פוקסמן, ניצול שואה שנמלט מהתופת כילד והיגר לארצות הברית, העביר ביקורת נוקבת על מגמות מדאיגות שהוא מזהה בתקופה הנוכחית – מאיסור על ספרים, דרך מעצרם של פעילים ברחובות, ועד ניסיונות של הממשלה להכתיב לאוניברסיטאות מה מותר ומה אסור להן ללמד. "כמי ששרד את השואה, האנטנה שלי רועדת כשאני רואה דברים כאלה"', אמר, לקול תשואות הקהל. "כשהשלטון מדיר מהגרים – אנשים כמוני – אני מודאג מאוד".
זו לא הפעם הראשונה שפוקסמן, כיום בן 85, מביע דאגה ממה שהוא תופס כהקצנה פוליטית ותרבותית בארצות הברית. אך הפעם, במעמד כה סמלי ורגיש, הדברים נגעו בעצב חשוף. גם אם נמנע מלקרוא לילד בשמו, הרמיזות היו ברורות - פוקסמן תקף את טראמפ ואנשיו.
דברי הביקורת בדבר המגמות המסוכנות הוטחו ביחס לשתי הקצוות המפה הפוליטית. "אנטישמיות לא יושבת רק בימין הקיצוני או בשמאל הקיצוני – היא קיימת בשני הצדדים. וזה צריך להדליק עבור כולנו נורה אדומה, לא רק ליהודים, אלא לכל מי שמאמין בדמוקרטיה, בכבוד האדם ובחירותו".
פוקסמן הזכיר את הימים האפלים שלפני עליית היטלר לשלטון, כשרוח אנטישמית חלחלה לאירופה. "ההיסטוריה של המאה ה-20 – בנאציזם או בקומוניזם – היא תמרור אזהרה. כבר היינו במקום שבו תיאוריות הזויות הובילו למעשים בלתי נתפסים". אם כך היה בימים ההם, הפעמונים מצלצלים לכולנו בזמן הזה.
אם מישהו ציפה שיום הזיכרון לשואה יהיה אירוע ממלכתי נטול מחלוקות – נאומו של פוקסמן שבר הסכמה שכזו. אבל ייתכן שדווקא בזמנים כאלה, כשהיסטוריה נכתבת מחדש בכל ציוץ ופוסט, יש ערך רב למי שעדיין מסוגל לזעוק – גם אם זה לא נעים לכולם.
התרעות פיקוד העורף