מדינות המפרץ הסוניות, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות, הכוללות גם את בחריין, כווית ועומאן (קטאר, בשל תמיכתה בציר "האחים המוסלמים", לא נכללת בגוש פרגמטי זה) ניצבות בפני אתגר אסטרטגי מורכב: כיצד לנווט את האיום העכשווי והעתידי מצד הציר האיראני – שיעי, וחתירתו להגמוניה אזורית, כך על פי דוח של מכון עלמא.
גורם מרכזי שמשפיע על שיקולי מדינות המפרץ הסוניות הוא התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית. לאחר שחיקת חלק ניכר מהציר האיראני על ידי ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל, והפגיעות הקשות ביכולות חיזבאללה, חמאס, התמוטטות משטר אסד ועשרות אלפי אנשי מיליציות שיעיות בסוריה, תכנית הגרעין של איראן נשארה כמאפשר מרכזי ואחרון למימוש שאיפותיה ההגמוניות של טהראן.
אי-הוודאות האופפת את עתיד תכנית הגרעין, ואיומים מצד איראן לפגוע באמצעות טילים בליסטיים, טילי שיוט, וכטב"מים בכל צד שייתפס כמשתף פעולה בתקיפת תכנית זו, גורמות למדינות המפרץ לאמץ אסטרטגיית "גידור סיכונים" (Hedging).
אסטרטגיה זו נועדה למזער נזקים פוטנציאליים ולמקסם הזדמנויות, בשני התסריטים העיקריים – תסריט של תקיפה על תכנית הגרעין (תקיפה ישראלית או תקיפה משולבת של ישראל וארה"ב), או הסכם גרעיני חדש בין ממשל טראמפ ובין משטר האייתולות בטהרן. השיחות המתנהלות כעת בין ארצות הברית לבין איראן בנושא הגרעין, לצד התקדמותה המתמשכת של איראן בהעשרת אורניום, מהוות את הרקע המיידי למהלכיהן של מדינות המפרץ.
דו"חות סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) האחרונים (29 למאי 2025) מעוררים דאגה רבה. הדו"ח הרבעוני הצביע על כך שאיראן הגדילה באופן משמעותי את מאגר האורניום המועשר לרמה של ,60% וכעת היא מחזיקה בכמות המספיקה (מעל 400 קילוגרם) לכמעט עשר פצצות גרעין.
במקביל, דו"ח נוסף ונפרד פירט הפרות היסטוריות של איראן בהתחייבויותיה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), כולל הימצאות חומר גרעיני לא מוצהר באתרים חשודים כמו תורקוזאבאד (כפר במחוז טהראן), שהיה קשור לתוכנית גרעין צבאית חשאית בעבר, וכן ניסיונות מתמשכים להטעות פקחים. הדו"חות מצביעים על התקדמות איראנית משמעותית ועל חוסר שקיפות מתמשך, המגבירים את החשש מפני יכולות צבאיות סף גרעיניות.
בימים האחרונים , השליח האמריקאי סטיב ויטקוף הגיש לאיראן, בתיווך עומאני, הצעה להסכם גרעין. אולם, גורמים איראנים רשמיים מסרו כי טהראן מגבשת תגובה שלילית, כשההצעה כונתה "נון -סטארטר" ונטען כי השיחות "מדרדרות לקריסה". הנשיא טראמפ הבהיר בלילה שבין 2-3 ביוני שארה"ב לא תאפשר כל העשרת אורניום מצד איראן.
ב-04 ביוני פורסם כי המנהיג העליון האיראני, חמינאי, מסרב להצעה האמריקאית ואינו מוכן להגבלות כלשהן על העשרת האורניום. הוא צוטט כאומר:" מי אתם שתגידו לנו אם יכולה להיות לנו (לאיראן) תוכנית גרעין או לא? לא נוותר על היכולת של העשרת אורניום". ישראל, מבחינתה, מאותתת באופן קבוע כי תהיה מוכנה לפעול צבאית נגד אתרי הגרעין כאשר היא תזהה תזמון נכון. לאור המצב, מדינות המפרץ הסוניות מתכוננות לשני תסריטים:
1. תקיפה צבאית: משולבת (אמריקאית -ישראלית) או ישראל בעיקר, נגד מתקני הגרעין באיראן.
