את הפרק שבדו"ח העוסק בפקיסטן, כתב צ'קרבורטי, ובו הוא מציג את עומק ההפצה הפקיסטנית של שנאה כלפי יהודים. כשרקע: פקיסטן היא מדינה מוסלמית גרעינית, שאין בה כמעט קהילה יהודית פעילה. ובכל זאת, לדבריו של צ'קרבורטי, היא הצליחה להפוך לאחד המקורות המרכזיים של אנטישמיות עולמית – בעיקר בזכות הפצת והטמעת השנאה דרך החינוך, התקשורת, המוסדות הדתיים והפוליטיים של מדינת פקיסטן.
"פקיסטן היא מקרה קלאסי של 'אנטישמיות גם בלי יהודים'" הוא מסביר. "מדובר במדינה שיש בה אולי כמה עשרות יהודים בודדים, ועדיין – האנטישמיות שם חיה, נושמת, ומועברות לכל דור חדש מחדש". בפרק שבדו"ח שפרסם, מראה צ'קרבורטי כיצד השנאה ליהודים נטועה עמוק במערכת החינוך, בתקשורת, במסגדים, בפרלמנט ובצבא הפקיסטני. "ילדים לומדים בספרים הרשמיים שיהודים הם מושחתים, בוגדניים, ושמגיע להם עונש מוות", אומר צ'קרבורטי. "בפרלמנט, חברי כנסת מציעים הצעות חוק, הקוראות לשבח את פיגועי חמאס ב-7.10".
יותר מזה: לדבריו, המדינה מעניקה חסות רשמית לחמאס. "אפילו בפברואר האחרון, ראינו מנהיגים של חמאס עומדים על במה אחת לצד מנהיגי לשקאר-א-טייבה", ארגון הטרור הפקיסטני, שביצע את הטבח הנוראי ב-2008 בבית החב"ד המקומי במומבאי". צ'קרבורטי מסביר, "כשפקיסטן מחבקת את חמאס, בזמן שאפילו רבים ממדינות ערב מתרחקות מהארגון [חמאס] –אומר הרבה."
והסכנה אינה רק בחו"ל: "פקיסטן היא המדינה המוסלמית היחידה עם נשק גרעיני. היא כנראה לא תכוון אותו ישירות לישראל, אבל הנשק הזה הוא חלק ממיתוס "הגנת האסלאם', המבקש לקדם אידיאולוגיית שנאה כלל עולמית", ובזכות הגרעין, מרשה לעצמו דברים שאחרת היה נמנע מלעשותם. לחיזוק הסכנה הכללית של האנטישמיות בפקיסטן, צ'קרבורטי אף מזכיר את הדו"ח שפרסמה בכירה לשעבר ב-CIA, שרה אדאמס, שהוכיחה את תרומתה של פקיסטן למתקפת חמאס לאירועי שבעה באוקטובר.
אך החמור מכל: פקיסטן השעתה את "הסכם סימלה" שנחתם ב-1972 — אותו הסכם שהגדיר את קווי השליטה בקשמיר ושמר על גבול "יציב" יחסית במשך עשורים. המשמעות הפוליטית ברורה: פקיסטן מכריזה כי אינה מחויבת עוד להסכמות בינלאומיות בנוגע לגבול. קו השליטה (LoC) "אמנם ממשיך להתקיים פיזית, עם פריסה מאסיבית של צבאות משני הצדדים — אך מבחינה משפטית, "ההסכם איננו קיים עוד" מסביר צ'קרבורטי.
והמציאות בשטח לא מאחרת להחמיר: גם אחרי השעיית ההסכמות, חילופי האש בין הודו לפקיסטן הפכו בימים האחרונים לעניין שבשגרה, עם דיווחים על הפגזות כבדות משני צדי הגבול. קשמיר, כך נראה, שוב הופך לזירת הסלמה עולמית. "מצב שברירי ביותר, והוא עלול להידרדר במהירות" מסכם צ'קרבורטי, שבמקור מהודו, "גם הודו וגם פקיסטן הן מעצמות גרעיניות — ואם תתחיל מלחמה כוללת, העולם כולו יושפע. זה לא עניין אזורי בלבד, אלא סכנה עולמית אמיתית".
לדבריו, פעולה אפקטיבית לא יכולה להסתפק בגינויים רפים. יש ללחוץ גם על שותפות אסטרטגיות, ובראשן ארצות הברית. "ישראל צריכה לדחוף את ארה"ב לקשור את הסיוע הכלכלי לפקיסטן — כולל הכספים הרבים שהיא מקבלת מקרן המטבע הבינלאומית — לדרישה לרפורמות בחינוך. בלי זה, האנטישמיות תמשיך להיות חלק מהדנ"א הפקיסטני".
צ'קרבורטי מדגיש עד כמה המצב הנוכחי אבסורדי: "פקיסטן קיבלה מיליארדי דולרים מארצות הברית, לאורך כל השנים. תוך כדי כך, היא טיפחה את הטליבאן, מימנה קבוצות ג'יהאדיסטיות — וחגגה את נפילת קאבול כשאמריקה יצאה מאפגניסטן. הם קיבלו כסף מהאמריקנים – ומימנו בעזרת אותו הכסף את אויביה של ארה"ב".
הוא מזכיר את הדוגמה המוחצת של אוסאמה בן לאדן, אויב מספר אחת של ארצות הברית, שנתפס "לא במערות טורה-בורה. אלא בווילה מפוארת בעיר אבוטאבאד, בלב ליבה של פקיסטן", ולמרות מה שנראה כחוסר שיתוף פעולה הגובל בבגידה "וושינגטון ממשיכה להתייחס אל פקיסטן כאל 'שותפה'".
לפי צ'קרבורטי, אחת הסיבות לכך היא האינטרס האמריקני לשמור על נוכחות בפקיסטן והשפעה עליה, אל מול סין. "פקיסטן מחוברת היום חזק מאוד לסין, דרך יוזמת החגורה והדרך, ונמל גוואדאר. ארה"ב מנסה לא לאבד את מעט ההשפעה שנותרה לה שם. אבל זה תירוץ עלוב להעלים עין מהעובדה שפקיסטן מקדמת טרור ומפיצה אנטישמיות".
מעבר ללחץ על וושינגטון, צ'קרבורטי מציע לישראל לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם הודו, ארצות הברית ומדינות אירופה: "צריך לבלום את הפצת האידיאולוגיות הרדיקליות דרך הקהילות הפקיסטניות בגולה. צריך להשקיע בחינוך מחדש, בקמפיינים ציבוריים, ואפילו בבדיקות ביטחוניות מוגברות בקהילות רגישות".
לסיום, הוא מזהיר: כל עוד השנאה הזו מופצת ללא תגובה – היא תמשיך להכות שורש. והיסטורית, שנאה שלא עוצרים בזמן – מתפוצצת. ראינו את זה באירופה של שנות ה-30, ראינו את זה בעולם הערבי במאה ה-20, ועכשיו זה קורה מול העיניים שלנו – ברחבי תבל: ברשת, ובשטח".
התרעות פיקוד העורף