ולכן, דווקא ברגע הזה, הוא צייץ את הדבר הבא: "הצבתי היום שני תורני דגלים חדשים בכניסה לבית הלבן. מתנה ממני, הרגשתי שמשהו שם תמיד היה חסר".
עוד לפני שהוא במרוץ לניצחון - הוא במרוץ לשלוט על הקשב שלנו, והדרך הטובה ביותר לשלוט בסיפור היא להשאיר את כולם תוהים מהו הפרק הבא. הציוץ האחרון שלו - "אולי אתערב. אולי לא", אמירה שהיא לא באמת היסוס - אלא מנגנון של החזקת מתח.
טראמפ לא רק משתמש בעמימות - הוא הופך אותה לאסטרטגיה של החזקה רגשית. המוח שלנו מתוכנת להתמקד במידע חסר. זה נקרא "אפקט זייגרניק" - כשמישהו משאיר אותנו במתח, הוא בעצם יוצר "משימה לא גמורה" במוח שלנו, ואנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב על זה. כשפוליטיקאי מעוות בין "אולי כן, אולי לא", הוא הופך את עצמו למרכז תשומת הלב. כל התקשורת מחכה, המתחרים לא יודעים איך להגיב, והציבור ממשיך לעקוב.
כשאתה משאיר אנשים במתח, אתה לא רק מושך תשומת לב, אתה הופך להיות זה שקובע על מה כולם מדברים ומתי. במקום שהתקשורת תקבע את סדר היום, אתה מכתיב את הקצב. כולם חיים לפי השעון שלך - מחכים לציוץ שלך, לעדכון שלך, להכרזה שלך. זה הופך אותך לדירקטור של הסיפור, לא רק שחקן בו.
בנוסף, כשאתה בוחר מתי לחשוף מידע, אתה גם בוחר באיזה הקשר הוא מתקבל. אם כולם מדברים על משהו אחר ופתאום אתה מוציא הודעה, אתה מעביר את כל הדיון לנושא שלך. זה כמו להחליף ערוץ לכל המדינה בו זמנית.
וזה גורם לאפקט הכי משמעותי מבחינת טראמפ - אנשים מתחילים לחכות לך באופן תלותי. זה יוצר מעגל - ככל שהם יותר מחכים, כך גדלה הציפייה, וכך גדל הכוח שלך כשאתה מחליט לפעול.
התרעות פיקוד העורף