על פי מקורות דיפלומטיים מצריים, אי-אישור רוטמן קשור ישירות להמשך הלחימה ברצועת עזה, לנסיגת ישראל מהסכם הפסקת האש שהושג בחסות מצרית וקטרית, ולהתעקשות הממשלה הישראלית לבצע תוכניות נרחבות לעקירת פלסטינים. המקורות הדגישו כי "אין פירוש הדבר בהכרח הורדת רמת היחסים הדיפלומטיים, אלא משקף עמדה ריבונית בעלת ממדים פוליטיים וסמליים".
חסן טען כי "המדיניות התוקפנית של ממשלת הימין הקיצוני בישראל, הכוללת מלחמת השמדה שיטתית נגד תושבי עזה באמצעות מצור, הרעבה והפצצות אוויריות חוזרות ונשנות, לצד התקפות מתמשכות על הגדה המערבית, הריסת מחנות פליטים ואילוץ תושביהם לעקירה בכפייה, מראה בבירור שישראל נחושה לחסל את הסוגיה הפלסטינית לחלוטין". לטענתו, מדיניות זו מתרחבת להתקפות ישראליות חוזרות ונשנות על סוריה, באמצעות הפצצת שטחים והתערבות בענייניה הפנימיים, לצד סירוב לבצע את הסכם הנסיגה מדרום לבנון, והמשך התקפות על תימן, ואיום על מדינות אחרות באזור.
סלאמה הדגיש כי החלטה זו אינה מתקבלת בחלל ריק, אלא בהקשר חוזי המוסדר על ידי הסכם השלום המצרי-ישראלי, אשר למרות שאינו מחייב את הצדדים למועד מסוים לחילופי שגרירים, רוח ההסכם מניחה קיום ייצוג דיפלומטי פעיל המשקף נורמליזציה של היחסים וחתירה לשלום בר-קיימא. הוא ציין שהמתחים הנוכחיים, ובראשם ההסלמה בעזה וההצהרות הישראליות המתפרשות בקהיר כעוינות, לצד סוגיית ציר פילדלפי שמצרים רואה בה הפרה ברורה של הסדרי הביטחון המצוינים בהסכם, הם כולם גורמים המקנים ממדים פוליטיים ומשפטיים להחלטת הדחייה.
לדברי סלאמה, קהיר עשויה להשתמש בכלים דיפלומטיים ומשפטיים כדי ללחוץ על הצד הישראלי לכבד את ההתחייבויות החוזיות, ודחיית מינוי השגריר היא אחת מהן, כמסר התנגדות ברור. הוא סיכם כי החלטה זו, למרות היותה ריבונית, משקפת בבירור את חוסר שביעות הרצון והדאגה המצרית ממדיניות ישראל, ומהווה אינדיקטור מדויק למסלול היחסים הדו-צדדיים בצל ההתפתחויות האזוריות הנוכחיות.
התרעות פיקוד העורף