זיכרון חד מאיראן, לפני עשרים שנה בדיוק, שעדיין מעביר בי צמרמורת - באוגוסט 2005, ישבתי מתוח בתוך מכונית עם הנהג שלי בכביש שהוביל לכור העשרת האורניום החדש בנתנז. משאיות עמוסות ציוד וחומרים זרמו בכביש הראשי ובדרך שהובילה לתוך המתחם אל המבנה, תחת שמירה כבדה אך דיסקרטית.
כדי להגיע למתקן נסענו בדרך מן העיר קשאן במחוז אספהאן. שם מאחורי ההרים, מאחורי גדר ארוכה, ניצב בניין לבן לצד מבנים אחרים - זהו קצה הקרחון הגלוי של הכור, המוסתר ברובו בהרים השחורים. לא הייתה גישה נראית לעין לכל כניסה נוספת למתקן התת קרקעי, שבו יצמחו ויצטברו עם השנים אשדות הצנטריפוגות המאיימות שהיו קרבן לכמה וכמה חבלות.
לפתע זינק לעברנו מהפתח שוטר על אופנוע. ליבי קפא לרגע, אבל הוא חלף על פניי והמשיך בדרכו, והשאיר אותנו צופים במתרחש באמצע הדרך. יכולתי לצלם חלק מהמשאיות בצומת הרחוק משם, אך כמובן לא במקום שבו היינו.
לא הרבה השתנה מאז. המשטר האיראני הבטיח אז לכתבים שבאו לסקר את הבחירות לנשיאות המדינה סיור באתר החדש. מובן שלא יצא מזה שום דבר, וכך יצאתי ביזמתי מאספהאן דרך קשאן להיווכח מקרוב עד כמה שאפשר במה שנחשב אז לכור האיראני המתקדם ביותר. מאז הוא הפך לסמל תוכנית הגרעין האיראנית, שהייתה כאמור מטרה למבצעים מתוחכמים לא מעטים במשך השנים, גם באמצעות עובדים מקומיים, כולל באמצעות וירוס הסטקסנט האימתני.
התרעות פיקוד העורף