה השלישית שממנה הגיעו".
כשראו שהם מתקשים להתמודד עם גלי ההגירה, חשבו הבריטים על מיקור חוץ. וכעת גבירותיי ורבותיי, אתם עומדים להיחשף לתוכנית שכאילו נכתבה על ידי אפרים קישון: תוכנית רואנדה הוכרזה ב-2022, בדמדומי ממשלת ג'ונסון, וכיוונה לכך שכל מי שנכנס באופן לא מוסדר ומבקש מקלט בבריטניה, יעבור בחינה מהירה כדי לוודא שלא נשקפת לו סכנה ברואנדה, ואז יישלח למדינה האפריקאית ובה ימתין לתשובה לגבי בקשת המקלט שלו. גם אם יימצא שהוא ראוי, ייתכן שיקבל מקלט ברואנדה, כשממשלת בריטניה משלמת עבור ההארחה שלו.
"אבל התוכנית לא המריאה", מתאר בר-מאיר, "עלו בעיות משפטיות כי רואנדה לא נחשבת מדינה בטוחה. זה אירוני במיוחד, כיוון שבריטניה עצמה מעניקה מקלט לפליטים מרואנדה. אז הפרלמנט חוקק חוק שקבע שרואנדה כן מדינה בטוחה ושלבית המשפט אסור לפסוק אחרת, אלא לגבי אינדיבידואלים ספציפיים. בתגובה לחקיקה, חלק ממבקשי המקלט בבריטניה נמלטו לאירלנד, כי פחדו להישלח לרואנדה. אירלנד, מצדה, לא הייתה יכולה להחזיר אותם לבריטניה בגלל שהבריטים כבר לא חלק מהאיחוד האירופי, וגם משום שבית המשפט האירי קבע שבגלל החוק החדש בבריטניה לגבי רואנדה - בריטניה עצמה הופכת למדינה לא בטוחה לפליטים. כדי לעקוף את בית המשפט, בפרלמנט האירי עלתה יוזמה לחוקק חוק שבריטניה כן מדינה בטוחה. ואם הגעתם עד כאן, נאמר שסוף דבר הוא שהתוכנית הייתה מאוד יקרה ובריטניה שילמה הרבה כסף לרואנדה, עוד לפני שהגיע אליה הפליט הראשון".
אבל הסיפור הנקודתי הזה הוא כאין וכאפס לעומת הפרשה בעלת הכינוי המכובס "כנופיות הטיפוח", שהעלתה בחודשים האחרונים שוב לכותרות את מעורבותם של מהגרים בפשיעה בבריטניה, הרבה מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה. מדובר על תופעה, שהחלה ככל הנראה בשנת 1997, שבמרכזה אלפי גברים ברחבי הממלכה פיתו עשרות אלפי נערות צעירות ואז אנסו אותן והתעללו בהן באינספור שיטות.
בר-מאיר: "היו גם אנסים לבנים, אבל זה נכון שיש ייצוג יתר למיעוטים. ועדות חקירה מקומיות קבעו שעובדי ציבור החליטו או קיבלו הוראה שלא לציין את המוצא האתני של הפוגעים כדי 'לא ללבות גזענות' או להיתפס כגזענים בעצמם". רק ב-29 אחוז מהתיקים צוין המוצא האתני של החשודים והקורבנות, והבעיה בטיוח הזה היא לא רק שימוש היתר בפוליטיקלי קורקט, אלא גם שאם מתעלמים מהזהות האתנית של המבצעים, המשטרה לא יכולה לעבוד חוקית וחינוכית עם אותם מיעוטים והקהילה נותרת חסרת ביטחון.
באופן כללי, יש בבריטניה בעיה של פשיעה מכל מיני סוגים בחלק מהשכונות שבהן יש ייצוג יתר של מיעוטים. לכן עניין ההגירה מטריד מאוד את הבריטי הממוצע ואפילו במפלגת הלייבור אמרו שצריך להשתלט על העניין".
