הצטרפותן של פינלנד ושוודיה לנאט"ו חיזקה את המגמה, והובילה להקמת מפקדת אוויר נורדית משותפת ב-2023 ולחזון להגנה משותפת עד 2030. ארבע המדינות גם נמנות עם התורמות המובילות באירופה לסיוע צבאי לאוקראינה יחסית לגודל אוכלוסייתן. דנמרק, שעמדה בחזית העימות עם הנשיא טראמפ לאחר איומיו לספח את גרינלנד, הגדילה את תקציב הביטחון שלה ב-70% לשנתיים הקרובות. ראש ממשלתה, מטה פרדריקסן, אף שברה טאבו ארוך-שנים כשציינה כי היא אינה שוללת אחסון נשק גרעיני על אדמה דנית.
פינלנד, עם גבול של 830 מייל עם רוסיה, מחזיקה בצבא המסוגל לגייס 280,000 חיילים תוך שבועות ו-900,000 אנשי מילואים - כמעט שישית מאוכלוסייתה. המדינה אף שוקלת לפרוש מאמנת אוטווה האוסרת על מוקשים נגד אדם. שוודיה הפכה למעצמת חדשנות צבאית עם מטוסי קרב מתקדמים, טנקים וצוללות מתוצרתה. מערכת הגיוס החובה שלה, הניטרלית מבחינה מגדרית, כה יוקרתית עד שאלפי צעירים נדחים מדי שנה. נורבגיה, שנחשבה לעתים כ"טרמפיסטית" בנאט"ו למרות קרן העושר הריבונית שלה בשווי 1.5 טריליון דולר, הודיעה על הכפלת התמיכה באוקראינה ליותר מ-8 מיליארד דולר ב-2025.
מומחים רואים בגוש הנורדי המתהווה מודל אפשרי לאשכולות אזוריים אחרים באירופה, ו"תוכנית ב" למקרה שהברית הטרנס-אטלנטית תתפרק. "זו פוליסת ביטוח לעתיד," אומר מטי פסו מהמכון הפיני ליחסים בינלאומיים. עבור אירופה השואפת לאוטונומיה אסטרטגית גדולה יותר, הניסיון הנורדי מציע תקווה - ואזהרה. הוא מדגים כיצד מדינות קטנות יחסית יכולות לבנות הרתעה משמעותית, אך גם מדגיש את הצורך הדחוף בהתעצמות נוכח המציאות הגיאופוליטית המשתנה במהירות.
התרעות פיקוד העורף