באופן פומבי, מדינות המפרץ, כגון ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, הביעו תמיכה בהסכם, אך עם הסתייגויות משמעותיות. בבסיס האסטרטגיה של מדינות המפרץ יושב פער מובהק בין המהלכים הדיפלומטיים הגלויים, המכוונים להפחתת מתיחות צבאית עם איראן ושלוחיה, לבין מהלכים חשאיים או בריתות אסטרטגיות שנועדו לבלום את איראן.
מורכבות זו אינה מקרית, אלא מהווה מאפיין מכוון של מדיניותן. בהיותן כוחות קטנים יותר מאיראן במובנים של עומק גאוגרפי ויכולות אש מנגד , עימות ישיר עם איראן אינו רצוי להן. שמירה על מידה של עמימות ביחס לעמדתן האמיתיות לגבי איראן, ולמהלכיהן העתידיים משמשת כעמדה גמישה, המאפשרת למדינות אלו תמרון והסתגלות לדינמיקה אזורית המשתנה במהירות, כגון פריצת דרך בשיחות בין ארה"ב לבין איראן, או לחילופין - הסלמה פתאומית.
אחד הביטויים המובהקים למדיניות זו היה ביקורו של שר ההגנה הסעודי, הנסיך ח'אלד בן סלמאן, בטהראן באפריל .2025 במהלך הביקור, נפגש הנסיך ח'אלד עם בכירים איראנים, כולל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. על פי דיווחים בתקשורת הבינלאומית , מטרת הביקור הייתה, בין היתר, להעביר מסר מרגיע לאיראן, לפיו ערב הסעודית לא תתמוך בתקיפה אמריקאית או אחרת נגד מתקני הגרעין באיראן, וכן לא תתמוך במתקפה קרקעית נגד החות'ים בתימן.
חשיבותו של מסר זה מתחדדת על רקע איומים איראניים קודמים לתקוף כל בסיס שישמש את האמריקאים לתקיפה פוטנציאלית. במהלך הביקור, העביר הנסיך ח'אלד איגרת מהמלך הסעודי סלמאן, אשר על פי הדיווחים עסקה בסוגיות "פלסטין", תימן, ביטחון בילטרלי והשיחות בין ארה"ב לאיראן, תוך הבעת תמיכה במשא ומתן ואף הצעה לתיווך סעודי.
הביקור בטהרן, יחד עם הסירוב המדווח לאפשר שימוש בבסיסים אמריקאיים בסעודיה לתקיפה באיראן מסמן חתירה סעודית להימנעות מאש הטילים האיראני בתסריט של מתקפה על תכנית הגרעין. הממלכה הסעודית מבקשת לנתק, במידת האפשר, את ביטחונה מהיגררות אוטומטית לעימותים בהובלת ארה"ב או ישראל נגד איראן. זהו ניסיון לנהל את האיומים האזוריים באמצעות דיפלומטיה ישירה, גם מול אויב מר.
במהלך ובסמוך לביקורו של הנשיא טראמפ בריאד במאי ,2025 דווח על התקדמות משמעותית והסכמות עקרוניות בתחום ההגנה בין ארה"ב לסעודיה. גולת הכותרת הייתה דיווחים על הסכם מסגרת היסטורי לעסקאות נשק בשווי המוערך בכ- 142 מיליארד דולר, הכולל מערכות הגנה אווירית מתקדמות , כגוןTHAAD , מטוסי תובלה, תחמושת מדויקת ומודרניזציה של הכוחות הסעודים.
יש לשאול, מדוע סעודיה משקיעה בצורה כל כך נרחבת בבניין הכוח הזה? מהו איום היחוס שלה? התשובה היחידה האפשרית היא איראן. באופן קבוע, אנו מקבלים תזכורות לגבי מצב היחסים האמיתי בין שתי המדינות. ב- 29 במאי, בכיר במשרד החוץ האיראני הצהיר שערב הסעודית הפסיקה להנפיק ויזות לאלפי עולי חג' איראנים לאחר שמעצר של איש דת איראני בכיר, המקורב לחמינאי, התרחש במכה (העיר הקדושה בערב הסעודית), בעקבות פרסום סרטון פוגעני נגד הממלכה הסעודית.
