מומחית לתורת המשחקים קובעת: זאת הייתה מטרת ההדלפה על התקיפה באיראן

כשנתניהו התקשר לעדכן את טראמפ, הנשיא השיב בקור רוח: "אני לא מדבר על דברים כאלה בטלפון. תבוא". כשנתניהו התייצב בוושינגטון, טראמפ לא השאיר מקום לפרשנויות. הוא הודיע באופן נחרץ: לא תהיה תקיפה. לא עכשיו. במקום זאת, הוא הכריז על פתיחת ערוץ דיפלומטי ישיר עם טהרן – חזית מדינית חדשה שנפתחה בעומאן וברומא בהובלת ארה"ב.

להדלפה היו שלוש מטרות, שלוש שכבות של מסר: לאיראן – איום עקיף. איתות ברור שמאחורי המסך יש שיניים. הדיפלומטיה היא בחירה – לא הכרח; לעולם – ניסיון לבסס מחדש את תדמית ארה״ב כמובילה עולמית, זו שמחזיקה במושכות ומכתיבה את הטון במזרח התיכון; ולבסוף לנתניהו – הקשר האישי יכול להישאר חם, אך קווי המתאר של שיתוף הפעולה נקבעים לפי האינטרס האמריקאי. זו שותפות – לא קרט בלנש.

גם מה שלא נאמר – חשוב לא פחות

הדיווח חושף גם את הקרעים בתוך ממשל טראמפ עצמו. מצד אחד – מחנה ביטחוני בראשות מפקד פיקוד CENTCOM, גנרל מייקל קורילה, שתמך בתקיפה משותפת עם ישראל. מן הצד השני – מחנה זהיר יותר, שחושש מהידרדרות למלחמה אזורית נוספת ודוחף לדיאלוג מדיני.

גם הדלפת הקרע הפנימי הזה אינה מקרית. היא נועדה להציג את טראמפ לא רק כאיש חזק, אלא כמנהיג ששוקל חלופות, שומע קולות שונים, פועל מתוך שיקול דעת ולא מתוך אימפולסיביות. זהו ניסיון להרחיק ממנו את תדמית "הכפתור הקל" ולהעניק לו קרדיט של מדינאי. בשורה התחתונה – זו לא הדלפה. זו בניית נרטיב.

הציבור קיבל תחושת נחישות. ישראל קיבלה גיבוי חלקי. העולם קיבל רמזים על מאזן הכוחות. ואיראן קיבלה את המסר הברור מכולם: הכוח בידיים שלנו. הפעם חסכנו לכם – בפעם הבאה, אולי לא. המתקפה לא בוצעה, אבל הנרטיב כבר שוגר.