"אפשר לצמצם הגירה נוספת. אפשר לחוקק חוקים שימנעו מופעים ציבוריים של אסלאם, אפשר לאכוף חוקים באופן נוקשה וגם לדרוש מאנשים ללמוד שפה, אבל אם יש למישהו פנטזיה שאירופה תחזור להיות לבנה - זה לא יקרה", טוען פרופ’ שביט בנחרצות. "אין להם המון מה לעשות ואי אפשר לגרש מיליוני מרוקאים וטורקים. אנחנו לא ב-1938. גם אם אלטרנטיבה לגרמניה הייתה בקואליציה, היא לא הייתה מעזה לדרוש שלא יהיה אסלאם באירופה".
את השיחה עם פרופ’ שביט אנחנו מקיימים ימים ספורים אחרי ההישג ההיסטורי של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" בבחירות לבונדסטאג, שבהן השיגה 20.8% מהקולות והפכה באופן רשמי למפלגה הפופולרית במזרח גרמניה. אלא שלטענתו של פרופ’ שביט, העלייה הזו נבעה דווקא מהתחזקות הכוחות המתונים בגרמניה ובאירופה כולה לאורך העשורים האחרונים. "לא נכון להבין את ההצלחה הזו רק כתגובה להגירה מוסלמית. אם זה היה העניין הבלעדי, אז הדעת נותנת שבערים הגדולות עמוסות המוסלמים היו מצביעים לאלטרנטיבה, אבל היא קיבלה את מרבית הקולות דווקא באזורים שבהם יש הכי מעט מוסלמים. הסיפור של אלטרנטיבה הוא סיפורה של מזרח גרמניה. מאז שנות ה-90, השמאל והימין התקרבו בעמדות. היום ההבדלים בין הסוציאל-דמוקרטיים לשמרנים הם הרבה פעמים רק בניואנסים. המשמעות הייתה שהם יכלו ללכת לקואליציות משותפות, אבל כל מי שלא מרוצה מהמצב לא מצא ביניהם הבדל וכאן התחילה הזליגה לקיצון.
"סיבה נוספת לתמיכה בימין באזורי הפריפריה היא ההבנה שהגירה מביאה אנשי צווארון כחול, והם מוכנים לעשות את העבודה שלך בפחות כסף וכך פוגעים לך בפרנסה, מתחרים איתך על אותן דירות וגם עולים כסף לקופת המדינה. התושב במזרח גרמניה מבין שהסיוע הזה בא על חשבונו ותחושות הקיפוח באזור הזה, שקיימות מימי איחוד גרמניה, צפות שוב".
"היום כבר אין חשש שהימין יפרק את האיחוד האירופי, המפלגות האלה מציעות לעצור את ההגירה, לגרש את המהגרים הבלתי חוקיים ולתת עדיפות בכל מכרז או הצעת עבודה לצרפתי על הזר", מוסיף ד"ר דניאל, "הימין הקיצוני הפך בשנים האחרונות למרכזי יותר. במפלגה של לה פן למשל יש הרבה הומוסקסואלים, מה שלא היה קודם לכן, והשיח הוא לא רק נגד מהגרים אלא גם בעד החלשים. האירופאים מודאגים מהכלכלה לפחות כמו שהם מודאגים מההגירה".
ומה לגבי היבשת באופן כללי? "אני פסימי", מכריז ד"ר דניאל, "אנחנו במשבר רב-מימדי, שבו אירופה כושלת כרגע גם מבחינה ביטחונית במשבר באוקראינה, גם מבחינה כלכלית בנושאים שיעצבו את העתיד כמו בינה מלאכותית ורכבים חשמליים וגם סובלת מקיטוב חברתי חמור".
במקביל, קשיי קליטת המהגרים מפתיעים ומייאשים לא מעט מהגרמנים, גם אלה שלא נסחפו להצבעה לאלטרנטיבה לגרמניה. עוד לפני פיגועי הדריסה והדקירה בחודשים האחרונים, לדבריו של מנסור, בלא מעט ערים בגרמניה נשים נמנעות מיציאה לרחובות בשעות הערב מחשש להטרדה מינית. "אני רואה את זה אפילו במוכנות למתן עזרה. ב-2015 אזרחים פשוטים יצאו לתמוך בפליטים ולסייע להם באופן אישי להיקלט בגרמניה. האנשים האלה כמעט לא קיימים היום. חלק גדול מהגרמנים הרימו ידיים".
התרעות פיקוד העורף