ב-15 לספטמבר 2019, מתקני הנפט המרכזיים של חברת ארמקו הסעודית באבקייק וחורייס הותקפו על ידי איראן באמצעות כטב"מים. התקיפה שיבשה קשות את תפוקת הנפט הסעודית (כ50%-) וגרמה לזעזוע בשוקי האנרגיה העולמיים. בנוסף, במשך שנים, מאז שהחלה סעודיה להתערב במלחמת האזרחים בתימן בשנת 2015 שיגרו החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, מאות טילים בליסטיים ו כט"במים לעבר מטרות שונות בסעודיה, כולל מתקני נפט, שדות תעופה וערים. לכן, בקרב מקבלי ההחלטות בסעודיה, אין ספק לגבי מי האויב המרכזי שלהם.
מצד אחד, "ההסתמכות" לכאורה על ישראל אינה נובעת בהכרח מניצול ציני, אלא בשותפות עמוקה בתפיסות האיום. הן מדינות המפרץ והן ישראל רואות באיראן גרעינית ובשלוחותיה האזוריות איום מרכזי ואף קיומי. לישראל יש היסטוריה גלויה יותר ונכונות מוכחת להשתמש בכוח מניעתי נגד איומים שנתפסים כקיומיים. עבור מדינות המפרץ, תקיפה ישראלית עשויה להשיג את המטרה של פגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית מבלי שתדרוש מעורבות ישירה שלהן, ובכך, תיאורטית, להסיט מהן את עיקר הנקמה האיראנית המיידית.
מצד שני, כדאי לישראל לדרוש תמורות משמעותיות ממדינות המפרץ, הכולל מידע מודיעיני, או אף מתן זכויות טיסה. כבר כיום, סביר להניח שקיים שיתוף פעולה משמעותי מאחורי הקלעים בכל הקשור לשיתוף מודיעיני, "תמונת" שמיים, התראה מוקדמת לגבי איומים איראניים ועוד. הסכמי אברהם יצרו מסגרת פורמלית לשיתוף פעולה כזה, במיוחד עבור איחוד האמירויות. כוונתה של האמירויות בחתימה על הסכמי אברהם הייתה, בין היתר, לפעול אסטרטגית יחד עם ישראל כדי לבלום את איראן.
על פי דיווחים בתקשורת הבינלאומית בשנים האחרונות, התקיימו שיחות חשאיות בין בכירי צבא ישראלים וסעודים, לצד מדינות ערביות נוספות, בחסות אמריקאית, כדי לדון בתיאום נגד האיומים האיראניים. הדבר מצביע על תשתית קיימת לשיתוף פעולה מסוג זה. הברית השקטה והלא שקטה בין מדינות המפרץ לבין ישראל היא ככל הנראה הגנתית במהותה ומותנית בנסיבות. לא מדובר בברית התקפית רשמית. ועדיין, יש בשיתופי פעולה אלו סיבות משמעותיות להטריד את מנוחתו של המשטר האיראני.
מדינות המפרץ מנהלות אסטרטגיה רציונלית דו-מסלולית בסביבה עתירת סיכונים. אסטרטגיית גידור הסיכונים של מדינות המפרץ מחייבת אותן לנווט במים סוערים, תוך ניסיון לאזן בין אינטרסים שלעיתים מתנגשים:
● ביטחון לאומי: הצורך לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית ואת פעילות שלוחותיה האזוריות.
● שיקולים כלכליים: שמירה על יצוא נפט, פיתוח מגזרים שאינם מבוססי נפט.
● הימנעות מעימות ישיר: ליבת אסטרטגיית הגידור שלהן – הניסיון להימנע מלהיות יעדים עיקריים עבור איראן. עם זאת, חשוב לא להיסחף בפירוש המהלכים של המפרציות בהקשר זה, ולזכור שהן לא שוכחות לרגע מי מאיים על קיומן ועתידן.
התרעות פיקוד העורף